מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עליתי לישראל פעמיים

מאי עם סבתא שרה
סבתא במפעל יכין
מחכה לאיחוד המשפחה

בשנת 1948 בעיר אורו שבאלג'יריה, להורי שלמה ושמחה בנישו. הורי נתנו לי את השם שרה על שם שרה אימנו.

באלג'יריה גרנו בבית דו משפחתי בן ששה חדרים. היינו ששה אחים ואחיות, לאבי שלמה היו מספר חנויות בבעלותו  ואמי שמחה הייתה עקרת בית. אני זוכרת את החיים באלג'יריה כשמחים ומלאי שפע, עד  שקמו כוחות אלג'יריים מקומיים וביקשו להתנתק מהשלטון הצרפתי. עד אז אלג'יריה נחשבה מעין מושבה צרפתית הנשלטת על ידי צרפת. כשהייתי כבת ארבע עשרה, המנהיגים הערביים ביקשו להשתחרר ולהקים מדינה עצמאית. דרישות אלו הפכו למרד גלוי. המלחמה התאפיינה בשיטות של לחימת גרילה ובפעילות טרור קשה מצד המורדים. לא אחת הם פגעו באזרחים חפים מפשע. פחד נורא היה לצאת לרחובות העיר. מאז התחילו התנכלויות רבות  נגד היהודים.
אני זוכרת שיום אחד – היה זה ביום ה-6 ליולי 1962 – כל בני המשפחה יצאו מהבית, אחיי ואחיותיי לבית הספר ולגן והורי יצאו מהבית לסידורים שונים. רק אני נשארתי  לבד בבית כי לא חשתי בטוב, שכבתי במיטה ונמנמתי מעט. לפתע שמעתי המולה ורעש חזקים מבחוץ, נבהלתי מאוד, קפצתי ממיטתי ורצתי לחלון החדר כדי לבדוק מה קורה, הצצתי מבעד לווילון ולעיני נראה מחזה מפחיד. ראיתי מספר ערבים צולפים לעבר היהודים, וידיהם של היהודים מורמות כלפי מעלה. נחרדתי, הרגשתי פחד נורא, במיוחד לאור העובדה שאני לבד בבית ואין לי כל אפשרות ליצור קשר עם הורי כי בתקופה ההיא לא היו טלפונים בבתים. אך לא נותר לי אלא לחכות עד שאמא שלי תחזור כבר, מרוב פחד סגרתי את הווילון. עדיין לא הצלחתי להרגע, ולפתע שמעתי דפיקות חזקות בדלת הבית. היו אלו חיילים שהגיעו לביתנו ודפקו אצלנו כדי לבדוק אם נמצאים ערבים בבית. הלב שלי דפק בחוזקה. פחדתי מאד לפתוח את הדלת. התחלתי לרעוד ולא ידעתי מה לעשות. ברחתי לחדר הפנימי והתחבאתי שם, ואז לפתע הגיעה אחת השכנות ששמעה את הדפיקות ואמרה לחיילים שבכל השדרה שלנו גרים רק יהודים. לפתע השתרר שקט – החיילים עזבו את המקום. כשהורי שבו ושמעו את מה שקרה, הם החליטו מיד  שצריכים לעזוב  את אלג'יריה בהקדם האפשרי. אבי גם פחד מאוד שיאלצו אותו לחתן את בנותיו עם ערבים.
עוד באותו הלילה, בחצות הלילה ברחנו לצרפת. שם שהינו חודש אצל אחי הגדול שעבר עוד קודם לצרפת. אבי לא אהב את צרפת והחליט להמשיך לארץ ישראל. עלינו לארץ באנייה שנקראת "פלמיה". הפלגנו במשך שבעה ימים. אני זוכרת שההפלגה הייתה קשה מאוד בגלל הים הסוער, בסיום המסע הקשה הגענו לעיר חיפה ומשם העבירו אותנו לעיר אשקלון, למעברות, שם שיכנו אותנו בדירה של שלושה חדרים, היינו שש נפשות, הורים וארבעה ילדים. בתחילה היה לנו קשה להתרגל לרדת ברמת החיים, אבי סבל ממחלת אסטמה ולכן בתקופה הראשונה הוא לא היה מסוגל לצאת לעבוד ונאלצנו להתפרנס מהכסף שהבאנו מאלג'יריה. כשנגמר הכסף אבי נאלץ לעבוד חמש שעות ביום בניקיון הפארק הלאומי בעיר. ולמרות המצב הקשה, אבי שמח מאוד להיות בארץ ישראל. אני ואחותי נאלצנו לצאת לעבוד בגיל שש עשרה במפעל שימורים.
אחרי מלחמת ששת הימים, בהיותי בת שמונה עשרה, התחתנתי עם בעלי מאיר. גם לאחר החתונה המשכתי לעבוד ולגור סמוך להורי ולעזור להם. נולדו לי בעיר אשקלון ארבעה ילדים: ויקטור, סיגל, מירב, אמא של מאי, ומורן.
בשנת 1987 אבי נפטר ואז עזבתי את הארץ ונסעתי לצרפת עם שלושת בנותי. בני הגדול נשאר בארץ והתגייס לצבא, שכרנו בית בצרפת ושלחנו את הבנות ללמוד בבית הספר היהודי "אורט". לאחר מספר שנים התגרשתי מבעלי. הוא חזר לארץ ואני נשארתי עם בנותי בצרפת. אני עבדתי בחברת דלק. כאשר בתי סיגל סיימה את לימודיה היא הכירה את בעלה דוב. הם התחתנו בצרפת ונולדו להם שלושה ילדים. לאחר הולדת בנה השלישי הם החליטו לעלות לארץ ישראל. אני נשארתי עם שתי בנותי.
מירב בתי הכירה את בעלה דויד, היא התחתנה ונולדו להם שני ילדים, את מאי נכדתי ואת יאיר. ובשנת 2008 גם הם חזרו לארץ. בשנת 2014 גם אני החלטתי לעשות עלייה. אני עדיין מחכה שבתי מורן ובני משפחתה יעלו לארץ ישראל וכל המשפחה תתאחד.
תשע"ה, 2015

מילון

גרילה
גרילה, מונח שמקורו בספרדית (guerra פירושה מלחמה ו- guerrilla פירושה "מלחמה קטנה") המציין שיטת לחימה שהייתה נהוגה לאורך ההיסטוריה כולה. המונח גרילה מתאר לחימה המתבצעת על ידי קבוצות קטנות, זריזות וגמישות, שלא על ידי צבא סדיר, היא דרך המאפשרת למורדים להתמודד עם הצבא הסדיר הגדול של השלטון. בצה"ל נקראת לוחמת גרילה גם בשם לוחמה זעירה (לו"ז). המילה שימשה לראשונה לתיאור המאבק העממי כנגד הכיבוש הצרפתי של ספרד במהלך מלחמות נפוליאון, ומכאן בא המונח (גרילה-זעיר בספרדית).

ציטוטים

”שמחה ובריאות הם הדברים החשובים ביותר בחיים“