מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פותחת שערים לדור הבא

עם תמרי נכדתי בקשר רב דורי
בת 5 עם צמות
ילדותי האחת

ציור שציירתי את רחוב נחלת בנימין

פותחת שערים לדור הבא

משפחת הופמן (הצד של אבא):

סבא דב הופמן נולד ב-1876 בוילנה, המשפחה הגיעה ארצה ב-1882 (העלייה הראשונה) והשתקעו בפתח-תקוה. עברו ליפו וסבא רבא דב היה שען ותיקן את השעון המפורסם הנמצא במגדל השעון ביפו.

סבתא זהבה (גולדה) לבית רזניק בת דוד אליעזר ורחל שעלו ממינסק בשנת 1881 באותה שנה נולדה בישראל ב-1882, ביפו היה להם בית מלון קטן ברחוב האשל.

ב-1903 נישאו ביפו סבתא זהבה ודב לבית הופמן.

ב-1910 רכשה משפחת הופמן מגרש עליו הקימו את קבוצת נחלת-בנימין, ובנו בתים בהם מותר היה להקים עסקים. בית הקפה הראשון בתל-אביב  נמרוד היה בביתנו בנחלת-בנימין.

משפחת הופמן 

        אבא הרצל

  משפחת שולוולך (הצד של אמא):

זעליג/אשר שולוולף (סבא) נולד בשנת 1882- בעיר פודהייצה בחבל גליציה בפולין.

רחל לבית שטדמואר (סבתא) נולדה ב 1887 בעיירה קרקוביץ בפולין.

ב 1909 נישאו ועברו לעיירה סנדווה וישניה – סבא היה מזכיר ועד הקהילה בעיירה ומורה לעברית סבתא הייתה תופרת סלונית.

ב-1910 נולדה אמא רבקה בפולין – עלתה בשנת 1935 לבד עם בן הדוד שלה, שהגיע במיוחד מישראל להביא אותה כי הייתה שמועה שעומדת לפרוץ מלחמה. כל משפחתה נשארה בפולין וכאשר התחילה מלחמת העולם השנייה לא הצליחו לצאת מפולין, השערים נסגרו וכל המשפחה נספתה בשואה סבא אשר סבתא רחל והאחים שרה מנחם ושלמה – אמא שלי התייסרה כל חייה שלא הצליחה להציל אותם.

משפחת שולוולף

        אמא רבקה      
                                                                                                      

אמא שלי רבקה הייתה תופרת סלונית כמו אמא שלה וכאשר עלתה לישראל בשנת 1935 תפרה לאחיות של אבא הרצל את השמלות שלהן וכך הכירה את אבא.

אבא ואמא ביום החתונה

                                                                                                         

בסוף 1936 נישאו הורי רבקה לבית שולוולף שעלתה מפולין והרצל לבית הופמן וילדו 3 ילדים, נילי 1937 – אליקים -1942 ואותי רחל 1

אני עם אבא ואמא

             

 

   אני בת 5                        

                                          עם אחותי ואחי נילי ואלי                       

שמי רחל טוקר שיינס לבית הופמן גמלאית של אוניברסיטת תל אביב ואמנית רב תחומית.

נולדתי ברחוב נחלת בנימין בתל אביב בשנת 1952 בת זקונים להורים מבוגרים, ילדה שובבה חולמנית שאוהבת טבע ובעלי חיים. גדלתי בין חנויות הבדים ובעלי העסקים הקטנים שתמיד קראו לעברי כשחזרתי הביתה מבית הספר "הנה רוחלה הקטנה הגיעה". זוכרת את מוכר הבדים, תופרת החזיות, השען, הגזרן, החייט וטכנאי השיניים. כולם בעלי מלאכה שהתקיימו בדוחק לפרנסתם, חלקם הגדול פליטי שואה.

אמא הייתה בת 42 כשנולדתי ואבא בן 50. אחותי נילי כבר הייתה בת 15 ואחי אלי בן 10. אני זוכרת שאבא התקין נדנדה על המשקוף בין חדר האוכל והמטבח ואמא הושיבה אותי על הנדנדה ונדנדה אותי כשהייתה מבשלת. כאשר לא הייתי על הנדנדה הייתי מציירת על הלוח או מוציאה את כל המכסים של הסירים מהארונות ומתופפת עם המצילתיים.

אמא הייתה אישה טובה מסורה מאוד וקפדנית ולאבא הייתה נשמה של ילד קטן אני הייתי האהבה שלו. הוא סיפר לי סיפורים וצ'יזבטים, דיבר 6 שפות, היה קוסם חובב וניגן בכמה כלי נגינה.  אבא שלי אהב חפצי אמנות וכל מיני פטנטים, הביא הביתה מקרר שיצר קרח, מכונת כביסה שסוחטת, טלוויזיה ופטיפון וטייפ רקורדר לפני שמישהו בכלל חלם על הדברים האלה. אהב מאוד חידושים טכנולוגים ואני בדיוק כמוהו. לאבא שלי הרצל, הייתה חנות של מכונות תפירה. אהבתי את החנות ואהבתי את אבא מתבוננת שעות בעוד הוא מתקין מכונה ותוך כדי מספר לי סיפורים מצחיקים וגם מפחידים על "השודדים והיד השחורה" היה כיף גדול. אהבתי לעזור למכור מחטים וחלפים  כי לרוב קיבלתי את התשלום לדמי כיס. אהבתי את אופנוע ההארלי דיוידסון האדום עם הסירה של אבא, שחנה בחצר מתחת לגגון. הייתי יושבת שעות עם בת דודתי בסירה ומדמיינת את באבא יאגה המכשפה שמתחבאת במחסן ומתכננת את הטיול הבא לנסוע ליפו לים או לנסוע לצפת פעם בשנה, כשאבא היה מגלף לי סירות מעץ קטנות מעצי האורן ובעיקר אהבתי לנסוע לשדות.

חוויה גדולה  הייתה לנסוע בשבתות על האופנוע האדום בסירה לשדות לחפש כלניות וצבים. תמיד מצאתי צב ועוד צב ועוד צב וזיקית ופרת משה רבינו והמון פרחים. מין ילדת טבע רוחנית שכזאת, אבל הם היו נעלמים. אני בטוחה שאבא החזיר אותם לשדה למקום הטבעי שלהם. על גג ביתנו היה לנו כלוב ענק של יונים ועז ותרנגול הודו, ממש טבע בעיר גן חיות על גג בנחלת בנימין בין חבלי הכביסה ואם זה לא מספיק בבית היה לנו אקווריום ענק ובמרפסת כלוב עם תוכים וגם את פיפי הכלבה הנשכנית. תמיד בדרכי הביתה מבית הספר הייתי עוברת ליד חנות החיות של רמי ברחוב אלנבי והייתי נכנסת לראות ולעזור להאכיל את האוגרים הדגים והציפורים תמיד חלמתי להיות וטרינרית או לפתוח חנות חיות אבל החיים לקחו אותי לכיוון אחר.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת אומנות אבא שלי היה אספן אמנות ואני מאוד התחברתי לנושא ואני עוסקת רוב שנות חיי הבוגרים באמנות רב תחומית.

אני בת 3 מציירת

                אז ועכשיו תמיד עם כלבים             

סבתא וסבא גרו בדירה לידינו. את סבא דב אני זוכרת בקושי כי הוא נפטר כשהייתי בת 5 בעיצומו של מבצע סיני סבתא זהבה נפטרה כשהייתי בת 14.

כל בוקר אבא היה הולך לשוק הכרמל ומביא מעדנים ובכל יום חמישי הייתי הולכת עם אמא לשוק לקנות דגים לשבת. קנינו הביתה קרפיונים חיים בתוך נייר עיתון שקפצו כל הדרך הביתה בסל ואמא שמה אותם באמבטיה עד שישי בבוקר, הייתי מאכילה אותם ולא רציתי שיאכלו אותם, אבל בשישי בבוקר אמא הכינה אותם לקראת השבת ואני בהתפעלות עמדתי לידה לראות איך היא מכינה את הדגים לשבת. אהבתי גם את שישי אחר הצהריים, הייתי עומדת על כיסא ליד אמא לקבל קצת מהקצף של העוגה שהיה נשאר בדפנות של הקערה ואהבתי לראות אותה מכינה את הרוגעלך והקנישים.

לאמא ואבא היו מגיעים בערבי שישי חברים לשחק קלפים והיו שואלים איפה רוחל'ה הקטנה עם העיניים הגדולות? כשהמבוגרים לא רצו שאבין משהו הם דיברו לידי אידיש. לא אהבתי את השפה הזאת שנשמעה גלותית והיום אני מבינה כל מילה והאמת, קצת מתגעגעת לשפה העשירה הזו.

אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה  בת 5 צנומה עם שתי צמות אמא תפרה לי שמלה תכלת מצמר, קנו לי נעלי לק שחורות עם פרחים לבנים ופנינים וסיפרו לי שאחותי נילי מתחתנת. אחי אלי נסע זמן מה לאחר מכן ללמוד בפנימיה צבאית. כך נשארתי ילדה קטנה עם שני הורים מבוגרים, בשכונה שאין בה ילדים ואין בה שכנים רק בעלי עסקים וכאשר החשיך כולם סגרו את החנויות והלכו הביתה הרחוב הפך לשומם.

גדלתי בנחלת בנימין, בדירה  גדולה ומרווחת שאבא וסבא בנו מייסדי תל אביב תמיד גרו אצלנו באחד החדרים דיירי משנה, ניצולי שואה מבוגרים הם חלקו איתנו את המקרר והשירותים. היו לי בשכונה 3 חברים בנים, אברמל'ה, אברהם ויוסי התאומים. הייתי כמו טום-בוי, שיחקתי איתם ג'ולים וכדורגל ורכבתי על אופנים בלי לאחוז בכידון היינו הולכים בדרכי קיצור וקופצים על גגות. גדלתי כילדה קטנה שובבה וחולמנית וברחתי לעולם הדמיון שלי. היו לי הרבה חברים דמיוניים ביניהם ג'ימי הגמד והייתי מתייעצת איתם ולוקחת אותם בכיס לכל מקום.

בבית הספר היסודי אחד העם השתתפתי בשעורי מלאכה של הבנים,  גילוף וצריבה על עץ כי לא אהבתי לרקום סינרים, אבל תפרתי לאמא ליום האם  תיק קטן אשר  שמור אצלי עד היום. את המורה למלאכה  של הבנים אני זוכרת במיוחד קראו לה אחוזה וייס על שם רחוב אחוזת בית. הייתי עדה להריסתה למול עיני של גימנסיה הרצליה, נכחתי בחפירות של מגדל שלום, רעש אדיר של פטישי אוויר ליוו את כל תקופת הלימודים שלי ואז התרומם המגדל שהיה הגבוה ביותר במזרח התיכון  שנקרא מגדל שלום.

חג סוכות היה אצלנו הכי שמח. הייתי יושבת עם הבנים החברים שלי והיינו מכינים "קיישלך" (סלסלות) בהם שמו את הלולב ההדס והערבה. הרווחנו לא מעט כסף באותם הימים. מכל קצוות העיר היו מגיעים לשוק ארבעת המינים בבית הכנסת הגדול בתל אביב והשמחה הייתה גדולה.

זוכרת את עצמי נערה מתבגרת כמעט בת 15, בבוקר בהיר אחד, אבא שלי קיבל שבץ …זהו לא היה לי עם מי לדבר יותר, לא היה מי שיספר לי סיפורים ויתחבר לעולם הדמיוני שלי, נשבר לי הלב. הייתי חוזרת מיד אחרי הלימודים לשמור על אבא כי אמא  הייתה צריכה ללכת לקניות. נאלצנו למכור את כל מכונות התפירה ולסגור את החנות. לימדו אותי לעשות לאבא טיפול פיזיוטרפיה וטיפלתי בו במסירות. צו גיוס הגיע וכל כך שמחתי שאוכל ללכת לצבא.

התגייסתי ושרתתי בלשכת הגיוס יפו. גם מהצבא הייתי חוזרת אחר הצהריים לעזור לאמא לטפל באבא. אבל אז כבתה עוד קרן שמש, 3 חודשים אחרי הגיוס אבא קבל התקף לב ונפטר. אחרי שהשתחררתי מהצבא התחתנתי ובגיל 21 נולדה ביתי הבכורה שרון ממנה יש לי 3 נכדים אהובים יונתן, יעל ויערה בגיל 24 נולדה קרין  ממנה יש לי עוד 2 נכדים נפלאים תמרי ורועי ובגיל 34 נולד אופיר בן הזקונים שלי, כולם האור של חיי.

עברתי בחיי הרבה תהפוכות אבל תמיד הבנתי ש: לא צריך להיות עץ חזק שעלול להישבר עם הרוח, מספיק להיות במבוק שיכול להתכופף ולהתיישר אבל אף פעם לא להישבר – אני במבוק

מוקדש באהבה רבה לשרון קרין ואופיר האהובים ולנכדים המדהימים שלי יונתן יעל יערה תמרי ורועי

ילדותי האחת / רחל טוקר שיינס

כְּבָר לֹא יוֹשֶׁבֶת בַּסִּירָה

בָּהָארְלִי הָאָדֹם שֶׁל אַבָּא

וּמַקְשִׁיבָה מְהֻפְּנֶטֶת לַצִּ'יזְבָּטִים

עַל סְפִינַת הַשּׁוֹדְדִים וְהַיָּד הַשְּׁחֹרָה

דּוֹהֲרִים יַחַד לְעֵבֶר הַשָּׂדוֹת

לְחַפֵּשׂ צַבִּים

וְלִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת

 

כְּבָר לֹא עוֹמֶדֶת עַל שְׁרַפְרַף בַּמִּטְבָּח

כְּשֶׁאִמָּא מוֹדֶדֶת

וְתוֹפֶרֶת לִי שִׂמְלָה מְהֻדֶּרֶת

וְאַחַר כָּךְ מְכִינָה לְשַׁבָּת אֶת הָרוֹגָלָךְ

וְהַקַּרְפְּיוֹן שֶׁשָּׂחָה

לִפְנֵי דַּקָּה בָּאַמְבָּט

 

כְּבָר לֹא מִשְׁתּוֹבֶבֶת בֶּחָצֵר

עִם הַבָּנִים, מִתַּחַת עֵץ הַתּוּת

לְחַפֵּשׂ תּוֹלְעֵי מֶשִׁי

לִקְפֹּץ מֵעַל הַגְּדֵרוֹת, לְשַׂחֵק גּוֹגוֹאִים

חֲמֵשׁ אֲבָנִים, קָרוֹב לַקִּיר

תּוֹפֶסֶת וְגּ'וּלִים

 

אֲבָל הֵיטֵב זוֹכֶרֶת

כְּמוֹ בִּתְמוּנָה אִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִית –

נַחֲלַת בִּנְיָמִין בְּעֶרֶב שִׁשִּׁי

הַחֲנֻיּוֹת נִסְגָּרוֹת, הַשֶּׁקֶט נִשָּׂא בַּאֲוִיר

הַסְּנוּנִיּוֹת חָגוֹת בַּשָּׁמַיִם

קוֹל תְּפִלָּה חֲרִישִׁי

מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל מְבַשֵּׂר

בָּאָה הַשַּׁבָּת

בָּגַרְתִּי, הִתְבַּגַּרְתִּי

וַעֲדַיִן מִתְגַּעְגַּעַת לַיַּלְדָּה בְּנִשְׁמָתִי.

אני עם אמא

                      אני עם קרין אמא של תמרי 

                                  כל הצאצאים: הילדים שרון קרין ואופיר והנכדים יונתן יעל יערה תמרי ורועי 

                                           

עם תמרי הנכדה בתכנית הקשר הרב דורי

      

      

 

 

 

סרטון ילדותי האחת:

https://youtu.be/PCNTx_Mh57g

 

הזוית האישית

סבתא רחל – פרוייקט מעצים חוויה חד פעמית מרגשת בה שחזרתי את ילדותי וסגרתי קצוות עם העבר חיי חלפו לנגד עיני כמו תמונה בסרט בנוסף המפגשים עם נכדתי תמרי תרמו לקשר ייחודי אוהב ומרגש.

תמר בירנפלד– היה מאוד כיף ומרגש ומאוד קירב ביני לבין סבתא למדתי המון עליה ועל הילדות שלה ועל מה היא חוותה וכמה זה כל כך שונה מהחיים של הילדים היום היה כיף מרגש ומהנה ובעיקר קירב בינינו

מילון

מגדל השעון ביפו
מגדל השעון ביפו הוא מגדל שעון שהוקם על ידי מוריץ שיינברג, שען וצורף יהודי מיפו[1]. המגדל, שהוקם בשנת 1903, היה אחד משישה מגדלי שעון שנבנו בארץ ישראל לכבוד יובל 25 שנות כהונתו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. המגדל נבנה בעזרת תרומתם של תושבי העיר, ערבים ויהודים, ובראשם יוסף בק מויאל[2], והוא אחד ממאה מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה.

ציטוטים

”עץ חזק עלול להישבר עם הרוח, במבוק יכול להתכופף ולהתיישר אך לא להישבר- אני במבוק! “