מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

על "הכיפה הבוכרית" ושאר מנהגים

עדינה משולם משתפת במנהגים האופניינים לקהילת יהודי בוכרה

אני בת למשפחה בוכרית. אמא חנה עלתה לישראל בשנת 1919 לאחר המהפכה הבולשוויקית, ואבי, משה בביוף, עלה בשנת 1925. גם לאחר עלייתם לישראל הורי שמרו על המנהגים המסורתיים שקיימו בבוכרה, הנמצאת באסיה הקטנה במזרח אוזבקיסטאן. 
תלבושות מסורתיות  
 
 
לבישת הבגדים הבוכרים הוא מנהג מסורתי. כיום לובשים בגדים אלו רק באירועים חשובים ומיוחדים, כמו חתונות, אירוסין, בריתות, בר/בת מצוות, וכן בחגים, בעיקר בראש השנה, פורים ופסח. לכבוד אירוע בר מצווה תופרים לנער במיוחד גלימה וכובע מבדי משי וקטיפה ושוזרים אותם בחוטי זהב. עם בגדים אלו נער הבר-מצווה קורא את דרשתו.
 מוטיב הזהב בולט מאד ומסמל עושר.
 
לגבר ולאישה בגדים שונים: הגבר לובש ג'ומא וקלפוש. הג'ומא היא גלימה ארוכה ממשי אשר באמרותיה רקומים בחוטי זהב צורות מיוחדות. הקלפוש הוא כובע רקום בחוטים צבעוניים וחוטי זהב, שחובשים במקום כיפה. האשה לובשת  קורטה, קלפוש, נומול ועונדת לראשה שרשרת פנינים וזהב הנקראת פרכונה. הקורטה היא שמלה רחבה העשויה מבדי אורגנזה ומבדי משי שעליהן רקמת קטיפה שזורה בחוטי זהב. לפעמים האישה לובשת גם גלימה כמו הגברים, אך מחוטבת יותר. הקלפוש הוא כובע רקום בחוטי זהב. הנומול הוא צעיף מאורגנזה בצורת משולש אשר עליו רקומים חרוזים ופייטים מזהב וכסף. הנומול  מכסה את הכובע. על מצחה עונדת האשה את מחרוזת הפרכונה.
  
 
ג'ומא וקלפוש – דגם מסורתי ודגם חדיש, משפחת משולם תלבושת בוכרית 2008                                                      
 
מנהגי חגים
מבין המנהגים הנהוגים בחגים בקרב העדה הבוכרית, אלו הם המנהגים שעדיין נפוצים במשפחתי בראש השנה, בפורים ובפסח.
 
בראש השנה נהוג ללבוש את הבגדים הבוכרים בזמן הקידוש. בשני הימים של ראש השנה יש מסורת מיוחדת: ביום הראשון נהוג לברך ברכת שהחיינו על בגדים חדשים שלובשים ועל הקידוש, וביום השני מברכים שהחיינו על פרי חדש שאוכלים. לכן ביום הראשון של ראש השנה לא אוכלים רימונים כדי שאפשר יהיה לברך על הרימון ברכת שהחיינו ביום השני של החג. המאכלים המיוחדים של ראש השנה הם  הגפיליטפיש, פצ'ונקה (כבד קצוץ), אוש פלאו  (גזר, בשר, צימוקים ואורז). דושפרה (כיסונים ממולאים בבשר טחון ועליהם מרק בשר עגבניות וחומוס). וקסקוני (בצק ממולא בבשר ובצל לא מבושל שמבשלים על אדים בסיר מיוחד), ועליו מוסיפים מרק עם חומוס ובשר זורים כוסברא ומיץ לימון.
 
בפורים מכינים אוזני המן העשויים ממילוי של דלעת, בשר ובצל שמטוגנות בשמן עמוק וחם. 
 
בפסח נהוג ללבוש בגדים בוכריים בליל הסדר. עם הבגדים הבוכריים הבעל  מגיש לאשתו (ולהיפך) את הכוס הראשונה מארבעת הכוסות מזוגה בכוס עשויה מכסף טהור בליווי ברכות אישיות. בתמונה למעלה ניתן לראות מזכרת מערב פסח תשס"ט במשפחה. במשפחת משולם לבושים בבגדים בוכרים, על שולחן הסדר מצויים שפע על כלי כסף המסמלים עושר ושפע. היין נמזג מכדי כסף מיוחדים וכך גם כוסו של אליהו הנביא. 
              
 
                  כלי כסף בוכריים מקוריים שהובאו מבוכרה ומשמשים את בני המשפחה בחגים
 
בצאת החג האחרון של פסח הילדים הולכים לשדה לקטוף שיבולי חיטה ירוקים. אז האם מכריזה שיש חמץ בבית והאב מוציא 10 מטבעות עשויות מזהב טהור. כל משפחה מטילה מטבע על כל מילה לצלחת מכסף. ראשון האבא, אחריו האשה והילדים לפי הסדר, מהגדול ועד לקטן. כל מטבע מסמלת מילה מברכת "וייתן לך האלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש". כשהילדים קוראים את הברכה האמא מנפנפת את שיבולי החיטה מעל ראש הילד ומברכת אותו, כל אחד בנפרד וכל משפחה ביחד. בסיום ה"טקס" האם מחלקת ריבת גזר לכל בני המשפחה כדי שתהיה שנה מבורכת ושופעת כל טוב, שכן ניסן הוא ראש החודשים העבריים בתורה.
 
מנהגי השבת
בבוכרה היו מנהגים מיוחדים לשבת. כל המשפחה המורחבת היו יושבים לאכול ביחד ולשיר שירי שבת.  ביום שישי בערב, לאחר הדלקת נרות, היה נהוג שכל הגברים הולכים לבית הכנסת, והנשים היו עורכות את שולחן השבת. בהגעת הגברים היו מקדשים, נוטלים ידיים, מברכים ברכת המוציא, ולאחר מכן הוגשה  ארוחה הכוללת שלוש מנות: מנה ראשונה חובה שתהיה מנת דגים המסמלת ברכה. לאחר מכן מוגשות המנות העיקריות. בין אכילת המנות נהוג לשיר שירי שבת. לפני קריאת ברכת המזון לא קמים מהשולחן ושרים את ”צור מי שלו אכלנו". בשבת בבוקר הגברים והילדים הולכים לבית הכנסת. כשחזרו מתפילתם היו מתכנסים בבית הורי כל בני המשפחה ואוכלים ביחד את הביצ'ק (מאפה מבצק שמרים הממולא בדלעת ובצל), ביחד עם הביצים, תפוחי האדמה החומים ובטטה מתוקה, שבושלו על פלטה משך כל הלילה, וסלט  ירקות קצוץ דק דק.
 
מסיפורים שסיפרה לי אמי חנה ז"ל, היה ביתם בית עשיר מאד, כי הם עסקו במסחר. לכבוד יום השבת החליפו המשרתים את כל השטיחים בבית ל"שטיחי שבת". בבית הגדול היה חדר מיוחד בו אחסנו את השטיחים לשבת. אולם עם עלייתם ארצה הם עזבו את כל המטלטלין, כולל כל כלי הכסף הרבים והשטיחים הארוגים ביד. הם הצליחו להביא עמם מעט מכלי הכסף ועלו ארצה במצוקה כאשר ברחו מהשלטונות הבולשביקיים, תוך מתן שוחד לשם מעבר במעברי הגבול.
 
מנהגי אירוסין ונישואין
לטקס האירוסין והחתונה יש מסורות מיוחדות. באירוסין החתן מכין שבעה מגשים גדולים גדושים בממתקים. בכל מגש יש סוג אחר של ממתקים, בצבע שונה. באחד המגשים יש חרוט עשוי מסוכר אותו מקשטים בסרטים ובנצנצים. החרוט מונח במגש שעליו יש סוכר קנדי. במהלך טקס האירוסין שוברים את חרוט הסוכר על ידי דפיקת פטיש  בקודקודו וכל המוזמנים מתכבדים בגבישי סוכר, סוכר קנדי, סוכריות שקדים ובשאר ממתקים.
 
 
חרוט סוכר מטקס אירוסין
 
לפני האירוסין והחתונה, היתה הכלה תופרת בגדים לנדוניה –  את הבגדים היו תולים בחדר בו עורכים טקס מריטת גבות לכלה ומציגים אותם לפני בני המשפחה. על הכלה היה לקנות לגבר את כל הדברים שהוא צריך לליל הכלולות כולל חליפה, חולצה, עניבה, נעליים ועוד. בהמשך ,לפני החתונה, החתן קונה לכלתו את שמלת הכלולות וכל מה שהיא צריכה לחתונה. טבעת אירוסין עם יהלום, ענק וצמיד מזהב, בושם, סבונים, מגבת רחצה, כותונת לילה לערב הכלולות ועוד.  
 
מנהגי אבלות
במהלך השבעה, בשל ריבוי מבקרים, נהוג לשכור את שירותיהן של שתי נשיםמבנות העדה שיבואו וישרתו את האבלים – יבשלו, יגישו, ינקו וידאגו לאבלים ולמבקרים. בזמן השבעה נהוג  להתפלל שלוש פעמים ביום  ולקיים כמה שיותר מניינים לצורך תפילה. כמו כן נהוג לקרוא מספר "הזוהר" כמה שיותר פעמים כדי שהאבלים יוכלו להגיד כמה שיותר פעמים קדיש. אצל הבוכרים נהוג להיות עם האבלים ולאכול עמם בכל שישי ושבת עד לשלושים יום לפטירה. אחרי השלושים נהוג בכל חודש בשבת לשהות ולאכול עם האבלים וביום הפטירה בכל חודש מקיימים אזכרות. בדרך כלל בארוחת מצווה אוכלים דגים מטוגנים הטבולים במי שום, כוסברה ומלח. בכל שנה נהוג לקיים אזכרה לזכר הנפטר בהתכנסות של כל בני המשפחה בבית הכנסת בביוף – יששכרוף  בשכונת הבוכרים. במהלך האזכרה מגישים ברכות. לאחר קריאת הזוהר נושאים דברי הספד לזכרו של הנפטר, אוכלים את ארוחת המצווה, פותחים את ההיכל וניגשים כל אחד עם משפחתו. מברכים את הצאצאים ומאחלים לכל אחד "שכל שיבקש לו יהי". 

מילון

קלפוש
לבוש בוכרי מסורתי. הקלפוש הוא כובע רקום בחוטים צבעוניים וחוטי זהב, שחובשים במקום כיפה.

ציטוטים

”לכבוד יום השבת החליפו המשרתים את כל השטיחים בבית ל"שטיחי שבת"“