מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתו של חנניה לארץ ישראל

פעילות קבוצתית במסגרת התכנית
חגיגות סיום מחזור בתכנית
סיפור עלייה של נער בן 12 ללא המשפחה

שמי חנניה, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

כשהייתי בגיל 12 וחצי הרגשתי בודד. כל הילדים שהיו משחקים איתי נעלמו וחיפשתי אותם, עד שפגשתי איש מישראל שעבד בעליית הנוער והוא שאל אותי: "למה אתה לא עולה לישראל? כל החברים שלך כבר בדרך ואתה יושב פה ומחפש אותם." שאלתי אותו: "אני לא צעיר מדי?". הוא ענה: "לא, אתה בדיוק בגיל המתאים!" שאלתי אותו מה אני צריך לעשות, הוא ענה: "שההורים שלך יבאו ויחתמו שהם מסכימים שתעלה לישראל."

באתי להורים ואמרתי להם שיש נציג של עליית הנוער שרוצה שאעלה לארץ במסגרת עליית הנוער. אבי הסתכל עליי ואמר: "מה פתאום! ילד בן 12 וחצי עולה לישראל לבד?! אתה יודע שאין לנו משפחה בישראל!" עניתי: "כן! אני אהיה הראשון שעלה לארץ, וכשאגדל אבנה לכם בית ואתם תעלו אחריי, וכל המשפחה תבוא ונהיה מאוחדים בישראל." אבא אמר שהם לא מסכימים. הלכתי לנציג ואמרתי לו: "אני רוצה לעלות, ההורים לא מסכימים. אבל חשוב יותר מה שאני רוצה. תרשום בבקשה שאני בן 13 וחצי, ואני בוגר וגם אני אחראי, ואני רוצה להיות בקיבוץ עם עליית הנוער וגם להתגייס אל הצבא, ולהכין למשפחתי בית בירושלים – תרשום את זה, ואחתים את הוריי. הוא רשם את הדברים, נתן לי את הטופס, באתי להוריי וביקשתי שיחתמו. הם אמרו לא, שהם לא חותמים. עניתי: "אתם יודעים שיעקב אחי נרשם והגיע עד למחנה לקזבלנקה וחזר, הוא פחד לעלות. עכשיו בבקשה תחתמו או שאני עולה בלי האישור שלכם."

אימא שלא התערבה עד כה, פרצה בבכי. אמרתי לאימי: "אימא, עכשיו את בוכה, אבל כשאעלה לארץ ואכתוב לכם שאני מאושר ואני רוצה שתבואו עם כולם, את תשמחי. בבקשה תחתמי לי ותראי שאני אצליח להגיע לארץ. אתם תבואו אחרי ואני אדאג לכם." אימא הסכימה לבסוף וחתמה. הלכתי לנציג והראיתי לו את הטופס. הוא אמר לי: "אתה מחר עולה לישראל!".

ואוו איזה כיף! רצתי הביתה מהר להכין את מה שאני צריך להביא. וכך היה: הגעתי למחנה בקזבלנקה ויום למחרת אני רואה את דודי שאל את הילדים עליי שהוא רוצה שאני לא יעלה כמובן אני התחבאתי ואמרתי לילדים שיגידו לו שאני באונייה ששטה הוא הבין שהוא חייב לוותר.

למחרת הגיע אונייה מגעילה, אוניה של פרות, שמובילים עליה בקר. היו שם אנשים סובלים ואחרי כמה זמן גם אנו היינו כך. זה היה ממש לא נעים, היא הייתה מלוכלכת והיה צפוף מאוד, אבל בסוף הגענו למחנה עלייה.

בדרך לארץ שהיתי במרסיי. דיברתי טיפה עברית והייתי מתרגם למדריכים את מה שהילדים רצו. אחרי חצי שנה הודיעו לנו שמחר אנחנו עולים לישראל, שהאונייה הגיעה. היא הייתה מפוארת כמו בית מלון חמישה כוכבים. אחרי שישה ימים הגענו לארץ לעיר חיפה, העיר האהובה, למחנה אחוזם. באחוזם של כל תנועות הנוער וכל אחד ניסה לשכנע אותנו ללכת למקומו. אני הצטרפתי למדריכה פרידה והקמנו קבוצה של 40 ילדים בנים ובנות. הקמנו בשם בני עמל בקיבוץ תל עמל (ניר דוד). הוא היה מאוד יפה והיה שם כיף: היו ברכות ונחלים והיינו נפגשים באסי.

לאחר שש שנים, חבר שלי מהבית ממרוקו מתקשר אלי למטבח בקיבוץ ואומר לי: "חנניה, ההורים שלך עלו לארץ ונמצאים בעין שריד בגוש תל מונד." נורא שמחתי שהם באו, הרגשתי בשמיים. הלכתי למדריך ואמרתי לו שהוריי באו ואני חייב לפגוש אותם. הוא אמר לי: "בסדר, אני אתן לך דברים לקחת עבורם כי אין להם דברים." קיבלתי המון אוכל מכל הסוגים והלכתי עם תיקים ותרמילים לגוש תל מונד. שאלתי איפה עין שריד, ורק בן אדם ידע ואמר לי: "אתה שואל על עין שריד? רק אני יודע ויכול להגיד לך. שים את הכל על המשאית וניסע." שמתי את הכל על המשאית מלאת הזפת ונסענו. הגענו למדבר חולי בו כמה צריפים. ואז תרד הנהג צעק לי השלכתי את הכל מהמשאית שמתי את זה אחרי שיח גדול ושמעתי את אימא שלי והשכנה ממרוקו ושהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות ואמרתי לה למה לבכות אני פה את צריכה לשמוח לאחר פגשתי את כל משפחתי וכמו בכל סיפור חיינו באושר ואושר עד עצם היום הזה…

הזוית האישית

חנניה ברנוי השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי רוני אביאני. התכנית נערכה בבית הספר ויצמן ברחובות, התשע"ט.

מילון

נִיר דָּוִד (תֵל-עָמָל)
נִיר דָּוִד (תֵל-עָמָל) הוא קיבוץ בבקעת בית שאן השייך למועצה אזורית עמק המעיינות. היישוב הוקם ביום 10 בדצמבר 1936 בשם "תל עמל" על ידי בוגרי השומר הצעיר מישראל ומגליציה. תל-עמל היה היישוב הראשון בסדרת יישובי חומה ומגדל והקיבוץ הראשון בבקעת בית שאן. במאי 1937 שונה שם היישוב ל"ניר דוד". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשחבריי רצו לחזור הביתה הייתי אומר: לאן לחזור, פה זה בית - ארץ ישראל“

”אימא, עכשיו את בוכה, אבל כשאעלה לארץ ואכתוב לכם שאני מאושר ואני רוצה שתבואו עם כולם, את תשמחי“