מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עץ החיים שלי

חנה בטיסטה בגיל- 29, בשנת- 1965
חנה בטיסטה כיום.
זיכרונות מהשואה של ילדה בת- 6

נולדתי בשנת 1937 בעיר טשנסטוחובה שבמרכז פולין, בפרבר ששמו רקוב. כשהייתי בת שש אימי אמרה לי ללכת לכתובת הרשומה על הפתק ושם אמצא אישה שתגיד לי מה לעשות ולאן ללכת. זה היה בזמן השואה, ואני זוכרת שהיינו אז מתחבאים כל פעם במקום אחר, שהגרמנים לא יגלו אותנו.

אימי נתנה לי פרוסת לחם עטופה בפיסת בד, ואמרה לי: "שמרי עליה, זאת פרוסת הלחם האחרונה, אין לנו יותר". זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי. אני זוכרת את היום שבו לקחו את אבי מהבית. אימא עמדה לידי וגם סבתא. באו גרמנים עם רובים ולקחו את אבי מחצר המאפייה של סבתא.

הלכתי לכתובת שאימי רשמה לי על הפתק, אבל הם לא יכלו לעזור לי ושלחו אותי למנזר. במנזר לא היה מקום, אז ישבתי על ספסל מול בית אבות, נרטבת מהגשם, רעבה, עייפה ועל סף עילפון. ואז הגיע בחור צעיר שלקח אותי לבית הוריו. מאז גדלתי אצל הוריו, שהפכו גם להורי. היו אלה הורי המאמצים: הנריק וגרטרודה זילונקה, והם מופיעים ביד ושם, כחסידי אומות העולם.

זיכרון ילדות:

כשהורי המאמצים לקחו אותי אליהם, הרופאים לא נתנו לי סיכויים גדולים להישאר בחיים, אבל אימי החליטה להוכיח להם שהם לא צודקים והקפידה להשלים את כל הוויטמינים שהיו חסרים לי בגוף. פעם אחת, אחד השכנים הלשין לגרמנים שהוריי רק מאמצים אותי, כי הם אספו אותי מהרחוב, ואימי בעצם יהודיה ששוכבת עכשיו בבית החולים.

אז באו שני גברים בלבוש אזרחי לבית שלנו ולקחו אותי ואת אימי המאמצת לבית החולים. אחד מהגברים אמר לי: "לכי חפשי את אימך". היו שם בערך 20 מיטות ואני עברתי לאט ממיטה למיטה. לרגע נעצרתי ליד המיטה של אימי, אחר כך המשכתי לעבור בין יתר המיטות ואז חזרתי לאימי החדשה, חיבקתי את רגליה ואמרתי: "זאת אימא שלי". זה מטריד אותי עד היום, איך זה קרה? האם אימי האמתית הסתכלה בי במבט שהזהיר אותי לא להתקרב אליה? או שפשוט לא אהבתי אותה? עד היום קשה לי להתמודד עם הזיכרון הזה.

סיום המלחמה

סיום המלחמה היה מפתיע ביותר. שמענו שהצבא האדום מתקרב, אבל היה קשה להאמין שיום אחד יגיע גם אלינו. אבי נהג לשמוע ברדיו את "קול אירופה החופשית" ו"קול אמריקה". זה היה אסור גם בזמן המלחמה וגם אחריה, אך איסור זה לא עצר בידו. יום אחד בצהריים הוא יצא לקנות חוטים בחנות ממול, ופתאום הופיעו טנקים של הצבא האדום. אבי מיהר לחזור הביתה.

כשהרוסים סילקו סופית את הגרמנים, אנחנו באותו זמן ישבנו במרתף בגלל ההפצצות שהיו בחוץ ולא ידענו שהסתיימה המלחמה, אימי הגיעה למרתף ואמרה לנו: "בואו הביתה, הגרמנים הסתלקו". למחרת בצהריים יצאתי עם אבי לרחוב, בשער הבית שלנו עמד טנק גרמני שרוף, ברחוב היה שקט מוחלט של תוהו ובוהו. בכל מקום היו גוויות של גרמנים ורוסים, המון טנקים שרופים והפוכים.

בקטוביצה:

לאחר המלחמה עברנו לגור בקטוביצה, הייתי אז בת שמונה. אבי היה חייט ואימי עקרת בית. היא הייתה מכינה ריבות ולפתנים נהדרים. היא גם הייתה מכינה יין. החיים לא היו קלים. כדי לעשות כביסה, היה צריך להזמין תור לעליית הגג, כי כל השכנים השתמשו בחדר הכביסה. המדרגות לעליית הגג היו קשות ואימי לפעמים הייתה מחליקה עליהן.

בחדר הכביסה היה תנור גדול ועליו סיר גדול שבו "התבשלה" הכביסה, אחרי שכובסה בגיגית בעזרת קרש, שהיה בו חלק מפח מסולסל וכל בגד היה צריך לשפשף עם סבון ומים עד שהיה נקי. רק אחר- כך צריך היה להרתיח את הכביסה במים עם סבון. השלב הבא היה שטיפה של הכביסה מספר פעמים באמבטיה שמיועדת לכך ובסוף לשים עמילן ולתלות לייבוש. כאשר הכול התייבש, היה צריך למתוח כל בגד ולסחוב למעגילה.

משפחתי האמיתית:

כשכבר הייתי גדולה, ניסיתי למצוא קצה חוט שיוביל אותי אל מידע על משפחתי האמתית. פעם לקחתי יום חופש מהעבודה ונסעתי לעיר הולדתי לחפש מידע, אך חזרתי משם בידיים ריקות. יום אחד כשכבר לא הייתה לי שום תקווה למצוא מישהו ממשפחתי, צלצלה מישהי בדלת הבית, שבאה לבקר את אחי. היא אמרה לי שהיא מ"רקוב", הפרבר שבו נולדתי, ושהיא גרה שם כל חייה. שאלתי אותה על השם היחיד שזכרתי משם: "קוזיארסקה".

והיא ישר אמרה לי שהיא יודעת מי אני ומי הוריי. היא אמרה לי שאני דומה לאבי מולידי כשתי טיפות מים. היא אמרה לי שהשם שאני זוכרת, זה שם המשפחה של השכנים של הוריי האמיתיים, ואימי נתנה לי את השם הזה, כדי שאם מישהו ימצא אותי, יוביל אותי ישר אליהם. כשהתאוששתי מהתדהמה שאחזה בי, החלטתי שאני נוסעת ל"רקוב" ושם פגשתי בשכנים של הוריי. הם סיפרו לי שלאימי קראו איטה לבית משפחת ברגמן והיא הייתה יתומה שגרה אצל דודתה (אחות אימה) שגידלה אותה ואת אחיה.

לסבתא הייתה מאפיה ששם היא עבדה לפרנסתה. כשאימי גדלה היא פתחה חנות לכל מיני דברים. השכנים סיפרו לי שאבי הגיע מעיר אחרת, "קשפיצה" ושהוריי היו טובי- לב ורבים היו חייבים להם כסף, בגלל החנות. הלכתי איתם לראות את החצר של המאפייה, וישר הכרתי את המקום, שממנו לקחו הגרמנים את אבי. אבי היה אחראי בבית- חרושת בסמוך למקום שבו גרנו. אותה אישה שביקרה את אחי, שלחה לי אחרי חודש, כתובת של בן- דוד של אימי, שהם גדלו ביחד והוא גר באנגליה. כתבתי לו מכתב והוא מיד ענה לי והתקשר גם לאח של אימי ולאח של אבי בישראל. הם התקשרו לארצות- הברית לאחות ואח של אבי ולבת של האח הגדול של אבי. פתאום הייתה לי משפחה גדולה. היה לי קשה להאמין שיש לי משפחה, אחרי שלא היה לי איש.

העלייה לארץ- ישראל:

הדודים שלי בישראל לחצו עלי לעלות לארץ. בשנת 1971 הגעתי לארץ. הדודים שלי היו דתיים ולי לא היה מושג מה מותר ומה אסור. עם הדוד דיברתי הרבה, למרות ששכח את השפה הפולנית. הוא סיפר לי שיש לו חבר שהיה עם אבי במחנה העבודה "בוכנוולד" עד רגעיו האחרונים. כאשר הגרמנים התחילו לברוח, הם היו מעבירים את אנשי המחנות בצעדות מוות. בצעדה הזאת, מישהו אמר לאבי שאימי ואני כבר לא בחיים. אבי נשבר ולא רצה ללכת עוד וגרמני ירה בו במקום.

זה היה יומיים לפני סוף המלחמה. הייתה לי משפחה בארץ, אך היה לי קשה להרגיש שייכת. העיר ירושלים כבשה את לבי מהרגע הראשון. המראה של היהודים הדתיים שמסתובבים ברחובות בלבוש מסורתי, גרם לי להרגיש כאילו חזרתי אלפיים שנה אחורה. הכול היה נראה לי לא מציאותי, הרגשתי כמו בחלום מוזר. לא ידעתי אם להישאר בארץ או לחזור לפולין. אך ביום שבו יצאנו לטיול לסיני, קוזו אוקומוטו היפני, הרג בשדה התעופה לוד 25 אנשים וזה כל- כך הכעיס אותי, שבפעם הראשונה הרגשתי שייכת לעם הזה, שבכול הזמנים רצו להשמיד אותו. הבנתי שמקומי פה, בארץ הזאת. ידעתי שכבר לא אחזור לפולין.

החיים בארץ:

אני כבר 9 שנים קוראת ספרים על בריאות, ושיניתי את כל התזונה שלי. אני מרגישה היום בריאה ושמחה, כפי שלא הייתי מעולם. אני מלאת מרץ וחיוניות. אני לומדת בקורסים לספרדית, יוגה, ציור ואסטרולוגיה, וחושבת שהחיים יפים. אני נהנית מכל רגע. החיים שלי חיזקו אותי. מה שעברתי עזר לי בזמנים קשים.

הזוית האישית

חנה: יש לי חלום אחד, שיום אחד בארצנו הקטנה יהיה שלום ושקט ואז לכולנו יהיה טוב יותר.

מילון

קטוביצה
היא עיר בפולין על גדות נהרות קלודניצה וראווה, בחלקה הדרומי של פולין. היא בירת פרובינציית שלזיה מאז יצירתה ב-1999.

ציטוטים

”ישבתי על ספסל מול בית- אבות, נרטבת מהגשם, רעבה, עייפה ועל סף עילפון.“

”כשכבר הייתי גדולה, ניסיתי למצוא קצה חוט שיוביל אותי אל מידע על משפחתי האמיתית. “