מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עשרים ואחד בבית אחד

על אף שהיו לנו הרבה ילדים גידלתי אותם בנחת ובאהבה רבה.

שמי עוזית שניאורסון. נולדתי בשנת 1939 להוריי משה צבי וחיה רחל סגל בירושלים. אני השניה מתוך שלושה אחים וארבע אחיות.

הסיפור מאחורי שמי הוא מיוחד: כאשר נולדתי, אבי ישב בבית סוהר בלטרון שהוחזק בידי האנגלים. היה לו ידיד בשם ר' אריה לוין שביקש עבורו חנינה. ואכן, בעקבות זאת הודיעו לאבי שעומדים לשחררו מבית הסוהר. כששמע זאת אבי החליט לקרוא לי עוזית, כלומר 'עוז' בתוספת שתי האותיות הראשונות של  המילה 'יתברך', סמל לגבורת ה' על כך שזכה לצאת מהמקום ההוא.

התגוררנו שבעה ילדים והורים בחדר וחצי ומטבח של שני מטר על שני מטר. כשהיינו צריכים לכבס היינו מזמינים כובסת שהייתה מגיעה עם גיגית גדולה. אמא הייתה מגישה לה את הבגדים והיא הייתה מכבסת. לילדים לא היה מקום לשחק. רק בין הבתים היה מעט מקום, שם שיחקנו עם ילדי השכנים.

יום אחד אמא שלי הלכה ברחוב ופגשה אישה עם ארבעה ילדים, שנראתה מתרוצצת ומחפשת משהו. אמי נגשה אליה ושאלה אותה האם היא צריכה עזרה. האישה ענתה שהיא פליטת שואה עם ארבעה ילדים ואין לה שום מקום להיות בו. אמי הגיבה מיד: "מה הבעיה, אצלנו יש מקום…!" כך הם הצטרפו לדירת חדר וחצי שלנו, אל הורינו ושבעת ילדיהם. ישנו איתם שלושה ילדים במיטה אחת. הם היו אתנו בערך חצי שנה, עד שמצאנו להם מקום אחר.

כל חופש היינו נוסעים לדודיי שגרו על שפת הים, שני אחיו של אבא היו המצילים בחוף תל אביב.

בשבת הראשונה שבגין הגיע לארץ הוא הגיע אלינו, מפני שאבא שלי היה פעיל בעסקנות ציבורית. למחרת, ביום ראשון, הלך אבא לחפש לבגין עבודה והם היו ידידים הרבה זמן. כשבגין נהיה לראש ממשלה והחזיר את ימית, אבא תבע אותו לדין. אמרו לו שאי אפשר לתבוע ראש ממשלה לדין וכך ניתק הקשר.

כשהייתי בת תשע פרצה מלחמת השחרור והמון פגזים נורו על הבתים. גם על ביתנו נפל פגז ופגע בארון. כל הארון נהיה מלא חורים מהפצצה וב"ה אף אחד מאתנו לא נפגע. אני לא אשכח שבביתה של חברה טובה שלי פגע פגז ונהרגו אבא, אמא ושבעה ילדים. רק תינוקת בת שלושה חודשים עפה מתחת למיטה וניצלה ולאחר מכן הגיעו השכנים, לקחו אותה וטיפלו בה. היתה לי עוד חברה שהייתה בת יחידה, היא עברה ניתוח באוזניים ונפטרה מהניתוח. אבא שלה לקח אותה בידיים כדי לקבור אותה ובדרך פגע בו פגז והוא נהרג.

זו היתה תקופה קשה מאוד וכמעט שלא היה אוכל בבית. אנו הילדים היינו יוצאים לשדות לקטוף עלי חובזה, מהם הייתה אמא עושה קציצות טעימות, שאת טעמן אינני שוכחת עד היום.

לקבלת מזון עמדנו זמן רב בתור וקיבלנו חצי כיכר לחם לכל המשפחה. לא ידענו שאבא ואמא חילקו הכל רק בין הילדים והם עצמם לא נגעו באוכל…

אבא היה עסוק מאוד עם צרכים ציבוריים וכמעט שלא ראינו אותו בבית, ואמא עבדה קשה מאוד בגידול שבעה ילדים. היו לנו שתי פרות ואמא חלבה אותן וטיפלה גם בהן.

את כל רגשותיי וכל מה שעבר עלי חלקתי בעיקר עם אמי ואחי הגדול, ישבעם.

הרבי מליובאוויטש ביקש שיפתחו תיכון לבנות. בזמן שאני ואחותי עליגל למדנו ברמת גן, באמצע השנה, אבא החליט להקים את בית רבקה. הצטרפו אלינו עוד שתי בנות והיינו בתיכון רק ארבע בנות. לאחר מכן אבא החליט שאי אפשר לפתוח בית ספר עם ארבע בנות, אז הוא השיג שבע עשרה בנות מעליית הנוער. כעת היה צריך לארגן להם פנימייה. אבא שלי מצא חורבה (שכיום היא מפעל למצות) והתחיל להקים את הפנימיה. אני, נערה בת שש עשרה, קיבלתי צבע ומברשת לצבוע את החלונות והדלתות, שהמקום יראה קצת יפה. כך התחילה הפנימייה של בית רבקה. במשך חצי שנה אמא שלי בישלה לבנות כל יום ארוחת צהריים, עד שמצאו משהי אחרת שתעשה זאת. לאבא שלי היה קשה לנהל את בית רבקה כי הוא היה גם מזכיר במועצה ולכן חיפש מנהל שיחליף אותו. ואז, יום אחד, הוא פגש את הרב חפר במקווה ישראל בתור מדריך ובקש ממנו לעזוב את ההדרכה ולנהל את בית רבקה. ועד היום הרב חפר מנהל את בית רבקה.

מי שהציעה לי את בן זוגי הייתה חברה שלי (שהייתה גם חברה של גיסתי לעתיד) שהציעה להוריי את אח של חברה שלה, וכך הכרנו. נפגשנו וזה התקדם לקראת נישואים.

אחרי החתונה כשידידה בתנו היתה בת שלושה חודשים יצאנו לשליחות לתענך, אני הייתי גננת ובעלי היה מורה וזו הייתה שנה לא קלה. לאחר שנה, כשנדיבה נולדה, חזרנו לכפר חב"ד וב"ה אנו כאן עד היום.

ב"ה נולדו לי עשרים ואחד ילדים, רובם נולדו בתקופה בה לא היו טיטולים ומטרנות. בביתנו שרתה תמיד שמחה והמולה רבה. על אף שהיו לנו הרבה ילדים אף אחד מהם לא הרגיש מקופח או הפסיד משהו. גידלתי אותם בנחת ובאהבה רבה. העדפתי שילכו לישון מאוחר יותר או יאחרו ללימודים, העיקר שיקבלו את הצרכים שלהם, את כוס מיץ התפוזים בבוקר, את הכריך שהם אוהבים ואת תשומת הלב.

בתחילה הייתי מאד פדנטית. עד שהיו לי ארבעה ילדים הייתי מגהצת את המצעים בבית. אבל בשלב הזה הבנתי שאצטרך לבחור, או להמשיך להיות פדנטית ולהפסיק ללדת, או לוותר על השלמות, לזרום, להתעלם קצת ולזכות ללדת יותר ילדים. זו זכות עצומה להביא ילד לעולם ולגדל אותו בדרך הנכונה.

פעמים רבות הייתה בתי האמצעית שושי מאחרת לבית הספר והיא זוכרת עד היום איך באחת הפעמים, כשכבר התביישה להיכנס עם הפתק שנתתי לה, קיבלה אותה המנהלת בחיוך ואמרה לכל התלמידות בקול רם: "שושי לא איחרה בגלל שקמה מאוחר, אלא בגלל שהיא עזרה לאח אחד להתלבש, סירקה אחות אחרת ונתנה דייסה לתינוק". עד היום היא לא שוכחת את התחושה הטובה וההעצמה שנתנה לה המנהלת באותו הבוקר.

במשפחה מרובת ילדים יש אתגרים יחודיים. צריך לדעת לוותר, להתרגל לכך שאין פינה שקטה ותמיד הבית רועש ומצד שני יש המון אקשן וכיף, אף פעם לא חסרים חברים ותעסוקה.

קיבלתי לאימוץ שני ילדים מבתים שההורים לא יכלו לתפקד מבחינה בריאותית. התנהגתי אליהם כמו לילדים שלי והם לא הרגישו מקופחים, הם רבו ביניהם כמו שאחים רבים ולמדנו להסתדר גם עם זה.

בעלי היה אדם מאד מיוחד, הוא תמיד ידע להכניס רעיונות יצירתיים והתלהבות לכל פעולה שהיתה צריכה להיעשות וגידל יחד אתי את הילדים ממש בכיף. בחול המועד הוא היה שוכר אוטובוס ומציע לאנשים להצטרף אלינו לטיול וכך היינו מכסים את העלות ויכולנו ליהנות ולטייל גם כשהתקציב לא איפשר.

כיום יש לנו למעלה ממאה נכדים ולמעלה מחמישים נינים שגרים בכל מיני מקומות בארץ ובעולם.

 

הזוית האישית

סבתא עוזית: היה לי כיף לשבת יחד עם דבורי בתכנית ה"קשר הרב דורי" ולספר לה את סיור חיי. חבל שאין לי יותר זמן להקדיש לנכדים ביחד. אני מאחלת לך דבורי, שתראי רק את הטוב שבכל אחד ואחד, כי אין רע יורד מלמעלה.

הנכדה דבורי: ההשתתפות "בקשר הרב דורי" הייתה הזדמנות בשבילי לשבת עם סבתא ולשמוע ממנה סיפורים ולגלות דברים שלא ידעתי. אף פעם לא היה לנו זמן לזה והיה לי מאוד כיף להשתתף בתכנית.

מילון

חובזה
החלמית (הידועה כ"חוביזה מערבית" או כ"לחם ערבי" וגם כ"לחם גמדים", נודעה בארץ בכך ששימשה את תושבי ירושלים למאכל בעת המחסור והמצור בתקופת המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. היא גדלה בשדות בר, אזורים זנוחים, אך גם בגינות הבתים.

ציטוטים

”תחשוב טוב יהיה טוב“

”כל המציאות מגיעה מהמחשבות.“

”ברוך ה' ותודה לה' על כל החסדים הגדולים שה' עושה אתנו.“