מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עליתי לארץ באנייה "נגבה"

ירין מתעדת את הסיפור שלי
ביום חתונתי
אמא ואחי הקטן נשארו בצרפת, כי הוא נדבק בגזזת

גרתי בעיר גבס, בתוניסיה. מהעיר שלנו, כמעט כל היהודים עלו לארץ. עברו מתוניס לצרפת. בצרפת היינו במחנה מעבר ששמו היה "קון דרנט". במחנה בדקו אותנו והיינו שם תקופה של כמה חודשים. הייתי בת 8 כשעליתי עם אבי ואחיותיי. הדרך הייתה קשה. אמא ואחי הקטן נשארו בצרפת, כי הוא נדבק בגזזת. הם נשארו שם בשביל טיפול ושיקום. כמעט שנתיים הייתה איתו לבד שם, בצרפת. אני, אבי ואחיי היינו לבד בארץ.
באנו באוניה "נגבה". אני ואחיי ישנו למטה בחדרים ואבא ישן למעלה. אחד על השני, כי המיטות היו בשלוש קומות. כשהיינו בים כולם הקיאו והיו חולים. מאז אני פוחדת לעלות על אוניה.מגבס לצרפת היינו באוניה שבעה ימים. ומצרפת לארץ שבעה ימים.
עלינו בשנת 1949, כי כל היהודים עלו. עלינו בגלל הפחד מהערבים. סיפרו לי על מקרים שקרו: ששחטו משפחה אחת, 7 נפשות, אבא, אמא והילדים. היה מקרה שהערבים נכנסו למשפחה אחת, אבל המשטרה הערבית באה וגרשה אותם. כל זה קרה, אולי, בגלל שהשלטון התחלף והערבים הוציאו את הנקמה שלהם על היהודים.
היינו בבנימינה במעברה, שנתיים. היה כסף אבל לא היה אוכל. בישלו אוכל במטבח לכולם. לקחנו אוכל משם כל יום. לרוב היו תורים ארוכים. לפעמים עמדנו בתור שעה ולפעמים שעה וחצי ועד שהגיע תורנו נגמר להם האוכל. נתנו לנו קצת ירקות (עגבניות, מלפפונים, חמוצים) ולחם. לפעמים אכלנו במטבח ולפעמים לקחנו את האוכל לצריפים, לחדרים שלנו. עוף היינו אוכלים שבוע כן, שבוע לא. בשר כמעט ולא אכלנו.
בהתחלה גרנו בצריף, על יד כרם של ענבים. כל יום שישי נכנסנו לכרם וחיפשנו ענבים יבשים, צימוקים. אכלנו אותם או עשינו יין לקידוש.אבא ואחי הגדול הלכו לעבודה ואני נשארתי לבד בבית. שיחקתי עם ילדי השכנות, עזרו לי, קילחו אותי. היה נחמד. בימים הראשונים פינקו אותי מאד, שיחקו איתי.
אחרי שנתיים עברנו לבאר שבע. בשנים הראשונות היה קשה. רציתי את אמא. הייתה פרנסה אבל לא היה אוכל. היו קונים אוכל עם בולים, תלושים. כל מרגרינה חילקו ל –  4 משפחות.
בית הספר
בארץ למדתי בבית ספר בערך שנתיים. כשעברנו לשכונה א', השכונה הראשונה בבאר שבע, למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, ליד מגן דוד, בית ספר "בר אילן". למדנו בנים ובנות יחד. אהבתי מאד חשבון, קבלתי 9-10. לא קלטתי טוב את הקריאה וזה כואב לי. כל המקצועות האחרים  שקשורים לקריאה, היה לי קשה וזה עיצבן. הייתי רוצה שכל השיעורים יהיו חשבון.
המנהל דויד, החליף לי את השם מבתיה לשרה. הוא אמר: "נקרא לך על שם שרה אמנו" ומאז קוראים לי כולם שרה.
לא למדתי הרבה בבית ספר, כי לאחותי מוז'נה היו ילדים קטנים ואבא אמר שמספיק ללמוד ושאני צריכה לעזור לאחותי. מגיל 10-11 לקחתי את האחיינים שלי לטיפת חלב וקראו לי "אמא קטנה", הלכתי יחד עם בעלה מיכאל. היא הייתה עקרת בית. הייתה אשה חולנית ובעלה היה גנן.
מבית הספר לא יצאנו לטיולים משמעותיים. הטיול הכי ארוך היה יום שלם. עשינו אוהלים, שיחקנו סימני דרך. בטיולים עשו לנו תפוח אדמה באש, הביאו כלי נגינה ושרנו. היה מאד נחמד.
בסוף שכונה דרום בבאר שבע היה בית נטוש של ערבים עם 2 קומות. שיפצו אותו ושם, בגיל 14-13 למדתי קורס תפירה. כל הכיתה לבשה את הסינרים שתפרנו. היינו מגובשות מאוד. הייתי רוצה מאוד לפגוש מישהי שלמדה איתי בקורס. אהבתי גם את המורה אסתר שלימדה תפירה.
הקמת משפחה
הכרתי את בעלי בשידוך. אבא שלו  ואבא שלי עבדו יחד ב"חרסה", בבאר שבע. הם היו חברים טובים והחליטו לחתן אותנו. התחתנתי בגיל 17 בשנת 1959. בעלי היה בן 21. הכרנו בבית שלי. 3 חודשים אחרי שהשתחרר מהצבא התחתנו. החתונה הייתה בגן הפיל בשכונה ד', בבית הספר.
גרנו אצל אמא שלו בשכונה ד' שנה ושבעה חודשים, אחר כך קבלנו בית בשכונה ג'. אחר כך קיבלנו בית (מעמידר) בשכונה ו' ליד האוניברסיטה מול הרכבת.
 
בעלי עבד בבניין, ברכבת וב"חרסה". אני עבדתי קצת כעוזרת טבחית ואחר כך, בערך אחרי שנתיים, הייתי טבחית במלון "זוהר" על יד  קופת חולים ג'. היינו בקשר הדוק עם משפחת בעלי. הם מרוקאים. היחסים היו יפים מאד. חמותי הייתה לי כמו אמא, עד שנפטרה. הכל עשינו יחד. רק לאחר שהתחתן הבן הראשון שלי, התחלנו לאכול בבית שלי, כשאני מארחת, אבל נשארנו בקשר הדוק וביקרנו אצלם תמיד. נולדו לי 11 ילדים, 37 נכדים וחמישה נינים. הילדים עוסקים בכל מיני מקצועות: אחד בקבע ועכשיו נגר, אחד נהג מונית, מסגר, אחד בבית בגלל שבצבא נגרמה לו בעיה בכתף, בת מחזיקה מעון, הבת הקטנה מורה, הגדולה מוכרת עוגות לאירועים ולפי הזמנה, אך תפקידה במועדון נוער. כל הילדים גרים בבאר שבע חוץ מאחד שגר בדימונה. 
 

מילון

האניה נגבה
נגבה הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה.

ציטוטים

”שמירת סוד. אם מספרים סוד אחת לשנייה ושופכים את הלב, לא הולכים לספר לאחרים“