מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עם גאווה יהודית – מסמרקנד לקריית מלאכי

אני ונכדתי
בצעירותי
כשהגענו לארץ, גרנו בפתח תקווה, אבל, היה לי ממש מוזר, כי שם....

שמי בלה נולדתי להוריי אברהם ושרה יצחקוב בשנת 1940 בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, ברחוב דנאוסקי.

הוריי

ילדותי

משפחתנו מנתה ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן. אני הבכורה במשפחה. גרנו בבית קטן עם חדר אחד וחצר גדולה. לא היו לנו מיטות, ישנו על שמיכות שנפרסו בלילה על הרצפה. לא היה לנו  תנור ולא מקרר, ולכן, כשהיינו מבשלים אוכל  ורצינו לשמור ליום המחרת, היינו שומרים את האוכל מתחת לשמיכות.

חדר השירותים שלנו היה בחוץ. ולא הייתה מקלחת, כדי  להתקלח היינו צריכים ללכת לבית המרחץ העירוני.

את כל עבודות הבית היינו עושים לבד, כמו: לכבס, לבשל לאפות ועוד. כבת בכורה הייתי צריכה לעזור הרבה בבית, עזרתי בעבודות הניקיון ובכל שאר צרכי הבית. לבית-ספר עליתי רק בגיל שמונה, כשנה לאחר חוק חינוך חובה. מכיוון, שנשארתי בבית כדי לשמור על הילדים הקטנים. המשחקים שלנו בילדות היו כפות המטבח, חבל, וגם קלאס.

בילדותי היה רעב קשה באוזבקיסטן, כדי להשיג כיכר לחם היינו צריכים לעמוד בתור בשביל לקבל לחם. לא אחת, כשהגענו בתור לקחת את  הלחם, היו  נותנים לנו מכות ונאלצנו לחזור הביתה בלי הלחם.

ילדותי עברה עלי בצל שלטונו של סטאלין והקומוניזם בברית המועצות. התקופה הייתה קשה. בלתי אפשרי היה לשמור את מצוות התורה בגלוי. יהודים שנחשדו בשמירת מצוות נלקחו לכלא הסובייטי ונשלחו למחנות עבודה בסיביר או הומתו בכלא…

פעמיים בשבוע היינו קונים בשר רק אצל השוחט אליוב, שהיה ירא שמיים גדול. הוא שחט עופות ובקר, וכאשר גילה שהבשר לא "גלאט" הוא היה מוכר את  אותו לגוי. מספרים עליו, פעם אחת הוא שחט אצל משפחה, אבי המשפחה הגיע אליו עם סכין שלופה, ואמר לו "אם אתה לא אומר שזה כשר אני הורג אותך". השוחט לא התפעל מהאיומים, הוא שחט ויצא לו טרף. הוא הושיט לו את הסכין שלו ואמר: "תשחט אותי אני לא מפחד!"  בעל הבית, אמנם, לא עשה לו כלום, אבל חייב את השוחט לומר, שזה כשר.. השוחט אמר שזה כשר, אך רץ מיד לבית הרב ואמר לו שהבשר טרף. אז הרב אמר לו, שמהיום אחרי כל שחיטה, תגיע אלי, ואני אמסור לאנשי הקהילה. השוחט אליוב ישב במאסר בכלא הרוסי חמש שנים. ואנחנו במהלך כל השנים הללו לא אכלנו בשר. כך, שמרנו על כל המצוות, כולל כשרות.

משפחתי

ההכנות לחג הפסח

לחג הפסח התכוננו שנה מראש. היינו מכינים לבד מלח. איך? היינו לוקחים מלח הרים מביאים אותו הביתה ושורפים אותו. ואיך ידענו שהמלח מוכן? היינו  מניחים חוט וכאשר החוט היה נשרף המלח היה מוכן.

גם את היין והצימוקים לליל הסדר הכנו לבד. היינו קונים שני סלים מלאים בענבים, היה לנו חדר קטן למטה, ששם הייתה חבית מיוחדת ליין של פסח. אבי לוקח את הענבים שקנה ושם אותם בגיגית. אחר כך הוא היה שוטף את רגליו עם סבון מספר פעמים, ואז היה דורך עליהם וסוחט מהם את היין. היה לנו חדר ללא גג, שהיה בו ארון ללא גג, מעל הארון הזה הייתה רשת ועליה הנחנו את הענבים עד שהפכו לצימוקים.

את המצות הכין הרב חזקיה קאיקוב. הרב ועוד כמה אנשים היו שוכרים את טחנת הקמח חודשיים לפני פסח. מכשירים אותה והיו טוחנים את החיטה במשמרות. אחרי חודש הם היו אופים את המצות ואז הם היו מחלקים אותם לאנשי הקהילה.

נישואיי

הגעתי לגיל עשרים, בתקופה ההיא ההורים החליטו עם מי להתחתן ולא הילדים. אני ובעלי (אברהם) נפגשנו רק שתי פעמים, ואז הייתה חתונה. עשינו את החתונה בבית והזמנו טבחית שתבשל, באותו ערב לפני מנחה עשינו חופה.

נולדו לנו ארבעה ילדים: אסתר, מיה, אורי ופרידה. כל ילדיי נולדו בסמרקנד.

העלייה לארץ

בסוף שנת 1972 עלינו לארץ. כשעלינו למטוס, ניתנה לנו אפשרות לעלות למטוס רק עם ארגז אחד, בארגז הזה שמנו אורז כי בפסח אכלנו אורז, שמתי בארגז גם את הכוס של האורז, הכוס התרסקה בטיסה. ולא יכולנו לאכול את האורז, כל  התכולה הייתה מלאה בזכוכיות.

כשהגענו לארץ, גרנו בפתח תקווה, אבל, היה לי ממש מוזר, כי שם חיללו שבת. ואמרתי לבעלי: "למה עלינו לארץ כדי לחלל שבת"? ביקשנו לעבור לקריית מלאכי, כי אבא שלי אמר שהרבי מליובאוויטש ברך אותה. בעלי לא הבין למה לעבור לשם? ואמר שזה מקום קטן, אבל הבין שזה בשביל הילדים. נסענו לירושלים למשרדים של הסוכנות לבקש לעבור דירה, הם הציעו לנו את בית-שמש. אבל אנחנו התעקשנו רק על השכונה שהרבי ייסד בקריית מלאכי "נחלת הר-חב"ד".

הם לא רצו לשמוע אותנו. אז בעלי דפק על השולחן (אמרו שרק ככה מבינים בארץ). בעלי שהיה עם זיפי זקן, היה נראה בעיניהם כמו גרוזיני. ובמקום לתת לנו מקום שרצינו, הם הכניסו את בעלי יחד עם בתי אסתר למעצר לכמה שעות. בזכות הילדה לא עצרו את בעלי לזמן ממושך יותר, ושיחררו אותם.

אני ובעלי ז"ל

ההתיישבות בנחלת הר חב"ד

החלטנו להגיע לקריית מלאכי למרות הכול, בלי אישורים ובלי בית. הצטרפנו למשפחה שכבר גרה בשכונה בקומה רביעית. בדירה היו שלושה חדרים, חדר אחד מחסן של בעל הדירה, חדר אחד למשפחה שלנו שמנתה שבע נפשות, ובסלון התקיימה הישיבה של השכונה.

היינו שכונה קטנה, לא היינו אפילו עשר משפחות בוכריות ולא היינו עושים מניין עם האשכנזים. בתחילה, כשבאנו לקריית מלאכי עבדתי במפעל פולים (כדורים של רובים). אחר כך פתחנו חנות, אבל לא היו בה  מוצרים כשרים לפסח.

נס פורים תשל"ג

היה זה בפורים בשנת 1973 תשל"ג. בבית שלנו לא היה גז. היה לנו רק מכשיר, שמפעילים עם נפט. יום לפני פורים בעלי הלך לקנות נפט למכשיר, ומישהו בחנות החליף את הנפט בבנזין. בעלי לא שם לב, ושפך מהבנזין לתוך המכשיר. פתאום המכל שהכיל 5 ליטר עלה באש. אני ממש נבהלתי ורציתי לזרוק את זה מהחלון. אבל בעלי אמר לי: "יהיה מה שיהיה אני יורד למטה" הוא רץ למטה לארון החשמל. איך שהוא יצא מהבניין האש כבתה. לי זה היה נס פורים. כי אחרת  כל הבניין היה עולה בלהבות.

זכיתי לראות את הרבי פעם אחת ובפעם הזאת הייתי שם שלושה שבועות.

הילדים גדלו ולמדו בבית ספר חב"ד ובתלמוד תורה בנחלת הר חב"ד, בתיכון  הבנות הגדולות נסעו ללמוד בכפר חב"ד, כי עדיין לא היה תיכון בנחלת הר חב"ד.

כיום יש לי, תודה לה', הרבה נכדים והרבה נינים ואני גרה בקריית מלאכי.

הזוית האישית

הנכדה תמר חיימוב: נהניתי מאוד בתוכנית "הקשר הרב דורי", ראיתי כמה מלאים היו חייה של סבתי וסיפוריה המרתקים נשמעו לי כלקוחים מעולם אחר. ברצוני לברך את סבתא בבריאות, אריכות ימים ושתרווה נחת מכל הנכדים והנינים.

מילון

קומוניזם
שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון ובפרט, אמצעי הייצור נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי.

ציטוטים

”ב"ה, בארץ ישראל יכולים לקיים תורה ומצוות ללא פחד, מאחלת לנכדיי שיהיה מתוך שמחה וקדושה. “