מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פרחים אחרי 40 שנה

מריאנה 'ובטיאק ותום סירוטקין
מריאנה כחיילת
מריאנה ז'ובטיאק מספרת על ילדותה במלחמת העולם השניה.

נולדתי ב- 1942, ב- 15 בנובמבר, בעיר קבולטי ברפובליקה גאורגיה בברית המועצות, לשם נמלטה אמי במלחמת העולם השנייה.

אימא שלי התקבלה לשתי פקולטות באוניברסיטת בוקרסט. בגלל האנטישמיות ברומניה היא חששה שלא תתקבל בכלל ולכן נרשמה לשתי פקולטות, בתקווה שתתקבל לאחת מהן. בסופו של דבר היא התקבלה לשתי הפקולטות. האחת משפטים והשנייה ספרות ושפה צרפתית.

היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית ברומניה. בשנת 1940, כשהרוסים כבשו את בסרביה, היא נשלחה על-ידי המפלגה לקישינב לקבל את פני הרוסים. היא עבדה כתובעת בפרקליטות העירונית,

בקישינב הכירה את אבא שלי שהיה עורך דין. הוא סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת יאסי. אבא שלי נולד ב- 10 ביולי 1912 בעיירה פירליצי בבסרביה. אימא שלי נולדה ב- 9 בנובמבר 1914 בעיירה קומרט בבסרביה .

בזמן עבודתה של אימא שלי בפרקליטות הגיע לידיה תיק של משפחה יהודית. אב המשפחה היה אסיר ציון במחנות עבודה של סטלין בסיביר. הרשויות רצו לזרוק את המשפחה מהחדר הקטן בו הם גרו, כדי לתת את החדר הזה לחייל רוסי. היא פשוט העבירה את התיק לערמת התיקים הסגורים כדי להציל את המשפחה, תוך כדי סיכון חייה וחיי משפחתה. אימא של המשפחה חזרה הביתה ואמרה לילדיה תזכרו את השם איטה שנדרובסקי.

היא הצילה אותנו ואנחנו נשארים בחדר שלנו.

40 שנה אחרי כן, כשעלינו לארץ, היינו במרכז קליטה בירושלים, פתאום מישהי דפקה בדלת עם זר פרחים. היא ביקשה לראות את איטה שנדרובסקי. זו הייתה הבת של אותה אישה, אשתו של אותו אסיר ציון, שבאה להודות לאימא שלי על כך שהצילה אותם לפני 40 שנה. היא כתבה מאמר בעתון שנקרא "פרחים אחרי 40 שנה".

תמיד הדלת הייתה פתוחה בבית לשכנים, לחברים וקרובי משפחה. כולם באו להתייעץ עם ההורים שלי, גם החברים שלי היו מספרים את הסודות להורים שלי. במשפחה תמיד לימדו אותנו שצריך לדעת לתת ולעזור לאנשים.

בבית של ההורים דיברו רומנית ואידיש. הם התחילו ללימוד רוסית רק בשנת 1940 כשהרוסים "שיחררו" את בסרביה, אבל אנחנו דיברנו רוסית. התביישנו לדבר אידיש בגלל האנטישמיות.

אני מורה לאנגלית ואני מלמדת עד היום בבית ספר "מופת" בירושלים. לימדתי במכללה למנהל בתיכון אורט.

כשהייתי ילדה אהבתי לאסוף בולים. אספנו כמה ילדים יחד. אהבתי מאוד לרקוד ולקרוא והשתתפתי בחוג לדרמה. בגיל מבוגר יותר אהבתי מאוד תיאטרון. היה לי אוסף של תכניות של ההצגות שראיתי בתיאטראות הגדולים והמפורסמים ברוסיה. עכשיו אני אוהבת לטייל בעולם וללמוד שפות זרות.

שם המשפחה של סבתא שלי היה בלקלב. במלחמת קרים בעיר בלקלב היו חיילים של הקיסר שהם ניצחו, אך נשארו בחיים רק כמה חיילים ומפקד אחד. כשהם נצחו הגיע גנרל של הצבא רוסי ואמר למפקד ששם המשפחה שלו יהיה מעתה בלקלב, בגלל הניצחון בעיר בלקלב. המפקד אמר אז שלא רק הוא המנצח וגם החיילים שנשארו בחיים מגיע להם השם הזה.

אחרי מלחמת העולם השנייה עברנו למולדובה, לעיר קישינב. הייתי בת 4, דיברתי רק גרוזינית ולא הבנתי שום דבר כשדיברו איתי רוסית או רומנית. סבתא שלי התחילה לדבר איתי רוסית ואידיש ולמדתי לדבר ברוסית.

סבתא שלי רבקה הייתה אישה מאוד חכמה והיה לה לב טוב. באזור שלנו עבדו נאצים שבויים וסבתא תמיד הייתה נותנת להם אוכל ובגדים, למרות שגם לנו לא היה מספיק אוכל אחרי המלחמה.

הילדות שלי הייתה שמחה. ההורים שלי עבדו בבית משפט ולפעמים היו לוקחים אותי לעבודה. אני אהבתי מאוד להיות שם, רציתי ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין.

בגיל 5 לקחו אותי לבית ספר בגלל שלא היה מי שיהיה איתי בבית. בית הספר היה רק לבנות והמורה אולגה מאתביעבנה שמה אותי בשולחן האחרון ואמרה שאם אני אסתדר אז אני אמשיך ללמוד בבית הספר. בבית ספר הייתה אווירה מאוד טובה. המורים דאגו לנו מאוד והיו הרבה זמן איתנו. גם בהפסקות הם שיחקו אתנו, ולאחר שעות בית הספר לקחו אותנו לטיולים.

בכתה ו' בתי הספר הפכו להיות משותפים גם לבנים וגם לבנות. בהתחלה זה היה מוזר ואחר-כך התרגלנו.

אני עברתי לבית ספר 37, בית ספר מאוד יוקרתי עם המורים הכי טובים ואני מודה להם על מה שלימדו אותי. אחרי בית הספר למדתי באוניברסיטה שפות, כשסיימתי ללמוד עבדתי בתרגום שפות וגם במכללה כמורה לאנגלית.

בתקופת מסך הברזל יהודי ברית המועצות לא יכלו לעזוב את ברית המועצות, הממשלה לא אפשרה ליהודים לעלות לארץ המובטחת.

בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת נפל מסך הברזל והיהודים יכלו לעזוב את ברית המועצות.

המשפחה שלי רצתה לעלות לארץ. הדוד של סבתא, אחיו של סבא של אימא, גר בארץ כבר 15 שנה. הוא היה אסיר ציון בברית המועצות ואחרי 20 שנה במחנות העבודה הסובייטים שוחרר לישראל.

למרות שאפשרו ליהודים לצאת בכל זאת הערימו קשיים על כל מי שרצה לעלות. אסור היה להוציא יותר ממאה דולר לאדם. הגענו לארץ בגיל 50 והיינו צריכים להתחיל הכול מחדש, ללמוד שפה חדשה ולמצאו עבודה.

הסתדרנו, עבדנו קשה, היו גם הרבה אנשים טובים שעזרו בקליטה שלנו. את השפה למדתי מהתלמידים שלי. טוב שיש לנו מדינה ולמרות שלא נולדתי פה, אני מרגישה פה הכי בבית ומאוד אוהבת את המדינה ושמחה שהנכדים שלי נולדו וחיים במדינה הזאת.

לצערי לא יכולנו לחגוג את החגים היהודיים ברוסיה, כי היה אסור שם, אבל היה חג הניצחון של הצבא הרוסי שניצח את הנאצים במלחמת העולם השנייה. כל המשפחה הייתה הולכת לדוד שלנו שחזר מהמלחמה שלם ובריא וב- 9 במאי חגגנו את יום הניצחון ביחד עם יום המשפחה. לא כל המשפחה חזרה מהמלחמה. גם היום, ביום הזיכרון אנחנו מדליקים נרות לזכרם.

סיפורו של חפץ

כיסוי לכרית:שם החפץ

ארץ יצור: רומניה

שנה: 1924

תיאור החפץ: רקמה בצורה של כלים עם חוטים מיוחדים שאימא שלי רקמה כמתנה לסבתא שלי ליום ההולדת שלה

אימא שלי רקמה את החפץ לסבתא שלי. זה היה בבית של סבתא שלי ואחרי המלחמה, כשסבתא שלי עברה לגור עם אימא שלי זה היה שמור בבית של אימא שלי. כשהיינו צריכים לעלות לארץ לא נתנו לנו לקחת הרבה דברים, אבל אימא שלי לקחה את זה איתה ועכשיו זה בבית שלי.

האם החפץ מעוצב בצורה מיוחדת?

עכשיו לא רוקמים בצורה כזאת וזה באמת מיוחד. למרות שהחפץ הזה הוא בן 92 הוא ניראה יפה.

הסיפור של מריאנה

 

העשרה:

קומוניזם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו בידי השיטה הקפיטליסטית. הקומוניזם שואף להביא, לבסוף, לחברה נטולת ממשלה ומעמדות, אך שלב חשוב בדרך למטרה זו הוא הנהגת מדינה סוציאליסטית בה ההון נמצא בבעלות הממשלה

תשע"ו  2016

מילון

אמטישמיות
אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי, אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.

ציטוטים

”היא חששה שלא תתקבל בכלל ולכן נרשמה לשתי פקולטות, בתקווה שתתקבל לאחת מהן.“