מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פרעות 1947 והמצור על ירושלים

יואב-נכדי ואני
.משפחתי ואני
זיכרונות של סבא דני מקום המדינה

שמי דני לויתן, נולדתי בשנת 1942 בבית חולים הדסה על הר הצופים שבירושלים ובשנותיי הראשונות התגוררנו (אני, אבי משה, אמי בתיה, ואחותי התינוקת אילנה) בדירת חדר בשכונת שמעון הצדיק במזרח ירושלים.

מאלבום התמונות

שכונת שמעון הצדיק גבלה מן הצד האחד בשכונת בית ישראל ומן הצד האחר בכפר שייח ג'ראח. הדיירים המפורסמים ביותר בשכונה התגוררו בבית נפרד, זו הייתה משפחת מנדלבאום. אחרי המלחמה הבית הפך ל"מעבר מנדלבאום" המפורסם בשטח ההפקר בין ישראל לשטח הכבוש על ידי ירדן.

הבית בשכונת שמעון הצדיק. אחותי ואני בחזית התמונה

החלטת האו"ם על חלוקת הארץ

בגיל חמש וחצי התחלתי לימודי בבית החינוך על שם ארלוזורוב במרכז ירושלים, אליו הייתי מגיע בנסיעה באוטובוס 9 שהוביל מהר הצופים למרכז ירושלים. אני זוכר היטב את התאריך 30 בנובמבר 1947 (יום למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ). צעירים ערבים התפרעו במרכז ירושלים והעלו באש את המרכז המסחרי. כשהלכתי מבית הספר אל האוטובוס באותו יום, כדי לנסוע הביתה, ראיתי אותם משתוללים ברחובות. כשהגעתי סוף סוף הביתה אמי אמרה שמסוכן מדי לרדת בתחנת האוטובוס מול שייח ג'ראח וכי מאותו יום יהיה עלי ללכת ברגל לתחנה רחוקה ולנסוע משם למרכז בעיר באוטובוס מספר 2. חשוב לי לציין שכבר בכיתה א' נסעתי לבד באוטובוס לבית הספר ועל אף סכנות התקופה לא עלה בדעת מישהו שמבוגר צריך ללוות אותי הלוך וחזור.

מפנים אותנו ממזרח ירושלים

כשפרצה מלחמת השחרור ההגנה החליטה שאין לה די כוחות להחזיק בשכונה הקטנה והמרוחקת ופינו אותנו לרוממה, לבית שגבל אז בשדה בין רוממה לליפתא. אחרי המלחמה נהגנו לשחק באותו שדה כנהגים: עשינו גלגלים מצמיג רכב שאותו חתכנו לאורך ורצנו כשאנו מובילים את הגלגל ומנווטים בעזרת מוט מתכת דק שהוצאנו מגלגל אופניים (בירושלים קראנו למוטות הללו סילקים, שם מקובל בשאר הארץ הוא סיחים). לכן אני רואה את עצמי כמי שהקדים את דורו וחזה את הקמת התחנה המרכזית של ירושלים בדיוק באותו שדה בה דימינו את עצמנו כנהגים.

המצור על ירושלים והשיירות

במלחמת השחרור הופגזה שכונת רוממה בתותחים מנבי סמואל והבניין שלנו חטף פגיעת פגז. למזלנו היינו באותה שעה כולנו במקלט, אבל אני זוכר היטב את ה"בום" של פגיעת הפגז. הייתי בן 6. אך הבעיה הגדולה ביותר עבורנו הייתה המצור על ירושלים, ובפרט המחסור במים. נאלצנו לשאוב מי גשמים שהצטברו בבור מים בתחתית הבניין. עד היום איני יכול לראות ברז דולף או שהושאר פתוח (אפילו בארצות אחרות בהן יש מים בשפע), בלא לסגור אותו מיד. כיוון שביתנו גבל בכניסה לירושלים, אני זוכר גם את השיירות שפרצו דרך אלינו, עם המשאיות המשוריינות והפלמ"חניקים בכובעי הגרב שנפנפו לנו לשלום.

הזוית האישית

נזוית האישית של סבר דני: לא היתה תקופה קלה, לא היה ברור שישראל תצליח להתקיים, שירושלים תישאר בידנו. כשמסתכלים בנוסטלגיה על שנות המדינה הראשונות, צריך לזכור גם את הקשיים.

הזווית האישית של יואב: כל שבוע באנו היה מפגש נחמד של כל הקבוצה (ילדים וסבים/סבתות) ואחריו ניגשנו למחשבים והתחיל שיח שלי ושל סבא על העבר שלו (שאף פעם קודם לא דיברתי אתו על זה.) ותוך כדי אני מקליד את מה שהוא אומר לי. למדתי מהסיפור האישי איך נראו החיים בתקופת קום המדינה, המשפחות היו קטנות יותר (בגלל השואה) וכולם גרו בצפיפות. הילדים היו הרבה יותר עצמאיים. ולמדתי גם איך הילדים חוו את המלחמה.

מילון

מעבר מנדלבאום
היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 1948–1967. השם "מנדלבאום" הוא על שם ביתם של בני הזוג אסתר ושמחה מנדלבאום, בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן. אתר מעבר הגבול היה בצומת הרחובות שמואל הנביא ודרך סנט ג'ורג'. רחוב זה, ששימש כדרך ראשית מירושלים לכיוון הר הצופים והעיר רמאללה, נחצה ונחסם על ידי "הקו העירוני" - הגבול בין ישראל לירדן, ובנקודת חצייה זו נקבע המעבר. שמו של קטע הרחוב אשר נותר בצד הישראלי הוסב לרחוב שבטי ישראל. חלקו הירדני של רחוב סנט ג'ורג' נשאר בשמו זה, ממעבר הגבול וצפונה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ“

”עד היום איני יכול לראות ברז דולף או שהושאר פתוח (אפילו בארצות אחרות בהן יש מים בשפע), בלי לסגור אותו מיד“