מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עליתי לארץ ישראל

סבתא אידה וירדן
סבתא אידה בת 7 ברומניה
סיפורה האישי של סבתא אידה

סיפור חייה של סבתא

אני עם הוריי מטיילים בשדות הכפר Fizesh ברומניה. אני בת 6

נולדתי ברומניה ב- 1946 להורים שורדי שואה, אילנה ועמנואל אברהם. את בית הספר היסודי למדתי בכפר הולדתי והחל מחטיבת הביניים והתיכון ,למדתי בעיר הקרובה גרלה (GHERLA). יש לי אחות ואח צעירים ממני: זורה (לוי)  ווילי (אברהם).

הייתה לי ילדות מאושרת, אהבתי את בית הספר, את החברים ואהבתי לטייל בשדות הכפר, בדרך כלל עם אמי. אהבתי ללמוד והצטיינתי בלימודים… הרגשתי שווה ומקובלת ללא שום סימני הפליה…!

אמא ואבא שלי בחתונתם (אילנה ועמנואל אברהם) 1945, כמה חודשים אחרי השחרור מהמחנות
אני בכיתה ה' ברומניה

עד שבסיום החטיבה, היינו צריכים לעבור מבחן קבלה לתיכון. שלושת התלמידים היהודים מהכיתה, לא עברו את המבחן. זה היה מאד שקוף, הרי היינו התלמידים הטובים בכיתה. נגשנו למועד חורף ואמי "ביקרה" במשרד המפלגה המקומי, לקחה "מתנה" (כמובן שעניין המתנה נודע לי אחרי שנים, כשהיינו כבר בישראל) וכך התקבלתי ללמוד בתיכון. הטראומה של ה"כישלון" עברה רק אחרי כמה שנים, כשבגרתי והבנתי שהייתה אנטישמיות והפליה ואני ברוב תמימותי לא רציתי לראות אותה… לקראת סיום התיכון קבלנו היתר עליה לארץ ולמרות שלא סיימתי את מבחני הבגרות (נאלצנו לצאת מרומניה עד מועד שנקבע לנו), עזבתי את רומניה עם משפחתי, ברגשות מעורבים. הפרידה מהחברים הייתה קשה מאד והייתה דאגה מהבלתי נודע (נערה בת 17 שלא סיימה בגרות ולא יודעת מילה בעברית).

בתיכון ברומניה עם חברים לכיתה

 

קיבלנו דירה באילת ונסענו ישר מהאנייה, בחיפה, במונית, עד אילת. נסיעה קשה אין סופית ואמא בוכה כל הדרך למראה הגבעות הצהובות והמרחק הרב. החיים באילת היו נעימים ומספקים. פגשנו עוד עולים במצבינו ומכרים ותיקים מהעיירה שלנו. הוריי הסתדרו בעיר ונשארו שם עד יומם האחרון. אחותי, זורה, מורה בתיכון שלמדה בו, נשואה עם שלושה ילדים ונכדים מקסימים ואחי הצעיר וילי, מתגורר בארצות הברית, נשואי עם 3 ילדים נפלאים. אני עזבתי את אילת אחרי כחצי שנה, למדתי עברית באולפן ולאחר מכן  ב"אורט", כימיה ללבורנטים תעשיתיים. סיימתי את לימודי ב- 1967, בדיוק עם פרוץ מלחמת ששת הימים.

באותה שנה הכרתי את אריה, חבר יקר, ב- 4.6.68 התחתנו. בחיפוש אחרי דירה לגור בה, עברנו הרפתקאות רבות, נהנינו מכל רגע ולמדנו הרבה על החיים ועל עצמינו. למדנו להאמין בכוחותינו, לשרוד להצליח בכל מצב, כל עוד אנו תומכים אחד בשני ועושים הכל באהבה! כך הגענו לראש פינה, אריה חתם קבע ואני עבדתי במעבדה במפעל "הבונים" בכפר הנשיא. אחר כך עברנו לגור באילת, מנסה לסגור מעגל ובתקופה זו עבדתי במכרות הנחושת "תמנע", כשראינו שאין עבודה באילת עברנו למושב ארגמן, בבקעת הירדן והיינו שם שנתיים, בהן גדלנו ירקות שונים וממש נהנינו.

במושב היה די קשה להתפרנס ועברנו למרכז ספיר בערבה. עבדתי  בתיכון "שיטים" במרכז ספיר, כלבורנטית במעבדות בית הספר 12 שנים. בתקופה זו,אריה עבד כנהג אוטובוס במועצה האזורית ערבה תיכונה. בשנת 1990 עברנו להתגורר בכפר סבא, עיר הולדתו של אריה. אני עבדתי במעבדה בתיכון "עמי אסף" ,שנתיים ובעשרים השנים האחרונות בתיכון "הרצוג" בכפר סבא, כאחראית על המעבדות ובמיוחד במעבדה לפיסיקה. ליוויתי דורות רבים של תלמידים מוכשרים לבחינת בגרות במעבדה, 5 יחידות בפיזיקה. יצאתי לפנסיה בשנת 2012.

אני וירדן המתוק כשהיה קטן

גאוותי בשלושת ילדינו: יניב, נולד ב- 1971, אוהד, נולד ב- 1976 ויעל, נולדה ב1980. ונכדינו המתוקים: מיה, ירדן, ליה, ספיר, מעיין, ניאו. אנחנו גרים בתל מונד: אריה, אני ורקסי.

שנינו בפנסיה, אוהבים לטייל בארץ ובחו"ל, לומדים, רוקדים ריקודי עם עשרות שנים, אריה מנגן לי באקורדיאון בכל יום סרנדות, אוהבים להיות עם רקסי והכי אוהבים את הארוחות והטיולים עם הנכדים והילדים. שנינו מתנדבים בקהילה, משתדלים לשמור על הבריאות והחיוניות כמה שאפשר!

סיפור האהבה שלי: עולה חדשה בת 17

אריה ואני בחתונה 4/6/1968
אני ואריה היום שנת 2019

הייתי יחסית חדשה בארץ, סיימתי אולפן ועמדתי לסיים כימיה ללבורנטים תעשייתיים… עדיין ללא חברים של ממש וללא חבר…ביישנית וחסרת ביטחון… יום אחד הגיע אליי ידיד, לביקור ויחד אתו בא חבר שלו ושמו אריה. בתקופה ההיא ,גרתי אצל דודה בכפר סבא לצורך לימודים (משפחתי הייתה כאמור, באילת). אריה מצא חן בעייני מהרגע הראשון. פנים חמודות, גוף של כדורגלן, עיניים כחולות וטובות..

אחרי מפגש ראשון קבענו להיפגש שוב, הלכנו לסרט, לבריכה ולטיולים. ערב אחד, כשעברתי ליד מועדון מפלגת העבודה בכפר סבא, שמעתי ניגון של אקורדיון. נכנסתי למועדון וראיתי את אריה מנגן ואנשים רוקדים ריקודי עם. אהבתי מאד מה שראיתי! (תמיד רציתי לדעת לנגן באקורדיון, אבל לא התאפשר לי מכל מיני סיבות). הייתי בטוחה שאתחתן עם אריה. אהבתי את הפשטות שלו, הצניעות ובכלל… עברה שנה ובארבעה ליוני 1967, אכן, התקיימה החתונה. מאהבה זו, נולדו  3ילדים מקסימים: יניב, אוהד ויעל. עברו 52 שנים של הרפתקאות, עליות וירידות… צלחנו את כל המהמורות! ההערכה, האהבה והחברות רק גברו במשך השנים. אריה מנגן לי כל יום "סרנדה", אנחנו רוקדים יחד ריקודי עם כבר 30 שנה, מטיילים ונהנים מהמשפחה היקרה שהקמנו!

מאחלת לנו רק בריאות והמשך חיים שמחים!

הזוית האישית

הפרוייקט ריגש אותי מאד. בזכותו, חזרתי בזמן לשנות ילדותי כאשר ירדני, נכדי האהוב מלווה אותי בסקרנות רבה. הופתעתי מהשאלות האישיות ששאל ובמיוחד מהרצון לדעת עוד ועוד על האופן בו הכרתי את סבא שלו וכיצד החלטנו להינשא. גיליתי ילד רגיש ואוהב וצדדים באישיותו שלא הכרתי קודם… תודה על הזכות להשתתף בחוויה, תודה מיוחדת למורן ברמן, שליוותה ברגישות רבה, עודדה ועזרה לאורך כל התהליך.

מילון

לבורנט
אדם העוסק בניהול מעבדה ובפיקוח על העבודה ועל הניסויים שמתבצעים בה.

ציטוטים

”לאהוב מישהו פירושו להכיר אותו היטב ולאהוב אותו בכל זאת“