מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עליית בולגריה והציונות

צילום של סבתא ושלי בזמן העבודה
שלט בכיכר בולגריה בדרך הים שבחיפה (ויקיפדיה)
עליית הבולגרים

סיפורה של סבתא דליה לוי

נולדתי בבולגריה בעיר סופיה בשנת 1942. כשקמה מדינת ישראל בשנת 1948 ההורים שלי רצו להגיע לישראל מעל הכל, למרות "שהסיפורים" על החיים בארץ ישראל היו מפחידים. סיפרו לנו על תנים ברחובות,  סיפרו שהכל שם מדבר. בכל זאת עזבנו הכל כדי לעלות לישראל.

עליית יהדות בולגריה

"יום הכרזת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, נחוג בכל קהילות בולגריה במצעדים שכללו שירה וריקודים ברחובות עד השעות המאוחרות של הלילה ללא כל הפרעה מצד השלטונות, תוך שהחוגגים הניפו את דגלי ישראל. בערים הגדולות התקיימו עצרות המונים בהשתתפות ראשי השלטון ונציגיו. בהמשך, הגיע שייקה דן לסיכום עם הממשלה הבולגרית על מתן היתרי עלייה ל-20,000 מיהודי בולגריה עד סוף 1948 ומאוחר יותר הורחב אישור זה לעוד 15,000 מבני הקהילה. הממשלה הבולגרית הורתה לחברת הספנות הבולגרית להעמיד לרשות נציגי הסוכנות היהודית ספינות אשר סייעו למבצע העלייה".

כשעלינו לארץ, אני הייתי בת שש ואחי הקטן  היה בן שלוש. עלינו לאנייה ששטה 4 ימים בים השחור. ההפלגה הייתה בחודש מאי, בחודש זה בדרך כלל אין סערות בים.

מאחר שהייתי בת 6 וילדה סקרנית מאוד [נשארתי סקרנית גם היום], רוב הזמן הייתי על סיפון האונייה עם אבא שלי, לצפות בהפלגה ובים.  מקום השינה באנייה היה למטה. היו שם דרגשים מיוחדים לשינה,  ללא פרטיות. קומות הדרגשים באנייה היו מאוד נמוכות שהיינו צריכים להתקפל כדי להיכנס לישון.

כשהגענו לנמל חיפה לקחו אותנו למחנה עולים. גרנו, ישבנו באוהל  עד שהיגיעו הגיסים של ההורים ולקחו אותנו לרמלה לגור איתם בבית שלהם. גרנו שלוש משפחות ביחד בערך כשלושה חדשים ואז מצאנו דירה. התחלה  החיים בארץ לא היו קלים, זו הייתה תקופה קשה.

הזוית האישית

ארי: היה כיף לתעד את סיפורה של סבתא. למדתי על הקשייםשהיו להם . "ההתחלה הייתה תקופה קשה" לפי זה הבנתי שהם לא "ליקקו דבש" לא כמו עכשיו שמפנקים את העולים.

 

 אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי

מילון

דרביניצק
טיפש, בור, בול עץ

הדרביניצ'קים
הדרביניצ'קים אנשים שקשים כמו ''בול עץ'' [בורים]

ציטוטים

”''ההתחלה הייתה תקופה קשה'' הם לא ''ליקקו דבש'' “