מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פורצת דרך בחידוש הישוב היהודי בחברון

סבתא שרה ונכדותיה
סבתא שרה המספרת
אני שרה נחשון פותחת את בית הקברות היהודי. ובקרוב תבנה חברון מחדש.

שמי שרה נחשון ואני רוצה לספר  לכם את סיפור חיי.

ילדותי

נולדתי בכפר חסידים להוריי שושנה ויצחק גרינבוים בשנת 1944 לפני 73 שנה. הוריי קראו לי על שם האימהות שרה אימנו ורחל. אני זוכרת שהבית שלי היה בית שמח אבא ואימא עבדו בגינה למחיתם.

סבא וסבתא שלי גרו אתנו באותו בית וניהלו קיוסק. למרות שהמצב הכלכלי בארץ היה מאוד קשה, סבתא לא מכרה בחנותה עיתונים לא צנועים  והפסידה הרבה כסף. רק כדי שאנשים יראו דברים טובים בלבד. וכשהאנשים שאלו אותה: "למה אין היום עיתונים?" אמרה להם "היום לא הגיעו עיתונים".

אבי ואמי עלו לארץ בגיל צעיר באניית מעפילים בעלייה לא חוקית. כי הבריטים ששלטו בארץ לא נתנו אישור כניסה לאנשים. ולכן אנשים הגיעו בעליה לא חוקית כי מי שנתפס היה מובל לכלא.

בבית הספר בו למדתי היו בנים ובנות. ולא אהבתי אותו כי הרוב שם היו בנים. לאחר מכן הוריי שלחו אותי לבני ברק והתחנכתי ב"בית יעקב", לאחר כמה שנים התחתנתי עם ברוך נחשון בעל תשובה חב"דניק מחיפה והתגוררנו בירושלים.

ההתיישבות היהודית בחברון

במלחמת ששת  הימים נהרג חבר של בעלי. רצינו להנציח את שמו ולעשות מעשה טוב לעילוי נשמתו, וקבלנו החלטה טובה לעבור לגור בעיר האבות חברון.

אני אספר לכם סיפור על ההתיישבות היהודית בחברון. בעבר היה יישוב יהודי גדול ומפותח בעיר חברון, שם היה גם ישוב גדול של חסידי חב"ד שעלו מרוסיה, ביניהם הייתה הרבנית המפורסמת, מנוחה רחל, בתו של האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, שהייתה אישה צדיקה מאוד שכל ברכותיה נענו. מסופר עליה שכשעלתה לארץ פחדה מאוד לנסוע כי ירד גשם שוטף כל הדרך ואביה האדמו"ר  ברך אותה שתלך בין הטיפות וכל ימיה לא נרטבה מגשם.

היישוב היהודי בחברון פסק לאחר שערביי העיר טבחו ביהודי העיר בשנת תרפ"ט ורצחו בעינויים קשים 69 מתושבי העיר היהודיים, מכיון שהשלטון האנגלי לא רצה לקחת אחריות ולשמור על יהודי העיר עזבו אחרוני היהודים את חברון בתקוה לשוב אליה ביום מן הימים. חלום זה היה במשך 19 שנה, שבהם לא היה שלטון יהודי בחברון. עד שלאחר מלחמת ששת הימים כשהעיר העתיקה  בירושלים שוחררה בכ"ח אייר, וביום למחרת בכ"ט אייר, שוחררה העיר חברון.

וזו בדיוק הייתה ההחלטה הטובה לשוב וליישב את עיר האבות, עיר בה חיו אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, ובה גם נטמנו במערת המכפלה שהיא פתח גן עדן. המתנחלים שקבלו החלטה לעלות לחברון שכרו מלון ערבי לפני פסח הכשירו אותו והתחילו את היישוב היהודי בחברון, הממשלה לא ראתה את זה בעין יפה והחליטו שטוב יותר יהיה להחזיק את המתנחלים במבנה של הממשל הצבאי בחברון שם יוכלו להגן על היהודים מפני ההמון הערבי. הממשלה חשבה שהם יישארו שם לתקופה קצרה ויתייאשו ויחזרו כל אחד לביתו, אך לא כך היה, המתיישבים היהודים נאחזו ברצינות בישוב בעיר .ואז הוחלט  להקים את קריית ארבע באחת הגבעות המקיפות את העיר העתיקה בחברון.

היה שם מבנה שנקרא "בית הדסה", היה זה בית חולים שטיפל גם בערבים וגם ביהודים. בתקופה שהמקום היה בשליטת הערבים היה במבנה הרס וחורבן הכול היה הרוס ושבור.

לאחר מלחמת ששת הימים שחברון הייתה בשליטת ישראל. מדינת ישראל רצתה להחזיר את הבינין חזרה לערבים וכמובן שהתושבים לא הסכימו לכך, ומאז המבנה עמד נטוש.

באישון לילה אחד  נכנסנו למבנה דרך החלון, מכיוון שהבניין היה מוקף בחיילים ישראלים.  לפתע, אחד החילים שמע רעש מכוון המבנה. החיל נכנס למבנה וראה נשים וילדים (כי לא הסכימו לגברים להיכנס) הוא שאל אותם "כיצד נכנסתם"? ואחד הילדים ענה לו: "עלינו בסולם של יעקב אבינו".

החיים במבנה בבית הדסה היו קשים מאוד, לא היו מים זורמים בברזים, והיו צריכים לסחוב מים בדלים גדולים וכבדים מאוד ולבסוף נתנו לנו את בית הדסה וכיום יש שם מוזאון גדול ויפה

הילד אברהם ידידיה

נולד לי תינוק קטן ושמו אברהם ידידיה. כשהיה כמעט בן שנה, יצאתי לקניות בשוק של חברון, ובקשתי מילדיי הגדולים לשמור על התינוק. כשחזרתי הביתה, ניגשתי להרים את אברהם ידידיה והרגשתי שהוא כבד מהרגיל. לאחר שנייה גיליתי שהוא לא נושם, מיד הבנתי שהוא נפטר.

באותה שעה בעלי לא היה בעיר. והיות שאמצעי התקשורת אז לא היו כפי שהיום לא הצלחתי לאתר אותו. בינתיים טיפלתי בסידורי הקבורה והחלטתי שעלי לקבור אותו בבית הקברות העתיק בחברון. אבל הממשלה לא הסכימה שנקבור אותו בחברון בכניסה לקריית ארבע יש חנות פלאפל, בעלי נכנס כדי  לקנות, המוכר פנה לבעלי ואמר לו שכולם מחפשים אותו כי בנו ניפטר.

בעלי רץ מיד לחברון. ואני התעקשתי שיקברו אותו רק בבית הקברות העתיק של חברון. אולם האזור הזה היה חסום, לא הייתה אפשרות להיכנס. וכמובן, שלא לקבור את בני. אבל זה לא היה משנה לי. כול המלווים נסעו לכיוון בית הקברות. כשהגענו למחסום אמרו לי: שאי אפשר להיכנס ושנקבור את בני בירושלים. עמדתי במחסום כמה שעות וראיתי שלא מאפשרים לי לעבור. לקחתי את הגופה ביד והתחלתי ללכת ברגל עד בית הקברות. החיילים ראו שאני עקשנית ולבסוף בליווי חיילים נתנו לי להיכנס לבית הקברות.

בדברי ההספד שנשאתי, סיפרתי לכולם משל: על אבא ובן שהולכים בדרך לעיר. הבן מתעייף ואומר: "מתי נגיע לעיר?" ואביו עונה לו: "כשתראה  בית קברות תדע שקרובים אנו לעיר". ועכשיו אני שרה נחשון פותחת את בית הקברות היהודי. ובקרוב תבנה חברון מחדש. כיום בחברון יש ישוב גדול עם הרבה תושבים.

יש לי סיפור מיוחד שעובר במשפחתי ….. הסיפור הוא על סבתא של סבתי שרה.

הסיפור אירע עם זוג צעיר שחי בפולניה. באותה תקופה הייתה אנטישמיות קשה בפולין. יום אחד הלך האברך ברחוב. ולפתע הגיח גוי פולני  וצעק עליו: "יהודי מלוכלך לך לפלסטין" הגוי לא הסתפק בצעקות ובגידופים. אלא, היכה אותו בגרזן  וכרת את ידו. לאחר כמה ימים האברך נפטר מזיהום.  האישה  צפורה הייתה בהריון וכל ימי הריונה לא הפסיקה לבכות על מות בעלה.

לאחר מספר חודשים נולדה לה בת והיא קראה לה שושנה שתגדל כשושנה בין החוחים.

ביום השנה לפטירת בעלה צפורה חלמה חלום, ובחלומה הופיע בעלה ואמר לה: "אני לא יכול להיכנס לגן עדן בגלל שבגדי רטובים מדמעותיך,  תפסיקי לבכות והשידוך הראשון שיציעו לך תינשאי לו".

לאחר זמן קצר הוצע לה להינשא ליהודה גרינבוים, אלמן עם שבעה ילדים יתומים שאשתו נפטרה לאחר הלידה של התינוק הקטן. צפורה החליטה  לקחת את האתגר של  השידוך, ולמרות היותה אלמנה צעירה עם תינוקת קטנה. היא מחליטה להינשא לו ולטפל ביתומים שלו. כמה ימים לאחר החתונה אמר לה בעלה יהודה: "האדמה מתחת לרגלי היהודים בפולניה בוערת. חייבים להציל את החיים ולהימלט מהגרמנים. כי כוונותיהם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים,"  הם החליטו לברוח ולאחר זמן מה ברחו בספינת מעפילים לארץ ישראל.

בזכות זה ניצלה כל המשפחה מהשואה האיומה. צפורה ויהודה התגוררו בכפר חסידים {ליד חיפה} וכשהגיעה שושנה לגיל שידוכין, היא התחתנה עם יצחק, אחד מילדיו של יהודה (בעלה של אמה). הם גידלו משפחה לתפארת  בכפר חסידים ואחת מהן זו שרה נחשון סבתא שלי;

הזוית האישית

הנכדה: הם גידלו משפחה לתפארת בכפר חסידים ואחת מהן זו שרה נחשון סבתא שלי;

מילון

קרית ארבע
היא התנחלות עירונית במעמד של מועצה מקומית, השוכנת מזרחית ובסמוך לעיר חברון. זהו היישוב היהודי הגבוה ביותר בהרי יהודה, בגובה של כ-1,008 מטר מעל פני הים. קריית ארבע משמשת כמרכז העירוני ליישובי האזור, ובה נציגויות של מספר רשויות, מרכזים רפואיים ומועצה דתית.

מנוחה רחל סלונים
שניאורסון) (י"ט בכסלו ה'תקנ"ט 1798 - ה'תרמ"ח 1888) הייתה בתו של האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. היא מכונה "אם היישוב היהודי בחברון" ו"סבתא".

ציטוטים

”זכיתי להיות ממחדשי היישוב היהודי בחברון ולהשיב עטרה ליושנה “