מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עליתי לארץ בתוך ארגז

סבי וסבתי
סבתי בעבר בארץ
מגדה ברץ מספרת איך עלתה לארץ בדרך לא שגרתית

רקע

נולדתי בטרנסילבניה במאי 1929, למשפחה אמידה כבת אמצעית (הייתה לי אחות גדולה בשם ארנה ואח קטן בשם שמואל). בילדותי רכשתי את השכלתי בבתי ספר מכובדים והייתי ילדה מאושרת וחופשיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. הגיעו אלינו שמועות על המתרחש בפולין, אך אנחנו לא רצינו להאמין שאכזריות כזו תגיע גם אלינו. בשנת 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, אני ומשפחתי עברנו לגור בגטו למספר חודשים ומשם שלחו אותנו ברכבת לאושוויץ. באושוויץ הפרידו בין בני המשפחה ונשארתי רק עם אחותי ארנה הגדולה ממני בשנתיים. למרות הזוועות שעברנו אחותי ואני באושוויץ, הצלחנו לשרוד גם את המסע לברגן – ברזן, שם החזקנו מעמד עד ליום השחרור.
 
השחרור מברגן – בלזן
ב – 15 באפריל 1945 הגיע הצבא האנגלי לברגן – ברזן ושיחרר את מחנה ההשמדה. האסירים היהודים פונו לבתי חולים ובתי מחסה. שקלתי אולי 25 ק"ג, אבל בגלל שעדיין יכולנו ללכת, פינו אותי יחד עם אחותי ארנה לבית מחסה. נתנו לנו בגדים חדשים, אוכל וכלי רחצה. עם הזמן התחזקנו תודות לאוכל ולטיפול הרפואי והחלטנו לנסוע הביתה בתקווה למצוא משהו מהמשפחה בחיים. ידענו כבר אז שאמי אינה בחיים, אך קיווינו שאבי ואחי ניצלו ונשארו בחיים. את הדרך לטרנסילבניה עשינו ברכבות. מצאנו את הבית נעול ועל הדלת היה כתוב רכוש ממשלתי. לא מצאנו אף אחד מבני המשפחה בחיים. התארחנו אצל אחות אמי בקלוז'. משם עברנו להתארח אצל אחות אחרת של אמי בעיר סיגט שבטרנסילבניה. רצינו להפסיק את הנדודים, היה לנו דחף פנימי להמשיך להתקדם ולמצוא לנו פינה משלנו.
בנה של אחות אמי עזב לפלסטינה והחלטנו שגם אנחנו רוצות לעלות לארץ ישראל ולהקים בה את ביתנו. 
 
ההצטרפות לארגון בית"ר
עזבנו את טרנסילבניה לבודפשט. ריכזו אותנו בבית ספר יחד עם עוד המוני ניצולי שואה. בבודפשט הצטרפנו לארגון בית"ר, שם קיבלנו הדרכה והרבה ציונות. היכרנו חברים חדשים, כולל מפקד הפלוגה, שהתאהב באחותי והתחתן איתה. התחנה הראשונה בדרכנו לארץ ישראל הייתה העיר זגרב ביוגוסלביה. שם התאכסנו בבית ספר גדול עם שאר חברי קבוצת בית"ר. מספר חודשים אחר כך עלינו על אוניית "כנסת ישראל" יחד עם עוד כארבעת אלפים פליטים מאירופה.  
 
המסע על אניית "כנסת ישראל"
האונייה הייתה מצוידת בהרבה קופסאות שימורים ואבנים. מאוחר יותר התברר שהאבנים שימשו כנשק אישי. קשה לתאר את השייט בסופה כשהים סוער. אנשים חלו, המים אזלו ולאכול לא יכולנו. כשהגענו לנמל תל אביב, באה לקראתנו אונייה אנגלית ענקית בשם "אושאן ויגור". האנגלים ציוו עלינו ברמקול לעצור ולרדת מהאנייה. אנו במקום זאת כאידיאליסטים ופטריוטים נעמדנו דום ושרנו את שירת התקווה. האנגלים ניסו לשכנע אותנו לעבור לאונייה שלהם, אך אנחנו לא נכנענו. קיבלנו פקודה להשתמש באבנים ובקופסאות השימורים שנשארו כנגד החיילים האנגלים. לחמנו עד האבן האחרונה. האנגלים, שראו שאנחנו לא מתייאשים, התיזו עלינו סילוני מים. כתוצאה מכך הרבה אנשים נפצעו ונהרגו. החלטנו להיכנע.
 
המעבר למחנה האוהלים בקפריסין
האנגלים העבירו אותנו למחנה אוהלים בקפריסין שנקרא מחנה 60. התארגנו והתרגלנו לחיים במחנה. בבקרים עבדנו וניסינו ללמוד עברית, בערבים ארגנו מסיבות. כל חודש שיחררו כאלף איש מהמחנה. קודם הורים עם ילדים, אחר-כך מבוגרים ולבסוף צעירים שהם לבד. אני הייתי צריכה להישאר במחנה עוד שנה. הגיע תורם של אחותי וגיסי להשתחרר מקפריסין. אני הייתי אמורה להישאר שם לבד. אבל אז, עלה לנו רעיון. 
 
המסע לארץ ישראל בתוך ארגז
האנגלים הרשו להוציא בארגזים עבודות אבן, פסלים וכל מיני עבודות יד שיצרו השבויים במחנה. מצאנו ארגז מתאים שהיו בו פתחים לאוויר, ואני נכנסתי לתוך הארגז. הארגז עלה יחד איתי על המשאית לנמל; בטעות העמידו את הארגז הפוך כך שאת דרכי לנמל העברתי בעמידה על הראש. האונייה יצאה מהנמל לכיוון עתלית שבארץ ישראל. בלב ים פתחנו את הארגז ואני יצאתי החוצה. כל חבריי מהמחנה בקפריסין הופתעו ושמחו לראותי. האנגלים גילו אותי על האונייה ולכן, החזיקו אותי כעונש שישה חודשים בעתלית במחנה (הזמן שהייתי צריכה לשהות בקפריסין). בעתלית הכרתי בחור נחמד בשם זאב ברץ ועם שחרורי משם התחתנו ועברנו לגור בפתח תקווה. הקמנו בישראל משפחה. יש לנו שלושה ילדים, 8 נכדים ו-7 נינים.

מילון

פליט
מי שברח או גורש מביתו והפך לחסר בית

ציטוטים

”האנגלים ציוו עלינו לעצור ולרדת מהאנייה. אנו במקום זאת נעמדנו ושרנו את שירת התקווה“