מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתי לארץ מחלב שבסוריה

סבא יעקב עם נכדתו מאיה
תמונה מילדותי
מסיפורים ששמעתי בבית הורי

הייתי בן שנה וחצי כשהורי החליטו לעלות לארץ ישראל מהעיר חלב שבסוריה. התארגנה קבוצה של נשים עם ילדיהם (ללא אבות) האבות הגיעו כמה חודשים לפנינו כדי להכין מקום למגורים. השנה הייתה פברואר 1942, חורף קר עם גשם ושלג מקפיאים. מחלב נסענו לדמשק שם התארחנו אצל הקהילה היהודית והחלה התארגנות לנסיעה לעיר ביירות בלבנון. גם בביירות אירחה אותנו הקהילה היהודית ודאגה לכל.

הקטע הכי מסוכן במסע היה לצאת מביירות לארץ ישראל. הפחד והדאגה היו שלא ניתפס על ידי משמר של המשטרה הלבנונית ונגורש חזרה לסוריה. הקהילה היהודית אירגנה יציאה עם מורה דרך ערבי (בתשלום) ועם סיפור כיסוי מוכן למקרה שניתפס. סיפור הכיסוי היה שאנו נוסעים לחתונה משפחתית בכפר "קלעה", כפר צמוד לגבול ארץ ישראל.

צריך להדגיש שההוראה שניתנה לאמהות הייתה לשמור על שקט מוחלט ללא בכי תינוקות. וכך בלילה חשוך בגשם שוטף וקור מקפיא  יצאנו לכוון הכפר קלעה. כעבור שעה קלה הגענו לכפר. בחושך מוחלט ובגשם סוער התחילה צעדה רגלית לכוון הגבול של ארץ ישראל.

הדרך הייתה מלאה בסלעים ובוץ כשהילדים על הידיים. פה נופלת אמא עם תיק ושם נופלת עוד אחת- היה נורא. כמעט כל האימהות נחבלו ברגליים מהסלעים הרבים שהיו בדרך.

לקראת הבוקר הגענו לגבול ושם חיכו לנו כמה חברה (מורה הדרך הערבי עוזב וחוזר ללבנון). החברים שחיכו  לנו היו חברי קיבוץ כפר גלעדי, למעשה שם התחיל השלב הכי מדאיג ומפחיד, מכיוון שבארץ  היה שלטון בריטי שאסר על יהודים להיכנס ואת מי שהם תפסו החזירו חזרה לסוריה-  דבר שמבחינת הקבוצה היה אסון. למזלנו, לחברי קיבוץ כפר גלעדי הייתה דרך צדדית, שם הלכנו בכדי לא להתגלות לכוון הקיבוץ. כעבור זמן מה הגענו לקיבוץ שם קיבלו אותנו עם תה חם ומקלחת חמה בגלל שהיינו עייפים, רצוצים ומלאי בוץ.

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942
קיבוץ כפר גלעדי בשנת 1940
%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943
מקלחת בקיבוץ כפר גלעדי

חברי הקיבוץ פיזרו את הילדים שהגיעו בין ילדי הקיבוץ, ואת האימהות פיזרו בין יתר חברי הקיבוץ. היה פחד גדול מהצבא הבריטי, כיוון שהחיילים הבריטים כל הזמן חיפשו יהודים שהגיעו בסתר ועברו את הגבול לארץ ישראל – מי שניתפס  הוחזר לסוריה .

לאחר שהיינו בקיבוץ כשלושה שבועות. אנשי הקיבוץ אירגנו "טיול" (כביכול) לחיפה, על המשאית עלו חברים וילדים של הקיבוץ שהתערבבו איתנו, העולים החדשים. כך, אם הבריטים היו עוצרים את המשאית לביקורת היו יכולים להגיד שחברי הקיבוץ יצאו לטיול לחיפה ולא יזהו שמדובר במשאית עם עולים לא חוקיים. כך הגענו לחיפה שם אבי חיכה לנו וכמובן שהשמחה הייתה גדולה מאוד. לאחר מכן עלינו על אוטובוס והגענו לביתנו בתל-אביב

5
רחוב אלנבי תל – אביב 1940

 

כ"ט בנובמבר– יום חג

הייתי בן שמונה שנים כשהשתתפתי בחגיגות של כ"ט בנובמבר 1947- היום בו הצביעו באו"ם בעד הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. אבי לקח אותי לכיכר מגן דוד (היום אין שם כיכר) בצומת הרחובות אלנבי ושינקין בתל – אביב. היו  שם המון אנשים והשמחה הייתה בעננים. כולם שרו כולם רקדו וכולם שמחו, על ההחלטה להקמת מדינה יהודית.

אני מרגיש עד היום שהייתי שותף ועד לרגע הגדול והחלומי של הכרזה להקמת מדינה יהודית. כזכור, עוד באותו היום החלה מלחמת השחרור. כל הצבאות של מדינות הרב פורצות את הגבולות כדי להילחם בנו. היה מאוד קשה ומפחיד אבל ידינו הייתה על העליונה וניצחנו.

538
חגיגות כ"ט בנובמבר 1947

 

t

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

היה זה יום שישי 14.5.1948 הייתי בן שמונה וחצי. מלחמת השחרור בעיצומה בכל חלקי הארץ. באותו יום ראיתי המון אדם נוהר ברחוב נחלת בנימין לכוון שדרות רוטשילד בית מספר 16 בתל – אביב. שם היה ביתו של מאיר דיזנגוף  (היום משמש הבניין מוזיאון). בבניין זה התקיימה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אני עם עוד חברים הלכנו בעקבות האנשים, וכשהגענו ראינו שכולם מחכים בציפייה  שדוד בן גוריון יכריז על הקמת מדינת ישראל.

התמונה שזכורה לי מעורבת: היו ששמחו היו שדמעו משמחה והיו שדאגו. הדאגה הייתה שכל צבאות הערב נלחמים בנו ואנו מעטים במדינה צעירה (בת יום). אני זוכר וגאה שהייתי עד למאורע הגדול והמשמח של הקמת מדינת ישראל.

123
הכרזה על הקמת מדינת ישראל 15.5.1948

הזוית האישית

דרך תכנית הקשר הרב דורי והמפגשים עם סבא בתכנית, סבא העביר מעט מההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל. אני מאחלת לסבי שימשיך לספר את סיפורו להרבה דורות  בהמשך ושהקשר המיוחד שלנו ימשיך ויתחזק.

מילון

חאלב
עיר סורית. נהוג לקרוא לנולדים בחלאב (חלאבי)

ציטוטים

”היו ששמחו היו שדמעו משמחה והיו שדאגו“