מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פה בארץ חמדת אבות

סבתא ואני
בכיתה ב' בבית הספר הקליר בתל אביב
הורים חלוצים ובתם הצברית, ועל אבי הסופר ישראל כהן ז״ל

שמי חגית הלפרין, נולדתי בתל אביב בשנת 1945. הורי, צביה וישראל כהן, היו מבוני הארץ, מדור החלוצים מחוללי המהפכה הציונית, מי שחלמו להיות "עם חופשי בארצנו". אחותי ואני, הבנות "הצבריות", היינו בשבילם חלק מהגשמת החלום: הקמת משפחה חדשה בארץ ישראל, שורשית, דוברת עברית. בית ההורים הוא תמיד הבסיס, הוא המקום שממנו ממריא כל אחד לדרכו ונושא עמו את ניחוח הבית שבו גדל. לכן בחרתי להתחיל מסיפורו של בית ההורים.

אבי, ישראל כהן  (1905- 1986)

אבי, ישראל כהן, נולד בעיירה לשקוביץ להוריו יצחק וגיטל, וגדל בעיר בוצ'ץ' שבפולין (עירו של הסופר ש"י עגנון). שם הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1925 עלה ארצה (בעלייה הרביעית) והיה בין מקימי קיבוץ חולדה. משנת 1934 גר בתל אביב. הוא היה סופר, מבקר, מתרגם, עיתונאי, ערך את השבועון מפא"י "הפועל הצעיר" במשך  עשרים ושתיים שנים. אבי היה אדם שנשם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו את הספרות העברית ואת הספרות בכלל. אדם ששאף לרוחני ולחיובי בעולמנו ושפעל למען כינונה של התרבות העברית ביישוב העברי המתחדש בארץ ישראל.

ישראל וצביה כהן עם הסופר ש"י עגנון

בשבילי הוא היה אבא אהוב, מדריך ומורה רוחני. מי שייצג את העולם המסודר, ההרמוני של המבוגרים. עולם שיש בו שכר ועונש, היגיון, סיבה ותוצאה. עולם שבו צועדים תמיד אל הטוב, אל האור, אל "הנכון", מן הכאוס אל הסדר. בביתנו הייתה ספרייה גדולה, כ- 30,000 ספרים, ואבי ידע מקומו של כל ספר וספר. כשהזדקק לספר מן הספרים ידע למצוא אותו בקלות.

נורית אחותי ואני בספריה של אבא אחרי מותו

אבי גילה הבנה ואהבה לצעירים בכלל ולבנותיו בפרט. הוא לא כפה עלינו את טעמו והרשה לאחותי ולי לבחור לנו ספרים מספרייתו כטוב בעינינו. נראה שדרך חינוכו הוכיחה את עצמה, כיוון שלאחר  "מרד הנעורים" אחותי, (פרופ' נורית גוברין) ואני הלכנו בדרכו והיינו לחוקרות ספרות באוניברסיטת תל-אביב  (במקביל גם לימדתי במשך שנים רבות ב"מכללת סמינר הקיבוצים"). אבי הנחיל לנו את האהבה לשפה העברית, ואף שהוא ואמי ידעו שפות אחדות – מעולם לא דיברו אתנו בשפות זרות. הם ביקשו לגדל אותנו על טהרת העברית. לא פעם היינו (אמי, אחותי ואני)  צוחקות כשביקש בטבעיות רבה "שנגיש לו את האלונטית" (במקום לומר "מגבת"). אבא היה אופטימיסט מושבע והיה לו כשרון מופלא לראות את הצד החיובי של הדברים, אך לעתים קרובות היה קצר רוח. אני זוכרת התפרצויות רוגז שלו (בצדק ושלא בצדק), אולם מעולם לא ראיתיו שקוע ב"מרה שחורה".

האופטימיות של אבי, יושרו, תפקידיו הציבוריים (כיו"ר אגודת הסופרים, כמייסד מועדון "מילוא" לסופרים ואומנים ועוד) ואהבת האדם שבו, הם שגרמו לכך שרבים פנו אליו להתייעץ: חבריו הסופרים, פוליטיקאים וצעירים בראשית דרכם הספרותית.

ישראל כהן עם דוד בן-גוריון בשנת 1961

 

אבי היה אדם חופשי בדעותיו ובעל אידיאולוגיה חילונית, עם זאת היה לו חשוב מאוד שנכיר את המסורת ונאהב את תרבות ישראל.

אמי צביה כהן (1909 – 1990)

אמי, צביה, נולדה בלודז' שבפולין להוריה מרדכי ואסתר גורדון. היא למדה בילדותה בבית הספר של המשורר יצחק קצנלסון (מחנך ומשורר שנספה בשואה). לאחר מכן אמי עברה ללמוד בגימנסיה העברית לבנות בלודז', לשם שלחו הציונים את בנותיהן כדי שתלמדנה גם עברית. ואכן החינוך בבתי ספר אלה הקנה לה עברית משובחת ואהבה לשירים עבריים. היא שרה במקהלה המצוינת של הגימנסיה, ולימים הייתה שרה את השירים באוזני ובאזני אחותי בקול האלט הצלול שלה. היא הצטרפה לתנועה הציונית "גורדוניה" (על שם א. ד. גורדון) שאחיה הבכור, שמשון היה בין מייסדיה והדריכה בה במשך כמה שנים.

תמונה בכפר סבא 1932

בשנת 1931 עלתה ארצה והלכה יחד עם חבריה (פנחס לבון ועוזר אובז'נסקי – לימים חולדאי, אביו של ראש העיר רון חולדאי) להקים את קבוצת חולדה. בזיכרונותיה סיפרה על הימים הראשונים בחולדה: "עבדנו בשדה, בכרם הזיתים ובשירותים כמובן. אנו, הבחורות, נלחמנו על העבודה בשדה, למרות שהייתה זו עבודה קשה. העבודה הלא-נעימה ביותר הייתה הכביסה. זוכרת אני היטב את חדר הכביסה: היה שם ארגז גדול עם תאים בשביל כל הפריטים המלוכלכים של הלבוש. מים זורמים לא היו ואת המים לשתייה היו מביאים בחביות מהבאר הערבית. התנאים היו קשים. אך כל זה היה בשבילי כאין וכאפס לעומת כביסת הלבנים המלוכלכים מזיעתם של הבחורים וכן כביסת הגרביים!! בשבילי היה זה סיוט ממש, אך היו גם ערבי-שירה וריקודים, ערבי עונג שבת". בשנת 1963 כשהצטרפתי לגרעין הנח"ל והלכנו לקיבוץ כפר רופין – פגשתי את עמיחי הלפרין, מי שלימים יהיה בעלי, והתברר כי גם הוריי וגם הוריו היו בין ראשוני קיבוץ חולדה. כך נסגר המעגל.

בתקופת הנח"ל עם הכלב רינגו (על שם רינגו סטאר מהביטלס)

 

להיות "צברית" בתל אביב הקטנה בשנות החמישים

ילדה קטנה, בגופיה לבנה ובמכנסי התעמלות, הלכתי בצהרי היום לאורך רחוב ריינס עד לקיוסק שבשדרות קרן- קיימת. היה עליי לבצע כמה שליחויות של יום שישי: לקנות ממוכר הגרעינים, שיבוא עם עגלתו, רבע קילו בוטנים, מאה גרם גרעינים שחורים ומאה לבנים ולהחליף את סיפון הסודה הריק במלא. בזכות מילוי שליחויות אלה – אוכל לקנות כוס גזוז חמוץ-מתוק בקיוסק. הבית שבו גרתי היה בית דירות ארוך בצורת ח׳, שהיום קוראים לו בית "באוהאוס", אך אז הכרתי אותו בשם "מעונות עובדים ז' ", בבית הזה קרו הדברים החשובים באמת. היינו ארבע נפשות: אבי ישראל, אמי צביה, אחותי הבכורה נורית ואני.

ישראל, צביה, נורית ואני 1947

גרנו בקומת קרקע והיו רק שלוש מדרגות עד הדלת, אך אפשר היה גם לטפס מן המרפסת. זה כלל לא קשה: שמים רגל על צינור הביוב שיצא מן הקיר, מרימים רגל זריזה וקופצים פנימה. הרי המרפסת לא נעולה כלל ואפשר בקלות להיכנס. הלוואי, חשבתי, שאימא שוב תשכח את המפתח, ותבקש ממני לטפס. להתגנב לבית בברכתה של אימא – זה היה כיף אמיתי. הבניין של מעונות עובדים ז' פנה לרחובות ריינס, שדרות קרן קיימת ושפינוזה. במרכז "המעונות" הייתה חצר רחבת ידיים – ממלכת הילדים והחתולים. בקצה הרחוב שלנו הייתה "הצרכנייה". מגיל שלוש הייתי הולכת לשם לבדי ומצייצת למוכר בקול דקיק ש"אמא מבקשת חצי לחם שחור ולבנייה". הקופאית אסתר הכירה אותי כמובן וכך גם שרגא, איש הירקות, שעבד שם מזמן שהיה נער צעיר.

אני ליד הבית ריינס

ברחוב שפינוזה עוד היו מגרשים בלתי בנויים שבחורף כוסו סביונים וחמציצים. אפשר היה לנסות לתפוס שם פרפרים ובל"ג בעומר להדליק מדורת-ענק. מול הבית היה הפחח. שעות ישבתי והתבוננתי איך הוא לובש מסכה ומתיז מהמבער שלו ניצוצות של אור בתקנו את כלי הפח. בקרבת הפחח היה הסטודיו של אירנה גטרי. כמה קינאתי בילדות שלמדו בלט. הייתי מצמידה את פרצופי לחלון שבקומת המרתף ומתבוננת בבנות המתרגלות ליד מעקה הברזל, נעולות ב"נעלי האצבע" (פוינט) שכמו הגיעו מארץ האגדות: פלייה, רלווה, פלייה, רלווה, עמידה ראשונה, שנייה. משלא ביצעו את התרגילים כהלכה – הייתה אירנה מכה על רגליהן הדקות במקל הקטן של הטמבור, שבו תופפה כדי לתת להן קצב. בהמשך הרחוב עבד במרתף צייר תפאורות לקולנוע. הילדים התבוננו בו. אבל כשהפריעו אותו ממלאכתו, היה מתרגז עליהם, למרות מזגו הטוב, ומגרשם. אני ישבתי בשקט והתבוננתי בפרצופים הענקיים של גבר ואשה מאוהבים שצייר. מבטיהם היו מצועפים והצבעים החזקים, שבהם נצבעו, זהרו למרחוק.

בקיץ היינו הולכים לים. יום כן ויום לא, ואני ביליתי על החוף לבושה בבגד הים העשוי מצמר, מקפצת בין הגלים או הולכת לאורך החוף על החול החם יחפה, "כי זה בריא וזה עוזר נגד פלטפוס".

בשבתות היו אבי או אחותי לוקחים אותי לפעמים לגן החיות. את החיות הייתי שומעת בלילות, כשהייתי מתעוררת  בבהלה מחלום רע. שאגותיהם של האריות היו מרגיעים אותי. לעתים היינו הולכים גם ל"גן הדסה" (כיום גן העיר) לקטוף חמציצים או כלניות. פעם נפלתי שם על שיח צבר, ובמשך שבועות רבים עוד היו מוציאים מגופי קוצים שנשכחו.

אני בחג הביכורים 1954

כשהייתה רוחו של אבי טובה עליו היה לוקח אותי במפתיע לחנות הצעצועים של "הדוד שמואלי" שברחוב דיזנגוף פינת קרן קיימת. שם היה קונה לי עיפרון מיוחד, או "פרסים" של מלאכים מתוקים ופיות זוהרות. בחנות הצעצועים היפהפייה "יהודה", שהייתה גם היא ברחוב דיזנגוף, לא קנינו מעולם. זאת הייתה חנות של עשירים.

דף מתוך אוסף "הפרסים" שלי

במעונות עובדים ז' לא גרו "העשירים" שבמזנונים שלהם הוצגו לראווה פסלונים של רועים ורועות, ספלים מצויצים או צלחות מצוירות שהובאו לארץ מ"הגולה". במעונות עובדים גרו אנשי מפא"י ומפ"ם ואחדות העבודה, שהצביעו א', מ' או ת'. אותיות אחרות מלבד א', מ' או ת' –  בכלל לא באו בחשבון. כל זה היה אי אז בשנות החמישים, כשארץ ישראל הייתה "מרכז העולם", תל אביב הייתה לבו הפועם והבית במעונות עובדים ז' שברחוב ריינס – היה הבית הכי חשוב, שכל כך טבעי והגיוני היה לגור בו.

השלט ששמה עיריית תל-אביב ליד דירתו של אבי, ישראל כהן

הזוית האישית

דניאל: הייתי רוצה לאחל לסבתא שתמשיך לעשות מה שהיא אוהבת ושלא תיתן לאף אחד להפריע לה בזה.

חגית: אני מאחלת לדניאל האהובה שלי שתמשיך להיות נהדרת גם בבגרותה ותגשים את חלומותיה בכל התחומים.

מילון

ברמ"ח איבריו
בכל כולו, בכל גופו ונפשו.

ישראל כהן (סופר)
ישראל כהן (קאהן) (10 ביוני 1905 – 25 בפברואר 1986) היה סופר, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם ועורך ישראלי יליד מזרח גליציה; חבר ועד הלשון העברית ויו"ר אגודת הסופרים. חתן פרס ברנר (1962) ופרס ביאליק לספרות יפה (1974). נודע בשמות העט "אלשי"ך", "י. בן-יצחק", "י. כ. מעיין", "קורא" ו"מגיב". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”להיות 'צברית' בתל אביב הקטנה': למדתי מה המשמעות של להיות 'צבר' אמיתי“

”אמי, אחותי ואני צחקנו תמיד כשביקש אבי בטבעיות רבה "שנגיש לו את האלונטית״ (מגבת)“