מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בשליחות העלאת יהודי אטלס ממרוקו

מרסדס ואיילון שרייר
מרסדס בילדותה
עליית בני הנוער היהודי, תושבי הכפרים הברברים לארץ ישראל

סבתא מרסדס מספרת לאיילון על עלייתה לישראל:

"נולדתי בעיר בשם לרשה שבמרוקו בשנת 1943. כשהייתי בגיל שלוש, המשפחה שלי עברה לעיר בשם טנג'יר, שהייתה עיר בין לאומית עד שנת 1956.

בגיל 16 הצטרפתי לתנועת הנוער "השומר הצעיר". בגיל 18 הייתי מוכנה לעלות עם החברים שלי לתנועה לקיבוץ רוחמה. באותו זמן ביקשו ממני לקבל את פניו של שליח שהגיע למרוקו מארץ ישראל מטעם עלית הנוער, שריגש אותי מהרגע הראשון. התחלנו לעבוד ביחד. הוא היה איש מקסים אינטלקטואל ומעניין. תחילה, חשבתי שזה רק לכמה ימים ספורים, אבל הקשר היה מיידי ובסוף ויתרתי על החלום שלי לעלות לקיבוץ, והמשכתי לעבוד אתו משנת 1962 עד לשנת 1966. העלנו לארץ במשך שלוש שנים אלו, שמונה מאות נערים, מדהימים עם ההורים או בלי שהשתלבו בארץ בכל התחומים. זה לא היה קל מבחינה רגשית לשלוח ילדים לארץ ללא הוריהם, אבל ידענו שכל ההורים יעלו בעקבות הילדים.

בשנת 1966 התקבלה החלטה במוסד לארגן את העלייה של הקהילות היהודיות שעדיין חיו בכפרים נידחים בהרי האטלס וביקשו מאתנו להשתתף ולעזור. הכפרים היו מפוזרים על שטח עצום ודרכי הגישה אליהם היו קשות. הדרך אליהם הייתה דרך מפותלת בגובה משתנה בין 1500 ל-3000 מטר. אותם כפרים הוקמו על ידי יהודים שהגיעו לשם לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. אותן אוכלוסיות התפרנסו מחקלאות ואומנות.

הם היו מבודדים לחלוטין מהקהילות היהודיות שחיו בערים הגדולות וחיו בהרמוניה מלאה עם בני השבטים הברברים שחיו באזור ואף דיברו בשפתם.

השבטים הברברים שאיתם נפגשנו

היינו חבל ההצלה היחיד שהיה להם, מפני התבוללות והיחידים שהיו מסוגלים להציע לילדיהם עתיד טוב יותר.

ביצוע המשימה היה לא פשוט היות והם היו כמה אלפים לעומת חמישה סוכני מוסד עם מספר עוזרים מקומיים. קיבלנו מפה של האזור שעליה היו מסומנים כל הכפרים, כאשר הם חולקו לחמש אזורים וכל סוכן קיבל אזור שעליו היה אחראי.

האזור אותו קיבלנו חלש על 130,000 קילומטר ביניהם היו הכפרים ווארזאזאט, טודרה, טינזיט ועוד… כולם היו בתוך גבולות מדבר סהרה. היינו צריכים לפעול כמה שיותר מהר ולשמור על דיסקרטיות ככל שניתן, מה שדרש שעות מרובות של עבודה ופעולה בשטחים הרריים. עבדנו ימים כלילות על מנת להשתלט על כל השטח.

בדרך כלל הגענו לכפרים בלילות ופגשנו את המשפחות בבית הכנסת. הסברנו להם את מטרת ביקורינו בעזרת העוזרים המקומיים שתירגמו את דברינו לשפה הברברית; להחזיר אותם לאדמת הקודש, לאדמת אבותיהם כולם היו מוכנים לעזוב בכל רגע נתון.

הנבואה מספרי התורה כבר הכינה אותם לחזרה המשיחית הזאת שהייתה צפויה כבר מלפני אלפיים שנה ושאנחנו באנו להציע להם. הם לא נזקקו להרצל הוא לכל תנועה ציונית אחרת, הם פשוט היו מוכנים באופן טבעי ולא שעלו שאלות וזאת בניגוד ליהודים שישבו בהרים שהיו יותר חשדניים.

למרות החיים בין השבטים הברברים רובם שמרו על מנהג למידת התורה מגיל ינקות תוך ידיעה של חלקים נרחבים בעל פה. בגיל חמש נהגו לכתוב אותיות האלף בית בדבש על לוח עץ ואמרו לילדים: " לקק בני, לקק את התורה", בדיוק כפי ששר הזמר-היוצר שלמה בר מלהקת הברירה הטבעית. התורה הייתה חדורה בהם ומתוקה כמו דבש וסימלה את הקשר הבלתי מתפשר לקהילות היהודיות המפוזרות בעולם. למעשה זה מה שייחד את כל היהודים בעולם. יהודים בצרפת, לונדון, ניו יורק …. למרות הבדלי התרבות והשפה קראו את התורה בשפה המקורית, בעברית.

לאחר המפגש הראשון שהיה מאוד מרגש התחלנו בעבודה השוטפת: רישום המשפחות, הכנת הניירת, בדיקות הרפואיות, צילומים והתארגנות לקבלת ויזות קולקטיביות. הקושי הגדול היה בהעברת אותם אנשים שהיו אנשי כפר, שלא יצוא מעולם מכפרים עם כל הציוד שלהם לקזבלנקה ומשם להעלות אותם לאניות או למטוסים, דבר שלא ראו מעולם.

כל קהילה התעקשה להביא איתה את ספר התורה שלה, שבדרך כלל עברו מדור לדור ושימש כסמל חשוב עבורם. העברה של הספר הייתה חייבת להיות לפי ההלכה המחייבת לפרום את התפרים מהחלקים השונים של הספר ולמחוק מילות קליגרפיה על מנת שהספר יהיה ניתן להעברה כספר מיושן. לאחר מכן הוא נעטף בבד פשתן והונח בתוך קופסא עשויה מאבץ אותה הכניסו לתוך קופסת עץ. באחד מהכפרים הציעו לנו כאות תודה "תפוחים", של ספר שהיו עשויים מנחושת מעוטרים ביד ובפעמונים. יש לנו אותם כבר יותר מ – 50 שנה.

 "התפוחים" השמורים עד היום

את בתי הבכורה ילדתי בפריז. באותו זמן בעלי, היה עמוק בתוך הריי האטלס, בפינוי של אחד הכפרים ומהמשרד בקזבלנקה שמרו היטב על החדשות הטובות עד שהאחרון היהודים עזב את האזור. כאשר הוא חזר לקזבלנקה בתום השלמת המשימה, הודיעו לו על החדשות ונתנו לו שיחרור לחמישה ימים לבוא לראות אותנו, אותי ואת בתו בפריז.

הוא טס לרומא להחליף את הדרכון המזויף וכשהגיע לנמל התעופה ברומא נאמר לו שהוא פספס את הטיסה האחרונה שיצא באותו יום לפריז. מה שהתברר כמזל גדול היות ואותו מטוס התרסק. צוות הקרקע היה מאוד אדיב וניסו לעזור לו ובסופו של דבר העלו אותו על מטוס של חברת TWA שיצא ריק לפריז להביא קבוצה של תיירים. הוא נשאר איתנו מספר ימים וחזר למרוקו להשלמת המשימה.

בסוף שנת 1966 הוא עזב סופית את מרוקו לאחר שהעלה לארץ שלושים אלף יהודים ומתוכם שמונה מאות בני נוער במסגרת עליית הנוער.

מדובר בחוויה שלא נשכח לעולם!

הזוית האישית

מרסדס: מדהים, הייתה לי הזדמנות להיות יחד עם איילון תקופה כל כך ארוכה של עבודה משותפת נהדרת, בה תיעדנו תקופה חשובה בחיי.

איילון: למדתי שסבתא וסבא הוציאו הרבה נערים ממרוקו לישראל. הסיפור היה מעניין והיה לי כיף מאוד לעבוד עם סבתא. כל פעם סבתא גם פינקה אותי במשהו טעים….

מילון

תושבי הרי האטלס
תושבי האטלס הם בעיקר שבטים ברברים המשמרים את מסורת אורח חיי אבותיהם. הברברים חיים בכפרים מסביב להרים, שחלקם מבודדים ביותר. הברברים הגיעו לאטלס כי מצאו בו מקום מקלט, במיוחד באזורים הפראיים שלו. הברברים עוסקים בעיקר בחקלאות ורעיית צאן.

ציטוטים

”מדובר בחוויה שלא נשכח לעולם. “