מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פאולינה ברק

פאולינה ברק
פאולינה ובעלה
פאולינה ברק

סיפורה של פאולינה ברנבאום לבית משפחת ברק

סיפורה של פאולינה סופר לבתה בלה קוטלר ומבוא כפי שהיא סיפרה אותו:

זיכרונותי

נולדתי בתאריך 10 למאי בשנת 1927 בעיר אורינין, מחוז חמלניצקי ( מחוז קמנץ-פודולסק לשעבר). משפחתנו הייתה גדולה ומנתה ששה ילדים: שלושה בנים ושלוש בנות. האחות הבכורה – בלה (1919), האח – ליובה (1922), האח – גרישה (1924) אני, פאולינה – (1927) והאח הקטן ישנקה שנולד ב-1930. האחות השלישית, הקטנה נפטרה בשנת 1933 – שנת הרעב הגדול באוקראינה.

אבינו היה רב ושוחט, הוא היה איש דתי מאד. בהיותי בת ארבע עברנו לעיר קמנץ-פודולסק, שבה התגוררו רבים מקרוביי. שם גר סבי, אביה של אמי. גם הוא היה רב. סבי מצד אבי היה תושב אותה עיר. הוא היה מורה בישיבה ולימד את הילדים תפילות ועברית. שלוש שנים לאחר מכן הוזמן אבינו לעיירה ז'בנצ'יק, מחוז חמלניצקי, למלא את מקומו של הרב שנפטר. לאחר מותו של הרב הזקן, בנו קיבל את התפקיד, אבל היהודים המקומיים לא אהבו אותו ולכן הזמינו את אבי.

הגענו לז'בנצ'יק ושכרנו שם דירה. אנחנו הילדים התקבלנו לבית ספר יהודי יסודי. לאחר סיום ארבע שנות לימודים עברנו לכיתה ה' בבית ספר אוקראיני. האח הגדול ליובה נשאר בעיר קמנץ-פודולסק אצל סבא. בשנת 1941, ערב המלחמה, סיימתי שבע שנות לימודים.

בשנת 1940 אחותי בלה התחתנה עם רופא, שורה רוזנבלום, והם עברו לעיר גורודוק שבה שורה מצא עבודה. מיד אחרי שסיימתי את הלימודים, קיבלנו מכתב מבלה. היא למדה במכון הפדגוגי בקמנץ-פודולסק והייתה אמורה לנסוע לשם למבחנים. במכתבה בלה ביקשה שאני ואמא נגור אצלם בבית כי שורה נשלח לעבודה במזרח הרחוק. התארגנו מהר והגענו לגורודוק. שורה כבר עזב את העיר. זה היה בתחילת חודש יוני וב-22 ליוני פרצה המלחמה.

בלה הגיעה מהר הביתה ואמרה לנו: " אני אחכה לשורה ואז נתפנה מכאן. אתם תחזרו הביתה ותשתדלו גם אתם להתפנות.

אני ואמא בקושי הגענו הביתה. בדרך חזרה הפציצו אותנו כמה פעמים. בתחנות הרכבת היו המון אנשים. בכל מקום היו רכבות עם מפונים. כשהגענו לז'בנצ'יק נודע לנו שגם העיר שלנו הופצצה. לא הספקנו להתפנות וכעבור זמן קצר הגרמנים כבשו את העיר. נודע שהגרמנים הורגים את היהודים. היהודים נכנסו לחרדה. אוקראינים רבים בירכו על בואם של הגרמנים וכיבדו אותם בלחם ומלח. האוקראינים קראו שצריך להרוג את היהודים. המורה שלנו, קובלצ'וק, אמרה: "בגלל היהודים המנוולים לא ראינו לחם – אכלנו אבנים". הסתבר שהיא הייתה אנטישמית עם קבלות.

יהודים קשישים דתיים התאספו, התייעצו והגיעו למסקנה שאם יקבלו את פני הגרמנים עם ספר תורה, אפשר להניח שהכובשים לא ירעו ליהודים. כך עשו. הציבו שולחן קטן במרכז העיירה, הניחו עליו את ספר התורה וכל הזקנים עמדו סביב. הזקן ביותר אחז בספר התורה. אנחנו הילדים עמדנו בצד והסתכלנו. הגרמנים נגשו ליהודים, זרקו את ספר התורה והכו את כולם. אז הבינו כולם שסופם של היהודים הגיע. את מנחת הלחם והמלח שהגישו האוקראינים, הגרמנים קיבלו.

מהיום הראשון של הכיבוש, כל היהודים מגיל 16 חויבו לענוד על בגדיהם טלאי צהוב בצורת מגן דוד כדי שיזהו אותם. אלה שלא ענדו את המגן דוד הוכו באכזריות. כל יום חיכינו לפוגרום. האוקראינים שביקרו בקמנץ פודולסק סיפרו שבעיר התרחש פוגרום. קרובי משפחתנו ברובם הגדול התגוררו שם. הייתה צרה גדולה.

בעיירה לנצקורשון שבחבל קמנץ פודולסק גר אח של אמא. גם הוא היה רב. הפשיסטים ירו בכולם. בקמנץ פודולסק נספו הרבה קרובי משפחה כולל סבא וסבתא. הם היו מעל גיל 80. הסבא מצד האם שהיה רב בעיר אורינין, הוגלה ערב המלחמה לסיביר כי ערך ברית מילה לבנו של חבר המפלגה הקומוניסטית. שניהם הוגלו. בסיביר הוא נפטר מרעב וקור בתקופת המלחמה.

בשאר הערים פרצו פוגרומים וב-31 באוגוסט זה קרה בעיר שלנו ז'בנצ'יק. היה יום ראשון. מזג האוויר היה נפלא, הרבה שמש. האח הקטן ישנקה יצא, כרגיל, החוצה לשחק עם החברים. הילדים הרוסים לא שיחקו עם ילדים יהודים. ברגע שהם ראו ילדים יהודים  הם הכו אותם, זרקו עליהם אבנים ואמרו: "ז'ידים, עוד מעט ויהרגו את כולכם". הילדים היהודיים נבהלו וברחו. הרוסים שנאו את היהודים מילדות.

פתאום ישנקה חוזר ומספר שבחוץ התאספו הרבה גרמנים. הם מגרשים את היהודים מבתיהם. יהודים עומדים ובוכים. הוא לא הבין שזה פוגרום. אמא אמרה לי: "בואי נלך לראות מה קורה שם?". יצאנו החוצה. בעיירה שלנו היו הרבה מדיארים (הונגרים). שמנו לב שהם לא פגעו באף אחד, רק עמדו והסתכלו. טרם הבנו מה קרה. התקרבנו לכיכר. היו שם הרבה אנשים. אני ביקשתי מאימא שתחכה לי והלכתי לברר מה קרה. כשהתקרבתי לכיכר ראיתי אנשי אס. אס. במדים שחורים, מזוינים בתת מקלע. הם גרשו את אנשים מהבתים. הנשים והילדים בכו והגרמנים הובילו אותם לכיכר. בכיכר הקיפו אותם כדי שאף אחד לא יברח. זה היה כל כך מפחיד! עד היום אני רואה את התמונה הזאת. אחד הגרמנים קרא לי: "קום היר!" (בואי הנה). מיד הבנתי שעלי לומר שאני אוקראינית והוא ענה "וועק" – (לכי). אני באמת  הייתי דומה לאוקראינית. הייתי בלונדינית. למזלי, הפוליצאים (השוטרים המקומיים) לא הסגירו אותי. רבים זיהו אותי, אבל לא שמו לב אלי.

הגרמנים חשבו שהיהודים הם בעלי שיער שחור והרוסים הם בלונדינים. הסתובבתי ורצתי. סימנתי לאימא שתרוץ. עברנו את המאדיארים. הם לא הלשינו עלינו למרות שידעו שאנחנו יהודים. נכנסנו הביתה. אבא יושב וקורא בתורה ולא יודע מה קורה בחוץ. אימא צעקה מיד שכולנו נעלה לעליית הגג ונתחבא. ישנקה שהיה בחוץ נלקח על ידי הגרמנים. עלינו בסולם לעליית הגג. אני, אמא וגרישה נכנסנו לתוך הארובה. אבא התחבא היכן שהוא בעליית הגג. הרמנו את הסולם. שמענו כשהגרמנים נכנסו הביתה. הם לא מצאו אותנו ויצאו. הם הסיקו שכבר גורשנו. אבא ניגש אלי ואמר: אני הוא הרב ואני חייב להיות יחד עם היהודים. אולי שולחים אותם לעבודה. אין לי זכות להתחבא כשיוציאו את כולם." אימא פרצה בבכי וביקשה שהוא יישאר כי הורגים את כולם. אבא ענה: "אדרבא, אני חייב להיות עם כולם". הוא  לא אמר יותר מילה והתרחק. הוא היה מאד חכם והבין שלא יהיו יותר חיים.

אבא ירד מהבוידם, ואנחנו אפילו לא שמענו איך הוא הוריד את הסולם. אחר כך ישנקה סיפר שהמפלצות האלו הכו את אבא בגלל שאחר לבוא. אבא נגש ליהודים ואמר: "מה שיקרה אתכם יקרה גם אתי". הוא אמר לישנקה: "תיגש אליהם ותגיד שאתה אוקראיני, רועה צאן, אולי לך הם יאמינו. אתה עוד צעיר וחייב לחיות". אבא סיפר לישנקה שאנחנו מתחבאים בעליית הגג. ישנקה ניגש לפשיסטים ואמר: "שחררו אותי. אני אוקראיני, רועה צאן. אני נמצא כאן במקרה". אחד הפוליצאים שלא הכיר אותו ציוה עליו: "תגיד את מילה "קוקורוזה" (תירס). ישנקה דיבר אוקראינית טובה וביטא את המילה ללא ריש גרונית ואז הוא שוחרר. אישה אחת עם ילד ניגשה גם היא לגרמנים אמרה שהיא אוקראינית. הילד, למרבה המזל, לא היה נמול. גם היא שוחררה.

ואז לקחו את כולם לשדה. שם כבר הכינו שני בורות גדולים. הבור השני היה מיועד ליהודים מהעיירה הסמוכה. הקברים נחפרו במרחק של שמונה קילומטרים מהעיירה. היהודים המסכנים הלכו את כל המרחק הזה. אחרי המלחמה אני ואחי הגענו לקבר האחים וראינו עד כמה הוא רחוק מהעיירה. החולים והמשותקים הובאו בעגלות למוות. רבים מהחולים והנכים נורו בדרך. לאחר הפוגרום אימא חיפשה את אבא. היא לא מצאה והבינה שהוא הלך, שלא היה מסוגל להתנהג אחרת.

לאחר זמן מה ישנקה הגיע הביתה וסיפר לנו שאבא אינו בחיים, כמו כולם. התחלנו לבכות. הוא סיפר שיהודי  זקן אחד שם על עצמו טלית, לקח תמונה של בתו שגרה בעיירה אחרת ובקריאת "שמע ישראל" קפץ  לבור. האוקראינים סיפרו שהאדמה התנדנדה שלושה ימים. הפשיסטים קברו אותם בחיים.

נשארנו  שלושה ימים בעליית הגג ללא מים ומזון. לאחר הפוגרום האיכרים עברו בבתים עם שקים ושדדו את הרכוש היהודי. הפוליצאים צעקו: "אל תכנסו לבתים. הז'ידים מתחבאים שם עם רובים". הפוליצאים רצו לקחת את כל הרכוש לעצמם, אבל האיכרים לא שמעו לקולם. שמענו בדירתנו צעקות נוראות. הם זרקו ביצים על התקרה, על המראה, וצעקו בשנאה: "אין אצלנו יותר יהודים. עכשיו הכל יהיה טוב". הכל שמענו שם בבוידם, אבל ישבנו בשקט.

פתאום שומעים שאחד הבחורים למטה פונה לאחד הילדים ואומר: "עלה לעליית הגג ואני אחריך. אולי נמצא שם זהב". אנחנו יושבים, רועדים מפחד ומחכים למוות. הילד עלה וראה שפתח הארובה סגור. הוא פתח אותו וכשראה אותנו החל לצעוק חזק מאד: "הז'ידים כאן עם רובים" כל האנשים שהיו בדירה עם שקים מלאים ברחו החוצה. מישהו קרא לפוליצאי והוא פנה אלינו: "צאו!"

אנחנו ירדנו וכשיצאנו מהבית אמא אמרה לנו: "רוצו, ילדים, תצילו את עצמכם!" האחים רצו לפני. אימא גם  החלה לרוץ, אבל פוליצאי השיג אותה ואמר שאין צורך לרוץ. לא הורגים יותר את היהודים (כמובן שזה היה זמני). לו היו ממשיכים להרוג, הוא לא היה נותן לנו לברוח והיה יורה בנו בו במקום.

אנחנו היינו בטוחים שאימא רצה אחרינו. רצנו לכיוון בית הקברות היהודי. כשהגענו לשם וגילינו שאימא לא אתנו, פרצנו בבכי כי חשבנו שהרגו אותה. הסתתרנו בבית הקברות. לפני פרוץ המלחמה תכננו לבנות שם משהו ונשארו קרשים וקש. התחבאנו תחת הקש. באותו היום ירד גשם חזק. הגשם ירד במשך כל אותו השבוע. אלה היו דמעות של החפים מפשע. ברגע שנודע לאימא שלא הורגים יותר, היא רצה לחפש אותנו אבל לא מצאה. פוליצאי לקח אותה לגטו. שם היו  כ – 160-150 היהודים אשר הצליחו להסתתר.

את הגטו הקימו ברחוב לא גדול. דחסו את היהודים במספר בתים. נאסר עליהם לצאת מחוץ לגטו. למרות זאת אימא הייתה בורחת כל יום כדי לחפש אותנו. לא היה לה שמץ של מושג שאנחנו התחבאנו בבית הקברות. מספר ימים שכבנו מתחת לקש. ביום פחדנו לצאת ובלילות גרישה היה יוצא וממלא את הנעל שלו במים משלולית. שתינו מהמים האלה. למרבה המזל הגשם ירד כל השבוע והיו לנו מים. מצד אחד אמנם התרטבנו לגמרי, אך מצד שני, הגשם היה ההצלה שלנו.

התברר שבבית הקברות הסתתר עוד אדם אחד, גבר. גרישה ראה פעם שגם הוא אוסף מים מהשלולית. גרישה שמח מאד שישנו עוד אדם אתנו. לאחר יומיים האיש נעלם בלי להגיד לנו מילה. אחר כך הוא סיפר לנו שהחליט  להסגיר את עצמו כדי לא לסבול יותר. בדרך נודע לו  שלא הורגים יותר את היהודים ועליו ללכת לגטו. שם הוא פגש את אימא וסיפר לה שכולנו שוכבים מתחת הקש בבית הקברות. אימא רצה אלינו מיד. כשראינו אותה פרצנו בבכי וצחקנו מרוב שמחה שהיא חיה ושנפגשנו. היא לקחה אותנו לגטו.

בגטו התגוררנו בחדר אחד קטן. החיים היו נוראים. לא היה אוכל. למרבה המזל היו שולחים אותנו לשדות לאסוף תפוחי אדמה וסלק. היינו מביאים הביתה כמה שיכולנו. בישלנו ואכלנו. זה היה בסתיו 1941. אמא הייתה הולכת מדי פעם למכרים בכפר והתחננה לאוכל. החוף החל ולא היה מזון לגמרי. כולנו היינו הולכים לכפר והתחננו לנדבות. כשהפוליצאים ראו אותנו, הם  הרביצו לנו. הם היו באים לגטו כל יום על מנת לבדוק שאף אחד לא יברח. הם הכו ללא סיבה. הם נהינו מזה.

פעם נכנס אלינו הביתה אבא של בת כיתה שלי בשם ורגלה. כשנכנסו גרמנים הוא נהיה פוליצאי. הוא היה אנטישמי ובריון נוראי. הוא ניהנה להכות ולהרוג. פעם הוא נכנס אלינו הביתה וללא שום סיבה הכה את אמא. כולנו בכינו והתחננו בפניו שלא יגע בה ואז הוא הכה אותנו בשוט. זה היה סיוט!

אנשים החלו לחלות. הופיעו כינים. בעיירה לא  היו הרבה גרמנים אבל לרוב, האכזריים היו הפוליצאים (השוצמנים). אם הם ראו מישהו חולה ששוכב עם חום, מיד חשדו שזה טיפוס וירו בו במקום. הרבה נפטרו מטיפוס. אנשים לא נרדמו בלילות. בבתים קבעו תורנויות. שכבו לישון בבגדים. כל יום חיכו לפוגרום הבא.

שלטונות הכיבוש הקימו בית חרושת לתפירה. ההורים של חברתי ראיה גלוזמן היו חייטים. הייתה עוד משפחה  אחת שאני לא זוכרת את  שמה, ועליהם היה ללמד את הבחורות והבחורים האוקראינים לתפור. משפחת גלוזמן והמשפחה השנייה עבדו כולם והיו מאד שמחים כי היה להם אוכל. הם עבדו בימים ובלילה היו חייבים לחזור לגטו.

הגיע חורף 1942. יום אחד, אישה פולנית מביאה לנו פתק מאחותי בלה ובו כתוב שהם גרים בגורודוק כי לא הספיקו להתפנות. בלה שלחה את האישה לברר אם אנו בחיים. אימא פרצה בבכי כשנודע לה שהם לא  התפנו. אנחנו מאד קיווינו שלפחות אחותי ובעלה יינצלו. כשאימא גילתה שגייסו את ליובה (הוא גר בקמנץ פודולסק) היא מאד בכתה והצטערה. בנים של אחרים לא גויסו ובנה שלה נמצא בחזית. אחר כך, כשהחלו הפרעות היא כבר שמחה וקיוותה שהוא יישאר בחיים.

כשגילינו שבלה נמצאת בגורודוק, אימא החליטה שאנחנו נעבור לשם בסתר כדי להיות ביחד. גם בלה ביקשה  שנהיה יחד. אימא שלחה את גרישה וישנקה לגורודוק שיהיו הראשונים. הם הלכו בשעות הלילה והגיעו לגורודוק בשלום. גרישה מיד חזר אלינו ואמר שבלה ושורה מבקשים שנעבור אליהם כדי להיות ביחד. הוא סיפר שנולד להם ילד וקוראים לו אליק, לכבוד אבא שלנו. נודע להם מהאישה אשר הם שלחו אלינו שהאבא נרצח. כל משפחתו של שורה נספתה בז'בנציק – שתי אחיות ואח. לא יכולנו לצאת לדרך מיד כי שמרו שלא נברח. תלו מודעה: "מי שינסה לברוח, ייהרג במקום". הפוליצאים התעללו בנו יותר ויותר.

פעם הגיע אלינו ראש העיר ושאל לשלומנו. אנו מאד התפלאנו שבנדיט (פושע) כמוהו נהיה פתאום טוב לב. יום למחרת נודע שהוא תלה את עצמו. אחר כך  אשתו סיפרה מה קרה.  כשאנשי האס אס החליטו לקיים אקציה  (פעולות טרור כגון איסוף וגירוש יהודים), הם שאלו את ראש העיר אם הוא זקוק ליהודים בעלי מקצוע. אם כן, הגרמנים לא ייגעו בהם בינתיים. ראש העיר ענה: לא. הוא לא זקוק. ואז הפשיסטים לקחו את כולם. זה היה מקרה נדיר מאוד של ייסוריי מצפון.

לאחותי הייתה חברה, בוניה, שהייתה גם היא מורה. הן לימדו בעיירה ז'בנץ' שליד חוטין. בלה לימדה את השפה הרוסית וספרות, בוניה לימדה מתמטיקה. בזמן הפוגרום בוניה ואחותה ברחו לכפר והסתתרו אצל מכרים. שם הן הלכו לכומר וביקשו שהוא יינצר אותן וייתן להן צלבים. הן היו באות אלינו לגטו וסיפרו לנו על כך. הן גרו בכפר. מישהו הלשין עליהן והוציאו אותן להורג. הצלבים לא הצילו אותן.

האוקראינים אצלנו לא היו טובים מהגרמנים. הם הסגירו את היהודים, ורבים אפילו הרגו בעצמם יהודים במקום. ללא ספק היו ביניהם אנשים טובים שהצילו ונתנו אוכל כשהינו באים לבקש, אבל רובם היו רעים, אנטישמים.

אנחנו סבלנו מאד מרעב ומהמכות של הפוליצאים. כל יום חיכינו למוות. האוקראינים חיו לא רע תחת שלטון הגרמנים. חגגו חתונות, היו הרבה נשים שיצאו עם גרמנים. היו כמובן רבים שגויסו ונלחמו בנאצים, אבל אלו שהיו תחת הכיבוש, חיו לא רע. הם שדדו את הרכוש היהודי. הסתובבו בבגדים של יהודים. הילדים האוקראיניים למדו בבתי ספר. הילדים היהודיים הסתכלו איך הם עוברים שמחים עם תיקי בית ספר וקינאו בהם.

הגיע קיץ 1942. יום אחד בהיר בחודש יוני אימא קמה מוקדם כדי ללכת לכפר לבקש אוכל. אנחנו ממש כמעט מתנו מרעב. אני וגרישה נשארנו בבית. פתאום אנו רואים שהז'נדרמים והפוליצאים מקיפים את הגטו. הז'נדרמים הגיעו ממינקוביצ'י (מרכז אזורי שלנו). הם הוציאו את היהודים מהבתים, כולל אותנו. כולם החלו לבכות ולצעוק כי היה ברור שעכשיו יהרגו אותנו. מיד הגיעו משאיות כדי להסיע אותנו.

היה יום שוק והאיכרים התאספו והסתכלו עלינו כאילו הייתה זו הצגה. פתאום אני שומעת שסבתא אחת צועקת לנכדתה: "רוצי! זו הוצאה להורג." הילדה התחילה לרוץ ואני אחריה. הגרמנים והפוליצאים לא שמו לב אלינו. רצנו לכיוון הכפר אבל נפרדנו. אני רצתי דרך גינות הירק ופתאום אני שומעת אישה צועקת ומקללת אותי: גינת הירק הייתה שלה. אני ממשיכה לרוץ וחושבת לעצמי שהיא מצטערת על הירקות ואני מנסה להימלט מהמוות.

הגעתי למכרים שלנו ולא האמנתי למראה עיני. אימא הייתה שם. סיפרתי לה שהרגו את כולם, כולל את גרישה. אימא פרצה בבכי. המכרים הרשו לנו להישאר אצלם עד הערב. בהתחלה הם לא רצו כי פחדו. אחרי שאימא ביקשה מאד הם הסכימו אבל בתנאי שבערב נלך. הודינו להם ובערב יצאנו לאחותי בלה, לעיר גורודוק. הלכנו במשך כמה ימים. חשבנו שלא נגיע ויהרגו אותנו בדרך. לעתים קרובות הסתתרנו מהגרמנים ומהפוליצאים. כשהתמזל מזלנו, הצלחנו להשיג אוכל.

הפוליצאים הסתובבו בכל המקומות וחיפשו את היהודים. הם רצו לשכנע את הגרמנים בנאמנותם ולהראות שהם מאד מרוצים מהשלטון החדש. אני ואימא עברנו את העיר דונייבצי. היהודים שניצלו סיפרו לנו שבזמן הפוגרום, היהודים נזרקו חיים למכרות. בתום המלחמה סיפרו לי שהמשפחה של חברתי ראיה גלוזמן והמשפחה השנייה, לאחר שסיימו ללמד את האוקראינים לתפור, הובאו גם הם לדונייבצי ונזרקו חיים למכרות. אמא ואני, רעבות ותשושות, הגענו סוף סוף לגורודוק שבה התגוררה אחותי. בלה ושורה מאד שמחו לקראתנו. כולם החלו להספיד את גרישה. פתאום כעבור כמה ימים גרישה הופיע. הוא סיפר מה קרה. המשאיות הביאו את כולם למקום ההוצאה להורג הקודם. הבור כבר היה מוכן. הפשיסטים בחרו עשרה בחורים צעירים כולל גרישה וציוו עליהם לשכב כשפניהם כלפי מטה ולא להסתכל. מי שיסתכל ייהרג במקום. הם היו זקוקים לכח עזר. האנשים הושלכו לבור בעודם בחיים. המנוולים חסכו בכדורים. הם נהינו להתעלל ביהודים. נשמעו צעקות ואנחות. אחר כך אמרו לבחורים לקום ולכסות את הבור באדמה. תוך כדי עבודה הם שמעו את האנחות וראו שהאדמה זעה.

הפוליצאים  נגשו לבחורים ואמרו להם שהם נשארו בחיים כי הגרמנים היו זקוקים לעובדים. אם משהו ינסה לברוח הוא ייהרג במקום.  כולם חייבים לחזור לגטו, לגור  ביחד בבית אחד ולחכות לפקודה לאן ללכת לעבודה. גרישה עמד ליד הבור והדמעות זלגו לו מהעיניים. הוא חשב שגם אני נמצאת בבור. כשהוא כיסה אותו, נראה היה לו שהוא רואה את הראש הבלונדיני שלי ושומע את האנחות שלי. הוא לא ראה שברחתי.

הביאו את כולם  לגטו. אבל גרישה ברח באותו ערב והגיע בשלום לגורודוק. שאר הבחורים, ביחד עם היהודים  ששרדו, הובאו לדונייביצ'י ונזרקו בחיים למכרות.

כך חיינו כולנו ביחד בגורודוק. שורה עבד בבית החולים כרופא נשים. הוא נחשב לרופא טוב ולכן קיבל בינתיים  אישור לעבוד ולגור עם המשפחה מחוץ לגטו. הם גרו ברחוב שבצ'נקו לא רחוק מהגטו. אנחנו גרנו איתם בסתר. לא יצאנו החוצה כדי שהשכנים לא ייראו אותנו. הצטערנו מאד שלא הספקנו להתפנות.

לאחותי היה בן מאד יפה, בלונדיני, שער גלי. הוא היה בן שנה. הם טעו שערכו לו ברית מילה בזמן הכיבוש הגרמני. אפילו אמא אמרה שבזמנים כאלה לא צריך היה למול אותו. היה אפשר להציל את הילד. שורה הסביר שהם עשו זאת כי הילד נקרא על שם אבא שלנו, בן אדם קדוש. כאשר מישהו היה בא לבלה ושורה, אנחנו היינו מתחבאים. לידנו גרה משפחה פולנית, שיחונסקי. הם היו טובי לב והיו ידידים של בלה ושורה. בלה ושורה העבירו אליהם רכוש רב, כי כל יום היה יכול לפרוץ פוגרום.

בגטו התרחשו דברים נוראים. כל יום נשמעו יריות. הגרמנים והפוליצאים הכו את כולם ללא סיבה. בגטו השתולל הטיפוס. רבים מתו מטיפוס ורעב. כשלגרמנים נודע שישנם חולי טיפוס, הם שלחו את הפוליצאים להרוג את החולים. היו הרבה יהודים מצ'רנוביץ. אחרי כיבוש צ'רנוביץ, הגרמנים והרומנים הרגו את היהודים במשך שלושה ימים ואת הניצולים שלחו למחנות השונים. רבים מצאו את עצמם בשטחים הכבושים על ידי הרומנים. חלק מהם שרדו. אלו שהיו תחת הכיבוש הגרמני נספו כולם. בנות מצ'רנוביץ דיברו גרמנית. חלקן, היפות ודוברות הגרמנית, יצאו עם גרמנים. הן חשבו שכך יצליחו להינצל. אבל בפוגרום גם הן נספו. אף אחת מהן לא נמלטה.

בגורודוק היהודים, כמו בכל מקום אחר, ענדו את מגן הדוד הצהוב. הפוליצאים פעלו דרך הקהילה היהודית. הם הכריחו את היהודים לבחור פוליצאי יהודי. כל יום הוציאו אותנו לעבודה ולא נתנו אוכל. כך עבדנו רעבים. כשמישהו היה מפגר, הכו בו בשוט ובמקל.  לעתים קרובות היהודים היו חייבים לשלם קונטריבוציה (תרומה) בכסף. אנשי הקהילה היו עוברים אז מבית לבית והיהודים היו נותנים את הכסף האחרון שהיה להם. בבית  שלנו גרה אישה בלארוסית. היא הייתה אומנת של שני בנים שאמם נפטרה. היא הייתה אישה רעה. אנחנו מאד פחדנו ממנה. מהר מאד היא הסגירה את אמא שלנו.

מסביב לגורודוק היו פרעות. בגורודוק בינתיים לא נגעו. אבל היהודים חיכו למוות בכל יום. טענו שבינתיים לא פוגעים ביהודים כי הם מביאים הרבה זהב, כסף וכל מה שהיה להם. לא רחוק מגורודוק הייתה העיר ירמולנינצי. גם שם הוציאו להורג את כל היהודים. סיפרו שבזמן הפוגרום, כשאיש אס. אס. נכנס לבית להוציא את היהודים, הוא נשחט בגרזן על ידי יהודי שהתחבא מאחורי הדלת . לצערי, מקרי ההתנגדות היו מעטים מאוד. היהודים הלכו למוות כמו כבשים. כולם פחדו לעשות דבר.

הגיע סתיו 1942. בבוקר אחד הגיע אלינו שכן פולני ואמר לשורה שהגרמנים והפוליצאים הקיפו את הגטו, שנשמעו יריות וכנראה החל פוגרום. הוא הוסיף: "תברחו! תמלטו!". הוא היה איש טוב לב. עד אותו היום אפילו לא חשדנו שלמחרת יהיה פוגרום. הם תמיד עשו הכל באופן פתאומי, למרות  שהיהודים ציפו בכל יום לפרעות. שורה ובלה לקחו את הילד וצעקו לנו שנברח ונתפזר. הם ברחו לכפר. לשורה היו הרבה מכרים שם, נשים  שהוא ריפא אותן. אימא לא ידעה לאן לרוץ ונעמדה. גרישה וישנקה רצו ראשונים לכיוון הכפר. מאז לא ראיתי אותם. אמרתי לאימא: "בואי נרוץ  לכפר ביחד!" אימא צעקה לי שארוץ מיד והיא תבוא אחרי. התחלתי לרוץ. כשהסתובבתי לא ראיתי את אימא ולא ידעתי לאן היא נעלמה. מסכנה, היא רצתה שאנו נברח והרגישה שבעצמה לא תצליח הפעם להימלט.

אחר כך סיפרו לי השכנים שהיא חזרה, עלתה לעליית הגג והתחבאה שם. השכנה הבלארוסית ראתה שאמא הסתתרה, שלחה את אחד הילדים להביא את הפוליצאי. הילד הביא את הפוליצאי והוא לקח את אימא. ואז האימא היקרה שלי נספתה. איפה הרגו אותה, אני לא יודעת. סיפרו שאת כל היהודים אשר תפסו הוציאו להורג בירמולניצי.

אני רצתי לכפר, בוכה, אומללה, לבד בלי אמא. בדרך ראיתי את השכנה שרצה עם הילד שלה. הם גרו מולנו. היא הייתה אוקראינית ובעלה יהודי. הוא נמצא בגטו ונספה. היא דאגה לבן ולכן ברחה אתו. לא נשארתי הרבה זמן בכפר ורצתי ליער. את האחים שלי ואת אחותי עם המשפחה לא ראיתי בשום מקום. היה סתיו, קר. הייתי לבושה מאד קל, לא הספקתי לקחת בגדים והיה לי מאד קר. הייתי רעבה. בלילה מצאתי ערמת קש והחלטתי להיכנס בפנים כדי להתחמם. פתאום אני שומעת שמישהו נוקש על הערמה. זה היה שומר. הוא ראה שמישהו נמצא בפנים. הוא אמר לי לצאת. התחלתי לרעוד ולבכות. הבנתי שהוא הלך להביא את הפוליצאי. הפעם לא ברחתי. הייתי במצב ששום דבר כבר לא היה אכפת לי. חשבתי לעצמי, יהיה מה שיהיה. אני רואה שהוא חוזר לבד. הוא הביא לי לאכול ואמר שאלך. הוא פחד שיצטרך לקחת אחריות עלי. הלכתי.

אבל לאן ללכת בלילה לא ידעתי. נקשתי בדלת של אחד הבתים. לא הכניסו אותי. נקשתי בבית אחר ופתחו לי את הדלת. התברר ששם גרה מיילדת שעבדה עם שורה. היא הכירה אותי. לפעמים היא הייתה מבקרת אצלנו. היא האכילה אותי והזמינה אותי לישון. בבוקר היא העירה אותי ובקשה שאעזוב. היא אמרה שהשכנים יכולים לראות אותי ולהלשין. נאלצתי ללכת. כולם פחדו מהלשנה. אנשים הפכו חיות. היו אנשים טובים, אבל מעט. היו כאלו שעזרו. כך עברתי בכפרים. היו כאלו שנתנו אוכל. אבל היו גם אנשים שגירשו ואיימו שאם אשוב, הם ילשינו לפשיסטים שאני יהודייה.

פעם בערב נכנסתי לבית אחד. נמצא שם רק הבעל. אשתו לא הייתה בבית. ביקשתי אוכל כי לא אכלתי כמה ימים ואם אפשר ללון. הייתי תשושה לגמרי. הוא הכניס אותי, נתן לי אוכל, אמר לי לעלות לבוידם ואפילו כיסה אותי. התפלאתי עד כמה הוא טוב לב. לא ידעתי מה הוא תיכנן. בלילה אני שומעת שמישהו עולה לבוידם. הוא נגש אלי ורצה לאנוס אותי. התחלתי לבכות ולצעוק, התחננתי שלא יגע בי. הוא אמר לי: "אם לא תפסיקי לצרוח אני אהרוג אותך. לא רוצה שאשתי תשמע. עופי מפה מיד!" הוא גירש אותי בלילה.

אני הולכת ולא יודעת לאן. בחוץ קר וחשוך. נקשתי  בדלת של אחד הבתים. פרצתי בבכי וביקשתי שיכניסו אותי. בעלת הבית ריחמה עלי ושאלה מאיפה באתי. סיפרתי לה הכל. היא אמרה שהיא מכירה את השכן ושהוא איש רע מאוד. מזל שהוא לא הסגיר אותי. הייתי אצלה יומיים. היא האכילה אותי אבל פחדה שאמשיך להישאר אצלה ביקשה שאלך. המשכתי לנדוד בכפרים. באחד הכפרים הבנים צעקו לי "ז'ידובקה הולכת!" לידם עמד ילד קטן וחזר אחריהם. לא התייחסתי והלכתי במהירות הלאה.

לאחר עינוים, רעב וחוויות נוראות רבות, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. רזיתי מאד והחלטתי ללכת לעיר בתקווה ששם כבר לא הורגים. בשום מקום לא פגשתי את המשפחה שלי. אני הולכת ופתאום רואה עגלה עם בחור. הוא פנה אלי: "שבי, אני אאסוף אותך." אני עולה ושותקת. פתאום נשמעו יריות מכיוון העיר. שאלתי אותו מה זה היריות. הוא ענה: "אני מבין  שאת יהודייה. הבחורות שלנו לא מסתובבות בלבוש כזה. אקח אותך לעיר ואקבל עבורך כסף. שם בעיר תלויה מודעה, שמי שיביא יהודי יקבל כסף". התחלתי לבכות ולבקש שישחרר אותי. הרי רציתי לחיות למרות שאיבדתי את כולם. לא ידעתי אם אמצא עוד מישהו. הוא ריחם עלי ושיחרר אותי למרות שהייתי בטוחה שהוא לא ישחרר אותי כי הוא נראה כל כך כעוס.

שוב הלכתי לכפר. לא ידעתי לאן ללכת ואיך להימלט. שוב חזרתי לבית של המיילדת שעבדה עם שורה. חשבתי לעצמי, אם היא קיבלה אותי בפעם הראשונה אז אולי יתמזל מזלי גם בפעם השנייה. ברגע שהיא ראתה אותי היא התחילה לצעוק עלי: "את הז'ידובקה, שוב את פה? תכף אזעיק את הפוליצאי ויהרגו אותך במקום!". ברחתי בבהלה. אני הולכת ורואה פשיסט אחד עם אישה מגונדרת על עגלה. הורדתי את ראשי והלכתי הלאה. החשיך. אישה אחת הלכה בדרך לקראתי ומיד זיהתה שאני יהודייה. היא ריחמה עלי ואמרה: "הנה כאן בבית הזה גרה יהודייה. נסי אצלה והיא תיתן לך ללון. אני מאד התפלאתי שיהודייה גרה בכפר ואף אחד לא פוגע בה.

הודיתי לאישה והלכתי. נגשתי לבית, נקשתי בדלת ואישה הכניסה אותי. היא אכן הייתה יהודייה. היא נתנה לי לאכול וסיפרה שבעלה הוא אוקראיני, אדם מאד מכובד בכפר ובינתיים אף אחד לא הלשין עליה. לפני המלחמה הוא היה מנהל בית הספר והיא הייתה מורה. היו להם שני בנים. היא מאד פחדה וכל יום חיכתה למוות. היא מאד חששה שיסגירו אותה. היא סיפרה שבעלה הוא בן אדם מאד טוב ומאד דואג לשלומה ולשלום הילדים, ודווקא הבנים כשהם רבים והולכים מכות, הם צועקים זה לזה "ז'יד". היא קיבלה אותי יפה, ריחמה עלי, נתנה לי בגדים. נעליים היא לא הצליחה למצוא כי המידה שלה הייתה קטנה משלי. אבל היא נתנה לי גרביים וערדליי גומי. היא ביקשה ממני לעזוב. היא בעצמה פחדה והיא צדקה. הודיתי לה והלכתי. אחרי המלחמה, כשחזרתי לגורודוק התעניינתי בשלומה, האם היא בחיים. אמרו לי שהיא נשארה בחיים. אנשי הכפר לא הסגירו אותה.

בחוץ היה חשוך. החלטתי להקיש בדלת הבית האחרון ברחוב. פתחה אישה. התחלתי לבכות ולבקש שתכניס אותי. היא הסכימה ונכנסתי. היא התחילה לשאול אותי וסיפרתי לה הכל. היא אמרה: "אני יתומה, לא ראיתי דבר טוב בחיים ובגלל זה אני מאד מרחמת עליך. איזו מסכנה את. תישארי אצלי כמה ימים עד שבעלי יחזור. הוא נסע." היו לה שתי בנות. הילדות לא היו שלה אלא של בעלה. אני מאד שמחתי שבינתיים היא השאירה אותי אצלה. אני חושבת שיש אלוהים!

כמה ימים גרתי אצלה. עזרתי לה במשק הבית. לא יצאתי החוצה כדי שאף אחד לא יראה אותי. כשמישהו היה מבקר אצלה, אני הייתי מתחבאת. לאחר כמה ימים היא אמרה לי שהיא הולכת לעיר כדי לברר אם כבר לא הורגים שם את היהודים, ואז אני אלך. כל השנים זכרתי את טוב הלב שלה כלפי.

היא הלכה לעיר, חזרה ואמרה: "היהודים מסתובבים בעיר במקומות שמותר להם". הצעתי לה ללכת איתי לעיר כדי שהיא תיקח את כל הרכוש שנשאר בדירה של אחותי. היא הלכה איתי. באנו לדירה ולא מצאנו כלום, החדרים היו ריקים. השכנה לקחה הכל אליה. נשארה רק גיגית אחת בפינה. נתתי אותה לאישה. אני מאד הצטערתי שלא יכולתי לתת לה דבר בתמורה. היא הלכה ואני נשארתי. נכנסתי לשכנים, משפחת ציחונסקי. בלה ושורה העבירו להם את הרכוש שלהם. הם סיפרו לי שבלה ושורה ברחו לכפר לאישה ששורה ריפא אותה. שם, כששורה שמע שהיא פוחדת להשאיר אותם אצלה, הוא לא התאפק ופרץ בבכי. הוא אמר שהוא הציל את חייהם של כה רבים, כולל אותה, אבל אין איש שיכול להציל אותו. אחר כך הם נכנסו לאישה אחרת והיא הסכימה לעזור להם להבריח את הגבול ולעבור לשטח הרומני.

בזמן המלחמה הרומנים כבשו חלק  ממחוז ויניצה. בעיר ויניצה היו גרמנים. הערים מוגילב-פודולסק, קופייגורוד, שארגורוד ופופוביצי, נכבשו על ידי הרומנים. בתחילת המלחמה הרומנים  ערכו פוגרומים, כמו בצ'רנוביץ שבה הפוגרום נמשך  שלושה ימים. שאר היהודים נשלחו למחנות. שם היהודים מתו מרעב ומחלות. היו הוצאות להורג אבל לא באופן טוטלי כמו בשטח שנכבש על ידי הגרמנים. יהודים רבים מהשטח הרומני הועברו לשטח הגרמני. שם ללא ספק נספו כולם. אבל לרוב, ליהודים שמצאו את עצמם בשטח הרומני התמזל המזל והם ניצלו.

האישה הסכימה להעביר אותם לשטח הרומני בתנאי שישאירו במקום את הילד של בלה ושורה כי הוא היה נימול וזה היה סיכון. לו ההורים לא היו עושים לו ברית מילה, היה אפשר להציל אותו. אבל היה כבר מאוחר. היא דרשה גם לתת לה משהו מהרכוש. לאישה קראו מריה. בלה ושורה הבטיחו לתת לה דברים שהיו אצל ציחונסקי. כאב להם מאד להיפרד מהילד והם חשבו למי אפשר לתת את התינוק לשמירה. הם החליטו להשאיר אותו אצל מכרים טובים שהיו ידידים. הם גרו בעיר. ההורים, בלה ושורה, היו בטוחים שהאנשים האלה יישמרו על הבן שלהם. הם הלכו בסתר לעיר והמכרים הסכימו לקחת את הילד. אני מתארת לעצמי איך הלבבות של שורה ובלה נשברו כשעזבו את התינוק. המכרים הסכימו לקחת את הילד כי הוא היה בלונדיני ולא היה דומה ליהודי. האנשים האלו בעצמם סיפרו לי אחרי המלחמה שברגע ששורה ובלה הלכו, הם בדקו את תינוק וגילו שהוא נימול. הם החליטו לא להסתכן. למחרת בבוקר הם לקחו את הילד ושמו אותו ליד הז'נדרמריה (תחנת המשטרה) שנמצאה מול הבית שלהם. הם הסבירו את המעשה הבלתי אנושי שלהם כלפי התינוק בפחד שלהם. לו מישהו היה מלשין, היו הורגים אותם. הם עשו דבר רע שהסכימו להשאיר אותו אצלם. אולי אנשים אחרים היו מצילים אותו.

אחר כך בלה שלחה את מריה לציחונסקי וכתבה פתק בו היא מבקשת למסור למריה את כל הרכוש מלבד מעיל פרווה. כל הדברים נמצאו בשתי מזוודות. מריה קיבלה את הכל ולקחה אותם לגבול הרומני אשר עבר לא רחוק מהעיר בור במחוז ויניצה. מריה סיפרה אחר כך שלאחותי היא לא דאגה כי אחותי הייתה דומה לרוסייה. על שורה היא פחדה כי הוא נראה יהודי טיפוסי. מריה שמה לו תחבושת על הלסת כאילו כואבות לו השיניים. כשחזרתי לעיר לא היה לי לאן ללכת והחלטתי לחזור לגטו היהודי. חשבתי לעצמי, מה שיהיה עם כולם יהיה איתי. פוליצאי אחד ראה אותי והתחיל להכות. הוא החליט שברחתי מהגטו ועכשיו חזרתי. מזלי שלא הרג אותי אז. הם היו יורים במקום באלה שברחו. לאחר הפוגרומים נשארו מעט יהודים. אנשים סבלו מאד מרעב. הגרמנים והפוליצאים התעללו בהם, היכו ללא סיבה. כל יום חיכינו למוות. היו מוציאים אותנו לכל מיני עבודות קשות.

יום אחד בא לבית בחור ואומר לי שאיזו אישה מחפשת אותי (את אחותו של דוקטור רוזנבוים). יצאתי אליה והיא מספרת לי שהיא הצילה את אחותי ובעלה ואם יש לי משהו מהרכוש, היא תציל גם אותי. אני מאד שמחתי שהיא הצילה את בלה ושורה. היא שיקרה אותי אז שהצילה אותם. השכנים של בלה, ציחונסקי, אמרו לי שנשאר אצלם מעיל פרווה וסמובר מאד טוב. הם היו אנשים הגונים ביותר. הלכתי אליהם והם נתנו לי הכל. נתתי הכל למריה והלכתי אתה מיד לכפר. לנתי אצלה. בבוקר היא נתנה לי תעודת לידה של הבת שלה. זה היה מסמך המאשר שאני אוקראינית. אני ובתה היינו בערך באותו גיל. היה חורף ואני הייתי בערדליי גומי. היו נתנה לי מגפיי לבד ומעיל חם. הבעל לקח אותנו בעגלה למרחק קצר ואז הלכנו, מריה ואני, ברגל.

היא אמרה שאם מישהו ישאל אותי מי אני, עלי לענות שאני הבת שלה. וכדאי לי לשתוק. היא תדבר בשבילי. מבחינה חיצונית לא הייתי דומה ליהודייה, היה לי שער בלונדיני. בגלל זה היא הסכימה ללכת אתי. אבל היא פחדה מהמבטא שלי. בבית דיברנו רק יידיש והיה לי מבטא יידי. הגענו לאחת העיירות. נכנסנו לבית. מריה ביקשה רשות ללון. האנשים שהיו שם  גרו בבית של יהודים, השתמשו ברכוש יהודי. לפי כל הסימנים בבית הזה גרו פעם יהודים. את כל היהודים המקומיים הרגו, כמובן, כבר מזמן.

בעלת הבית הרשתה לנו להישאר ללון. היא הגישה ארוחת ערב, ואני שותקת ושותקת. מפחדת לומר מילה. בעלת הבית שואלת את מריה: "למה הילדה שלך כל הזמן שותקת?" מריה עונה לה שאני אילמת וחירשת ושסיפרו לה שבשטח הרומני ישנו רופא שיודע לטפל באילמות. לכן היא החליטה ללכת אתי לשם. היא נאלצה להמציא את הסיפור. בעלת הבית השכיבה אותנו בחדר נפרד על הרצפה. בבוקר מריה סיפרה לי בבהלה שהיא פחדה להירדם עד בוא הבוקר. בלילה התחלתי לדבר מתוך שינה ביידיש והיא מאד נבהלה שבעלת הבית שמעה אותי.

בבוקר קמנו, הודינו לבעלת הבית ויצאנו. הדרך הייתה קשה. היה מחליק. ראינו פעם הרבה גרמנים באחד הכפרים ומריה החליטה לעקוף את הכפר. אני זוכרת שהיינו צריכות לעלות על הר. האדמה היתה חלקה מאד. עד כמה שניסיתי והתאמצתי, לא הצלחתי לעלות. היא משכה אותי. הפחידה שתעזוב אותי. אני בכיתי. בקושי היא הצליחה להעלות אותי. היא הייתה אישה אצילה מאד. הרי היא הייתה יכולה לעזוב אותי ולחזור הביתה. אחר כך היא אמרה לי שהיא מאמינה באלוהים, ואם היא תציל אותי, אלוהים יעזור לה.

בקושי הגענו לגבול השטח הרומני. הגבול עבר בעיר בור במחוז ויניצה. הגענו קרוב לגבול אבל לא ידענו בוודאות איפה הוא. פתאום ראינו מולנו, מעבר לכביש, עומדת אישה עם פרה. מריה אומרת לי:" תעברי את הכביש, תיגשי לאשה ותשאלי איפה הגבול. אם לא יהרגו אותך, גם אני  אעבור לשם. לך, בכל מקרה אסור להישאר בשטח הגרמני מפני שיהרגו אותך". היא רצתה להגיע לשטח הרומני כי סיפרו לה ששם אפשר לקנות כל מיני צבעים. התקרבתי לאשה ושאלתי איפה  אפשר לעבור את  הגבול. האישה עונה לי: " את כבר עברת ואת נמצאת בשטח הרומני". הכביש בעצם שימש גבול. האישה אמרה שכל הזמן עובר שם פטרול, אבל למזלי באותו הזמן אף אחד לא שמר על הגבול. סימנתי למריה שהיא תעבור.

היא עברה בשלום ואנו נכנסנו לחנות. היא קנתה כל מה שרצתה. אחר כך פנתה אלי: "תורידי את המעיל ומגפי לבד. הבת שלי תצטרך אותם". הורדתי ונתתי לה. היה קר והיא השאירה אותי בערדליים וכמעט בלי בגדים. אחר כך הודיתי לה, נפרדנו והיא הלכה. התפלאתי מאד שאחרי כל מה שהיא עשתה בשבילי היא השאירה אותי בקור חורפי ללא בגדים, אבל בכל זאת הייתי אסירת תודה לה.

המשכתי ללכת הלאה. היה כבר ערב. ליד הגבול גרו יהודים. היה שם מחנה. אף אחד אפילו לא שם לב אלי כשנכנסתי. בחדר קטן צעקו, התגרדו, היו הרבה חולים. לא ידעתי מה לעשות. נגש אלי גבר. הוא היה כנראה  האחראי שם. הוא שאל מאיפה באתי. סיפרתי לו שעברתי את הגבול, שכל המשפחה נספתה ואני מאד מבקשת להרשות לי ללון כאן ובבוקר אלך. הוא הסביר לי שאסור לי להישאר שם. לפני מספר ימים נכנסו למחנה גרמנים וירו ביהודים שעברו את הגבול. הגרמנים הזהירו שאם המקומיים יכניסו שוב  מישהו, הגרמנים יהרגו את כל המקומיים. הוא נתן לי חתיכת לחם והראה לי את הדרך לעיר קופייגורוד.

הייתי צריכה ללכת 25 קילומטר. יצאתי החוצה, חושך, כמעט לילה. הגעתי לכפר. נקשתי בדלת. בעלת הבית גירשה אותי. נקשתי בבית הבא. בעלת הבית פתחה את הדלת. התחלתי לבכות ולבקש שתכניס אותי ותרשה לי ללון. היא הזמינה אותי להיכנס. היא התחילה לשאול מי אני ולאן הולכת והאם אני יהודייה. נאלצתי לשקר שאני לא יהודייה. הראיתי לה מסמך שאני אוקראינית.

אמרתי לה שעברתי את הגבול כי מהשטח הגרמני היו שולחים את הצעירים לגרמניה. זאת הייתה האמת, בנים ובנות אוקראיניים רבים נשלחו לעבוד בגרמניה. חלקם לא חזרו. היא האמינה לי, נתנה אוכל והשכיבה אותי לישון. מאד התקררתי בדרך וכולי רעדתי. היא כיסתה אותי במעיל פרווה. פתאום אני שומעת  נקישות בדלת. האישה הקודמת, זו שלא הכניסה אותי הביתה, ראתה אותי נכנסת לבית הזה. הוא אמרה לאישה שהכניסה אותי: "למה הכנסת את הבחורה הזאת? נראה לי שהיא ז'ידובקה". האישה השנייה הייתה מאד טובה. היא ענתה לה:" לא נורא. ריחמתי עליה והכנסתי". בבוקר קמתי, הודיתי לה והלכתי הלאה. ואז חשבתי שיש אנשים טובים בעולם.

כשהגעתי לקופיגורוד של מחוז ויניצה, לא האמנתי למראה עיניי. היו שם הרבה יהודים. בשטחים הגרמניים  כבר לא ראו יותר יהודים. כשגרמנים או פוליצאים היו פוגשים יהודי, הם ירו בו במקום. בקופייגורוד גרו יהודים מקומיים וכן הרבה יהודים מצרנוביץ וממולדובה. רבים ברחו מהפרעות של הגרמנים ומהמחנות. את כולם  הכניסו לגטו אשר היה ממוקם על שטח של מספר רחובות. היה איסור מוחלט לצאת מהגטו. פניתי ליהודים בשאלה לאן ללכת ולמי לפנות. הסבירו לי איפה נמצאת הקהילה היהודית. הגעתי לשם והסברתי מאיפה באתי, סיפרתי שנשארתי לבד ושאני מבקשת את עזרתם. ראש הקהילה נגש אלי וומר:" הרומנים הזהירו אותנו שאם נקבל מישהו מהשטחים הגרמניים, הם יהרגו גם אותנו. לכי לפופובצי שליד קופייגורוד". אני עומדת ובוכה, בכל מקום אותו דבר. בפופובצי ישלחו אותי גם משם. ישב שם גבר מאד זקן, רופא. הוא אמר: " לאן היא תלך? נרחם עליה ונרשום שהיא ממולדובה. היא הרי ממש ילדה! אחרי מה שהיא עברה, לאן נשלח אותה?" הקשיבו לו ואני נשארתי. הייתי אסירת תודה לו. הייתי אז הייתי בת 15 אבל נראיתי ממש ילדה.

בפוליציה היהודית (בית המשטרה היהודית) היה חדר קטן שבו נמצא המטבח. שם הכינו אוכל ליתומים הקטנים שחיו בבית ליד הפוליציה. יהודייה מרומניה טיפלה ביתומים. במטבח עבדה בחורה בשם דורה. גם היא ברחה מהשטח הגרמני. גם היא, כמוני, איבדה את כל  קרוביה. הביאו אותי לפוליציה והתחילו לחשוב מה לעשות אתי.

כשדורה ראתה אותי היא ביקשה שישאירו אותי במטבח. והם הסכימו. אני כמובן שמחתי. בישלנו פעם ביום. זה היה תבשיל עלוב. בנוסף נתנו לילדים ולנו חתיכת לחם קטנה. היינו מאד מרוצות למרות שעדיין כל הזמן רצינו לאכול. לאחרים לא היה אפילו זה. ישנתי עם דורה על השולחן בפוליציה ליד המטבח כי המטבח היה מאד קטן. היה מאד קר בלילות ולא היה במה להתכסות. כל יום אנשים בגטו מתו מרעב, מקור, מטיפוס, מגרדת וצפדינה. פעם בלילה הגיע אלינו בחור חולה, מסכן. כל הלילה הוא התגרד בגלל הכינים  ולקראת הבוקר הוא מת. דורה חטפה טיפוס. לא היתה שום עזרה רפואית. העבירו אותה לבידוד. כולם חשבו שגם אני אחלה כי ישנו ביחד, אבל אני לא חליתי. הרבה ילדים מתו בגטו מטיפוס, מכינים ורעב. את הנשים והגברים הצעירים שלחו לעבודות אבל לא נתנו אוכל.

פעם הרומנים הוציאו צו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם לעיר טולצ'ין לחפור כבול. את העיר טולצ'ין כבשו הגרמנים והוציאו להורג את כל יהודים. לאחר מכן נכנסו לטולצ'ין הרומנים. הפוליצאים היהודיים החליטו לשלוח את היהודים שברחו מהשטחים הגרמניים. הרומנים  הודיעו כמה אנשים יש לשלוח. לא היה להם איכפת מאין הגיעו האנשים הללו. את המטבח שבו אני עבדתי עם דורה העבירו לחדר גדול בבית אחר ואנו כבר לא היינו ביחד עם הפוליצאים.

פעם, באחד הלילות  נשמעה נקישה חזקה בדלת. פתחנו, והפוליצאים התחילו  לדחוף לתוך החדר הרבה יהודים. לי ולדורה הם לא נתנו לצאת. הסתכלנו סביב והבנו שכל אלו הם יהודים מהשטחים הגרמניים והגענו למסקנה שכנראה ישלחו את כולם בחזרה לגרמנים. כולם התחילו לבכות ולצעוק. מיד בבוקר הובילו אותנו לתחנת הרכבת והרומנים דחסו אותנו לקרונות משא.

זה היה באביב 1943. הביאו אותנו לעיר טולצ'ין. הורידו אותנו מהקרונות והוציאו ומצאנו עצמנו בשדה שבו נמצאו צריפים אשר לפני המלחמה שימשו כאורוות לסוסים. הודיעו לנו שאנו נמצאים במחנה. כל מי שיצא מהמחנה, ייהרג מיד. היינו צריכים לחפור באדמת הכבול ולישון בצריפים. היו שם הרבה אנשים, והרבה בני נוער כמונו. היינו בנות 16. קיבלנו אוכל פעם ביום. חתיכה קטנה של בשר סוסים, מעט מרק וחתיכה קטנה של לחם. על הגברים היה לחפור את הכבול ועל הנשים להעביר אותו על אלונקות. אחד הרומנים השגיח עלינו. הוא היה איש אכזרי מאד. הוא אהב לשבת על הכיסא ולהסתכל איך אנחנו עובדים. הוא הכה את כולם באכזריות. אנחנו סחבנו את הכבול על אלונקות והעמסנו אותו על מכונות. בכל פעם כשעברנו לידו, קיבלנו ממנו מכות בשוט בטענה שאנו עובדים לאט. השתדלנו להעמיס יותר ולרוץ לידו כדי שהוא לא יספיק להכות. היינו מאד חלשות מתת תזונה ולעתים קרובות נפלנו ביחד עם האלונקות. בלילות היה מאד קר. לא היה במה להתכסות וחממנו זו את זו.

הנשים ישנו ליד הגברים ואף אחד לא התבייש אז. ימי ראשון היו ימי חופש ואנחנו לא עבדנו. כולנו התרחצנו בנהר. למזלנו עבר על ידינו נהר. לכולם היו כינים, פצעים על הגוף ועל הראש. היינו מורידים את הבגדים, מנקים מהכינים, מכבסים, מייבשים על הדשא ואז מתלבשים. סבלנו מאד מרעב. האכילו אותנו כביכול. היינו הולכים לפי התור לכפר וביקשנו מהאיכרים אוכל. היו אנשים שריחמו עלינו ונתנו לנו אוכל והיו כאלה שגירשו אותנו וצעקו:" החוצה , ג'ידים ארורים!" מרוב פחד היינו מסתלקים משם. כשהיינו מקבלים תפוחי אדמה, היינו מדליקים מדורה ומכינים אותם ואז לרבים הייתה ארוחת ערב. רבים היו מביאים חתיכות לחם מהכפר. לא הייתה לנו ברירה. אחרת היינו מתים מרעב. רובם  רובנו היינו חולים, פצעים מוגלתיים לא נרפאו. מצב זה נמשך חצי שנה. סיימנו את העבודות בכבול. כולנו קיווינו שנחזור למקום ממנו לקחו אותנו. אבל זה לא קרה. הגיע צו להחזיר למקום הקודם רק את בני הנוער עד גיל 16 ואת השאר, לשלוח לעבודות לשטח הגרמני. הם כולם נספו, הרגו אותם. אף אחד לא חזר משם.

אני ודורה היינו בנות 16 ולכן החזירו אותנו לעיר קופייגורוד. הגענו לשם ולא ידענו לאן ללכת. במטבח שבו עבדנו קודם עבדו כבר אחרים. הכניסו אותנו לבית של אחת המשפחות. בחדר הגדול התגוררו כמה משפחות. בחדר הקטן גרה משפחה של ארבע נפשות, אם ושלוש בנות. אנחנו ישנו בחדר הקטן על הרצפה. נורא ואיום מה שהיה שם! כולם היו חולים וסבלו מרעב. כולם סבלו מגרדת וגם אנחנו. גילחו אותנו והכינים פשוט נשרו לנו מהראש. סבלנו מאד ולא קיבלנו שום עזרה רפואית. דורה הלכה לטפל בילד של אחת המשפחות ולי סידרו עבודה במשק בית אצל אישה אוקראינית. היא גרה לא רחוק מהגטו, בבית של יהודים. הבת שלה עבדה אצל הרומנים בתור מזכירה. היא למדה רומנית ושלטה היטב בשפה. הייתי מאושרת שאני כבר לא סובלת מרעב. עבדתי אצלם מהבוקר עד הלילה. עשיתי את כל עבודות הבית. לפני המלחמה הם גרו בכפר. הם הביאו אותי לכפר לעבודות אדמה. אני דיללתי וחפרתי. בעלת הבית אהבה לשתות. כשהיא הייתה  שיכורה, היא  נעשתה מאד טובה, התייחסה אלי יפה , לא התקמצנה, נתנה אוכל טוב. בדרך כלל היא צעקה עלי ודרבנה אותי לעבוד מהר. אבל אני חשבתי שהתמזל מזלי בהשוואה לאחרים. היא הייתה מרוצה ממני ולא רצתה שאעזוב. היא לקחה אותי לרופא יהודי והוא נתן לי משחה נגד גרדת תמורת אוכל. המשחה מאד עזרה לי. לעתים קרובות הרומנים, הג'נדרמים והפוליצאים  המקומיים היו עוברים בבתים של האוקראינים כדי  לוודא  שיהודים לא גרים אצלם. כשראיתי שהם באים, בדרך כלל התחבאתי.

זמן קצר לאחר מכן התפשטו שמועות מדהימות – יהודי רומניה הצליחו לקבל רשות מאנטונסקו להחזיר לרומניה ילדים יתומים מהשטחים הכבושים, כי ילדים מתו מרעב ומחלות. אנטונסקו הסכים לכך בתנאי שהוא מכניס רק ילדים ממולדובה ובוקובינה, ובשום פנים ואופן לא מאוקראינה.

הכינו רשימת ילדים עד גיל 16. דורה ואני הוכנסנו לרשימה. גם החברה האחרת שלי, ריבה בורדמן נכנסה לרשימה. אמרו לנו לומר שאנחנו ממולדובה. זה היה בתחילת שנת 1944. הביאו אותנו  לעיר מוגילב-פודולסק. הגיע לשם רומני אחד. הביאו לו שולחן וכיסא והוא התיישב במרכז הכיכר. הוא קרא  בשם הילדים לפי הרשימה, הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו ובני כמה אנחנו. אנשי הקהילה ידעו מראש את השאלות ולימדו אותנו איך לענות. כולנו  ענינו שהגענו ממולדובה. למוגילב-פודולסק הגיעו יהודים ממספר ערים של רומניה. כל נציג בחר לו מספר ילדים. אני וחברתי ריבה מצאנו את עצמנו בעיר ברלד. דורה – בעיר וויסלוי. רבים הגיע לבוקרשט ויסי.

במוגילב-פודולסק בדקו אותנו רופאים יהודים. ילדים שהיו זקוקים לרפוי נשלחו לבידוד. גם אני הייתי ביניהם. את כל הילדים ניקו, קילחו, החליפו להם בגדים.  עד לנסיעה לרומניה ריפאו את כולם לגמרי מהגרדת ומהפצעים. אחר כך נסענו ברכבת לרומניה.

הגענו לבירלד בלילה. כל העיר יצאה לקבל לקבל את פנינו. מאד ריחמו עלינו כי ידעו שאנו יתומים וכי עברנו דברים נוראיים. בבירלד הכינו עבורנו בית יתומים. בעיר ווסלוי אליה הגיעה דורה, לא היה בית יתומים והילדים נלקחו על ידי משפחות. מהתחנה המרכזית לקחו אותנו לבית כנסת ודבר ראשון טבלו אותנו במקווה והחליפו לנו בגדים.

בבית הכנסת הכינו ערימה של בגדים שנאספו בעיר וכל ילד בחר לו בגדים ונעלים לפי המידה שלו. אחר כך לקחו אותנו לבית היתומים ונתנו לנו לאכול. כשנכנסנו לבית היתומים לא האמנו למראה עינינו. אחרי כל מה שעבר עלינו, אחרי  הרעב והלכלוך, נדמה היה לנו שהגענו לגן עדן. היינו אסירי תודה ליהודי רומניה על כל מה שעשו למעננו ועל שהצילו אותנו ממוות. אני הייתי רזה כמו שלד. לו לא היו מצילים אותי, הייתי מתה.

הבנים והבנות גרו בבתים נפרדים. בחדרים היה נקי ועל הרצפה היו אפילו שטיחונים. בחדרים היו מיטות קומתיים מעץ ומצעים נקיים. את פנינו קיבלו מנהל בית היתומים וגננת. היינו ממש אסירי תודה לקבלת פנים כה חמה ועל כך שהצילו אותנו. בבית היתומים היו רופא ואחות. כולם היו אנשים נפלאים. המנהל היה רופא נשים. כולם בעיר אהבו אותו על טוב לבו. החיים בבית היתומים היו טובים. עזרנו לגננת בכל דבר. עבדו אצלנו שני טבחים, בעל ואישה, ואנחנו עזרנו לפי התור במטבח. ניקינו וכיבסנו בעצמנו. אחר כך הטבחים אימצו ילד שלנו כבן חמש-שש. בחג הפסח כל משפחה לקחה ילד.

בהשוואה לארצות אחרות יהודי רומניה היו במצב לא רע. זו הייתה המדינה היחידה שבה לא היו פוגרומים. בארצות אחרות היהודים היו תחת משטר דיכוי. נאסר על ילדים יהודיים ללכת לבתי ספר יהודיים. הצעירים נשלחו לעבודות בגרמניה ומשם הם לא חזרו. כל יהודי רומניה גרו בבתים שלהם. הם היו מאושרים שכך מתייחסים אליהם. לימדו אותנו רומנית. המנהל השתדל מאד שנלמד איזשהו מקצוע. הבנות למדו לתפור והבנים למדו נגרות.

תמונה 1

כמה חודשים לאחר מכן אנטונסקו הרשה לשלוח את  הילדים לישראל, תמורת כופר כמובן. רוב הילדים הבוגרים, כולל אני וריבה, סירבו. כולנו  קיווינו שמישהו מהקרובים שלנו ניצל וכולם רצו להיפגש אתם. אין ספק שעשינו טעות גדולה! קיוויתי שאחותי ובעלה בחיים. לא ידעתי מה קרה עם אימא והאחים. ידעתי שאחי ליובה היה בחזית וחייתי בתקווה שהוא חי.

את הילדים הקטנים לא שאלו דבר ושלחו את כולם לישראל. נסעו גם הרבה ילדים  גדולים. ילדים מכל הערים נפגשו בבוקרשט ומשם היו אמורים להפליג. אמרו לנו שהילדים מוויסלוי ייסעו לבוקרשט דרך בירלד. אני וריבה מאד רצינו לראות את דורה ואכן נפגשנו אתה. היא סיפרה לנו שהיא גרה אצל בעל בית. התייחסו אליה מצוין. הלבישו אותה היטב, נתנו לה הרבה בגדים. דורה ניסתה מאד לשכנע אותנו לנסוע ביחד אתה לפלשתינה. ענינו לה שבינתיים החלטנו לא לנסוע. היא אמרה שתחכה לנו בבוקרשט, אבל בסופו של דבר אנחנו לא נסענו. את הילדים שלחו לפלשתינה בשתי ספינות. אחר כך סיפרו שאחת הספינות עלתה על מוקש וכולם נספו. היו שם הרבה משפחות מרומניה שהחליטו לעזוב. עד היום אין לי מושג האם דורה בחיים. הייתה לה תעודה על שם קטיה. רוב האנשים קראו לה קטיה.

הרבה ילדים עזבו את בית היתומים. מתוך 200 איש נשארו 60. את הבנים והבנות שיכנו  בבניין אחד, בחדרים נפרדים. השאירו מחנכת אחת , מדאם שמולביץ. את הטבחים פיטרו ואנחנו בישלנו  בעצמנו, לפי התור. המשיכו ללמד אותנו מלאכה. כעבור זמן מה הגיע המנהל ואמר: "מאחר ונשארתם מעטים, החלטנו לשלוח אתכם לפלשתינה ללא הסכמתכם. אנחנו כבר לא שואלים אתכם". צילמו את כולנו והחלו להכין אותנו לדרך אבל  לא הספיקו כי באותו הזמן הצבא הסובייטי התקרב לרומניה. הם הפציצו חזק את כל הערים ברומניה, כולל בירלד. בנינו מקלט וירדנו אליו כשהייתה הפצצה. כשהגרמנים נסוגו דרך רומניה, הצטרפו אליהם הרבה פוליצאיים אוקראיניים. הם עמדו מתחת לחלונות בית היתומים ואנו נורא פחדנו. כל הזמן הסתתרנו. הם דיברו אוקראינית. לו הם היו יודעים שזה בית יתומים יהודי, הם היו הורגים אותנו.

תמונה 2

באוגוסט 1944 הצבא הסובייטי שיחרר את רומניה. כשהם נכנסו לעיר לא הייתה נפש חיה ברחוב. כולם פחדו לצאת החוצה. רק אנחנו יצאנו מבית היתומים ורצנו לקראתם. מאד שמחנו שסוף סוף שיחררו אותנו וניפגש עם הקרובים שלנו שלא נספו. אנחנו רצים והחיילים פוגשים אותנו בכידונים. הם לא ידעו מי אנחנו. אנחנו רצים וצועקים : "אנחנו משלכם, אנחנו סובייטים, אל תרו!" אנו הסתכנו אז מאד. הם יכלו לירות בנו בטעות כי לא ידעו מי אנחנו.

כשהעיר השתחררה לגמרי, אנחנו טיפלנו בפצועים בבית החולים לחיילים. גם אצלנו בבית היתומים נמצאו פצועים. אני זוכרת בחורה צעירה יפה שנפצעה אבל נשארה בחיים. בחור צעיר נפצע בבטן ונפטר.

כשהצבא הסובייטי נכנס לרומניה, החלו לעצור את האנשים. עצרו גם את המנהל שלנו. מישהו הלשין שהוא היה ראש הקהילה היהודית. הוא היה בן אדם מאד טוב, עשה הרבה מעשים טובים לאנשים. אבל  היה מנוול אחד שרצה להזיק לו. בתו של המנהל באה אלינו ואמרה: "אבא נעצר. הוא הרי הציל אתכם ממוות. עכשיו אתם תצילו אותו". אנחנו רצינו לעזור ולהציל אותו. לא רק אנחנו הגענו. כל אנשי העיר באו. סיפרנו איך הוא הציל אותנו, סיפרנו איזה אדם טוב הוא, שדאג לכולם. שיחררו אותו. כשהוא יצא  מכלא הגברים, הרימו אותו על הידיים. עד כדי כך אהבו אותו.

אני החלטתי לכתוב מכתב בשם כולנו לקייב בברית המועצות, שאנחנו מבקשים רשות לחזור למולדת. הסברנו איך הגענו לרומניה. לאחר זמן קצר קיבלנו תשובה שיש רשות. התחלנו להתכונן לדרך. אף אחד לא ידע מה מחכה לנו שם. אנשים נשארו ברומניה כדי לעבור משם לפלשתינה. בבית היתומים נמצאה בחורה בשם אנה. היא הייתה חכמה מאד. היא התקבלה לעבודה ברומניה ואחר כך עברה לפלשתינה.

שוב עזרו לנו יהודים. קיבלנו בגדים ונעליים ועזבנו את רומניה. הגענו לקישינב. שם חקרו אותנו איך  הגענו לרומניה. חקרו אותנו באותו בניין שחקרו את הפוליצאיים שבגדו במולדת. מאד נעלבנו. אחר כך הבנו שהתנהגו כך כלפינו מפני שהיינו ילדים יהודיים. כבר אז הרגשנו את האנטישמיות. מקישינב התפזרנו למקומות שונים. ריבה נסע לחמלניצקי לחפש את קרוביה. אני – לגורודוק שבמחוז חמלניצקי. קיוויתי שאמצא את אחותי בלה עם המשפחה. הלכתי למשפחת ציחונסקי, השכנים לשעבר של אחותי. הם סיפרו לי שהם לא יודעים כלום על אחותי וגיסי. לאחר השחרור הם לא חזרו.

משפחת צ'יחונסקי השאירו אותי בינתיים אצלם. הם עזרו לי מאד. הם עזרו לי להתקבל לעבודה במחלקת חשבונות. הם היו אנשים מאד טובים. בעבודה מאד ריחמו עלי מפני שאני יתומה ובודדה. לאחר העבודה במחלקת החשבונות, הם החליטו לשלוח אותי ועוד בחורה אחת לקורס חשבונות בעיר קמנץ פודולסק. החורף הגיע. כשהגענו לקמנץ פודולסק  התברר שהקורס אינו מתקיים שם. חזרנו לעיר גורודוק ברכב. בדרך הרכב התקלקל והצטרכנו ללכת ברגל.

היה סוף שנת 1944. הבחורה הייתה לבושה חם ואני הייתי בנעלים רומניות דקות, ובכלל הייתי לבושה מאד קל. חשבתי שאמות מקור בדרך. הקור היה מאד חזק. הבחורה לא רצתה לטפל בי. היא השארה אותי והתקדמה הלאה. אני בכיתי והתחננתי בפניה שלא תעזוב אותי לבד ואז היא אמרה לי: "לא רוצה לטפל בז'ידובקה!". בקושי הגעתי לעיר. האנטישמיות הייתה אצלם בדם מילדות.

כשבאתי למשפחת ציחונסקי, האישה הסתכלה על רגליי והייתה בשוק. כול האצבעות היו קפואות והחלו להירקב. ושוב משפחת ציחונסקי עזרה לי. הם ריפאו לי את האצבעות בעזרת שומן אווזים. היא הכינה לי מגפי לבד חמים והצילה לי את הרגליים. היא התייחסה אלי כמו אימא. כל החיים זכרתי אותה. יש אנשים טובים בעולם! לצערי לא נפגשנו אחר כך.

בעבודה אמרו לי שבכפר לסווודי במחוז גורודוק ישנו בית יתומים ושם דרוש מנהל חשבונות. שם אני אוכל לגור ולאכול. כמה ימים לאחר מכן הגיע אלינו מנהל  בית היתומים. שם משפחה שלו היה קריקליבי. ניגשתי אליו וסיפרתי לו על עצמי. שאני יתומה, שאין לי איפה לגור וביקשתי להתקבל לעבודה. הוא הבין שאני יהודייה ואמר שהוא לא זקוק למנהל חשבונות. הוא לא רצה לקבל אותי.

אבל לחצו עליו והתקבלתי. נהיה לי יותר קל. אני גרתי ואכלתי בבית היתומים. הייתי בטוחה שנשארתי לבדי בעולם. התברר שאחי ליובה נפצע בחזית ונשלח ללנינגרד למכללה. גם הוא חשב שנשאר לבד. הוא  שאל  בעיר ג'בנצ'יק שבה גרנו האם נשאר מישהו מהמשפחה וקיבל תשובה שכל המשפחה נספתה. אחר כך הוא כתב לגורודוק, לבית החולים שבו עבד שורה, בעלה של אחותי, ושאל האם אנחנו בחיים. מכרה אחד ידעה שאני חיה ונמצאת בבית יתומים. כשהגעתי לגורודוק היא סיפרה לי שמישהו מחפש את משפחתנו והביאה לי את המברק של ליובה. שמחתי עד השמיים. כך נודע לי שאחי ליובה חי וגר בלנינגרד. הוא הגיע אלי לבית היתומים. נסענו לאשה שהצילה אותי כדי להודות לה ולברר איפה היא השאירה את אחותי עם גיסי. האישה התוודתה שהיא בכלל לא הביאה אותם לגבול, כי פחדה. הסיבה הייתה ששורה היה נראה כיהודי טיפוסי. עם אחותי היא לא פחדה ללכת כי היא הייתה דומה לרוסייה. האישה השאירה אותם אצל גבר אחד באיזשהו כפר והוא הבטיח להעביר אותם  את הגבול לשטח הרומני. הוא כנראה הסגיר אותם לגרמנים. לא הצלחנו לברר מה קרה אתם. האסון שלנו היה ענקי ולא יכולנו לעשות דבר.

על יום הניצחון, 9 במאי 1945, שמעתי  בכפר לסווודי, מחוז חמלניצקי. כל שנה ביום הניצחון אני נזכרת באנשים שלא זכו לשרוד. אלו שנורו, נתלו  ונשרפו רק בגלל זה שלא היה להם מזל והם נולדו יהודים. זמן קצר לאחר מכן נודע לקרובים שלי שאני חיה וגרה בבית היתומים. הם לקחו אותי אליהם.

תמונה משנת 1947

תמונה 3

בשנת 1948 עברתי לדודה חיה, לעיר צרנוביץ' ובשנת 1950 התחתנתי. בשנת 1982 איבדתי את בעלי, את האיש היקר שלי. הוא נפטר ממחלה קשה.  גם הוא עבר את כל הסיוטים של הכיבוש, היה בגטו. גרתי בצ'רנוביץ' עד 26 באוקטובר 1988, עד להגירה לאמריקה.

אני חשבתי  שמכל יהודי ג'בנצ'יק רק אני ניצלתי. התברר שעוד איש אחד ניצל, יעקב חריטון.  גם הוא  גר בארצות הברית.

ברוקלין, 1996

הכתבה בעיתון

תמונה 4

הזוית האישית

פאולינה ברק – בירמבאום נפטרה ב – 4 לספטמבר 2009, בניו יורק, ארצות הברית בקרב ילדים ונכדיה. סיפורה נשמר לדורות הבאים, תודות לגיל שפירו וריטה גורביץ ששלחו אלינו את סיפורה של פאולינה.

סיפורה המקורי של פאולינה בשפה האנגלית

מילון

מחוז חמלניצקי
מחוז חמלניצקי (באוקראינית: Хмельницька область) הוא אחד ממחוזות אוקראינה, שוכן במרכז המדינה, ובירתו העיר חמלניצקי. שטח המחוז כ-20 אלף קמ"ר, מדורג במקום התשעה עשר בגודלו, ומהווה 3.4% משטח המדינה. בשנת 2014 התגוררו במחוז 1,304,602 תושבים, נתון המדרג אותו במקום ה-14 באוקראינה. המחוז גובל בצפון-מזרח במחוז ז'יטומיר, בדרום-מזרח במחוז ויניצה, בדרום במחוז צ'רנוביץ, במערב במחוז טרנופול, ובצפון-מערב במחוז רובנו. ויקיפדיה.

הטלאי הצהוב
הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית. ויקיפדיה.

ציטוטים

”"ז'ידים, עוד מעט ויהרגו את כולכם". “

הקשר הרב דורי