מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתה של שולמית כהן מרומניה

סבתא שולמית ושירה ענני
קיץ 1958 טושנד רומניה- אני ומרי אחותי
עלייתי והילדותי

סבתא שולמית נולדה בעיר קלוז' – נפוקה, ברומניה 1946 לבית משפחת ברמן ועלתה לישראל בגיל 12 בשנת 1958. סבתא סיפרה לי על עלייתה לארץ:

קיץ 1958 רוב יהודי העיר היו רשומים לעלות ארצה (היהודים היו בהמתנה לעליה משנה 1948).

באותו קיץ אחרון הורי סלומון (שלמה) וברטה (בריינדי) אחותי הקטנה מרי (מרים) ואני נסענו לשלושה שבועות נופש בהרים. אחי לייבי (אריה) נשלח למחנה קיץ מטעם העבודה של אבי בזמן שהיינו בחופשה. כשחזרנו מהחופשה אח של אמא שלי בא לביקור מארה"ב, זו הייתה הקבוצה הראשונה שהורשתה להיכנס לרומנייה מארצות הברית. יום אחד אחר הצהריים באוגוסט 1958 הופיעו בחצר שני שוטרים בלבוש אזרחי ומסרו הודעה לאח של אבי (מוריץ) שקיבל את ההיתר לעלות ארצה, אמא שלי שלחה אותי לעבודה של אבא להגיד לו לבוא הבייתה, והודיעה לו שאחיו מוריץ (מוריץ ורעיתו גרו איתנו באותה חצר) קיבל את ההיתר לעליה ארצה. אמא שלי אמרה לאבי "בוא ניתן לו לנסוע לישראל והוא יכתוב לנו איך הקליטה בארץ".

אני עם אחי

אבא שלי התלבש, הלך העירה, פגש חברים (קשר קשר) ולמחרת קיבלנו גם את ההיתר לצאת מרומנייה ולעלות ארצה. וכך התחילו הסידורים לעלייתנו. מאחר ולאמא שלי היה אח בניו יורק, ולאבי שני אחים גם בניו יורק (כנראה שגם הייתה החלטה בין הורי ואח אמי) לכן חשבו הוריי להמשיך לארצות הברית. נמכרו המטלטלן, והכינו שני ארגזים שהיו אמורים לאחסן את המעט שהשלטונות אישרו להוציא מרומנייה, זאת אומרת: לכל מבוגר 75 ק"ג ולילד אינני זוכרת, הארגזים נשלחו באנייה, מעבר לכך היה מותר לקחת לכל נוסע מזוודה. על הארגזים הכתובת הייתה רשומה רק עד וינה שבאוסטריה, כי היינו אמורים להמשיך משם לארצות הברית.

אנחנו הילדים

סיימתי 5 שנות לימוד בביה"ס יסודי ברומנייה (טרנסילבניה העיר קלוז'), הלכתי לבית הספר לקבל אישור (תעודה) על שנות לימודיי בבית הספר היסודי, פגשתי חברות יהודיות ושאלו אותי: מה אני עושה? (היינו אמורים לשמור בסוד את היציאה מרומנייה) אמרתי: כלום, סתם. הן אמרו לי: אנחנו יודעות שאתם עולים לישראל.

הבית התרוקן, ספטמבר 1958 בראש השנה עוד הלכנו לבית הכנסת, אנחנו הילדים ישנו אצל חברה, ולמחרת ראש השנה, עלינו על הרכבת לכיוון וינה.

עצרנו בעיר "ערד" (שהיא קרובה למעבר הגבול להונגריה) שהיא לא רחוקה ממעבר הגבול קורטיץ' יחד עם אח של אבי ואשתו, כדי להעביר במכס את המטלטלן. בבוקר אבא שלי העביר במכס את שני ארגזי העץ שנשלחו לדרכם, שב לעיר ערד, דברים שלא עברו את המכס ניתנו לבת דודה של אבי, יצאנו לארוחת ערב ועלינו על הרכבת לוינה (אוסטריה) דרך בודפשט (הונגריה). ברכבת היו עוד הרבה יהודים מקלוז', הגענו לוינה יום שישי אחרי הצהריים, בתחנת הרכבת היו אמורים לחכות אנשי הסוכנות, כנראה בגלל שזה היה יום שישי אחרי הצהריים אף אחד לא חיכה לעולים. כל העולים הלכו לאכסניה של הסוכנות, לנו חיכה השותף של אח של אמא שלי ולקח אותנו לפנסיון פרטי. באחד הימים, בזמן שטיילנו ברחובות וינה, אמרתי לאבי: "שאני רוצה הביתה", למרות שהיה נחמד, השותף של אח של אמא שלי דאג לנו מאוד, אכלנו כל יום במסעדות ובסך הכל- עשינו חיים.

המשפחה שלי

אמא שלי ניצולת שואה, למרות שהיה נחמד בוינה, אמי לא הרגישה נוח בגלל שהיא כל הזמן שמעה את השפה הגרמנית, הרגשתה הייתה שעוקבים אחריה.

בוינה היינו צריכים לחכות לאישורים, כדי להמשיך לארצות הברית או להישאר בוינה (בן דוד של אמא שלי היה צריך לסדר את הניירות, אבל לא עשה זאת).

מאחר ואישורי השהייה שלנו בוינה פג תוקפם אחרי כשלושה שבועות, (בינתיים אח של אבא שלי ואשתו המשיכו לישראל), בוקר אחד הופיעו בפנסיון שניים או שלושה גברים לבושים אזרחי (כנראה שהם היו שוטרים/ בלשים) ועזרו לארוז את הדברים ולקחו אותנו לכלא (כי לא היו לנו אישורי שהייה), שותף של אח של אמא שלי אמר: "לו ידענו שהבן דוד לא יסדר את האישורים לשהייה, היה לוקח את אבי, עובר את הגבול לגרמנייה ומסדרים את הניירת", אבל לא זה מה שקרה וכך הגענו לכלא, אמא שלי, אחותי ואני הוכנסנו לאותו התא, אבי ואחי בתא אחר, קיבלנו אפילו ארוחה, לפנות ערב העלו אותנו לרכבת בליווי שני השוטרים/ בלשים באזרחי שליוו אותנו עד שחצינו את הגבול לאיטליה. הגענו לנאפולי (עיר נמל שבאיטליה), התאכסנו במלון "לה גרה", שם פגשנו את כל האנשים שיצאו איתנו ביחד מקלוז'. לנו לילדים, היה נחמד, טיילנו הרבה בעיר, לא רחוק מהמלון היה כל- בו גדול, בשם "אופין", חברתי מרטה, רודיקה, אריה אחי ואנכי, היינו הולכים וכל-בו, לקחנו ללא רשות מחק ועיפרון.

שיחקנו עם כלי המטבח (צעצוע) שקיבלתי אותם במתנה מאח של אמא שלי שהוא בא מארצות הברית, לבקר אותנו בקלוז'.

קיבלנו הודעה שיש אנייה ואנחנו עולים ארצה. שם האנייה – פצ'ה (שלום).

בתאריך 18.10.1958 אחרי שייט של כבין שלושה לארבעה ימים הגענו לחיפה, לפני ההגעה לחיפה, האנייה עגנה במפרץ, אנשי הסוכנות (עלייה) עלו לאנייה כדי לרשום את כל העולים, הציעו לעולים להגיע לעתלית או לנצרת עלית, הם גם אמרו שהאקלים בנצרת עלית הוא כמו בסינייה שברומנייה, וכך כל המכרים שלנו יחד איתנו, החליטו על נצרת עילית.

בהפלגה

אמא שלי הלבישה אותנו בחצאיות קפלים ממשי, חולצות לבנות מתחרה, נעליים גבוהות לבנות מעור נובוק וגרבי ברך מתחרה לבנה (קלוז' היא עיר מחוז גדולה, עם אוניברסיטאות, תאטראות אופרה ובתי קולנוע, כל הסממנים של עיר גדולה עם תרבות אוסטרו הונגרית), אז אמא שלי הלבישה אותנו בהתאם. בנמל חיכה לנו אח של סבא שלי (אבא של אמא שלי) עם לחמניות ופסטרמה. עלינו על אוטובוס לכיוון נצרת עלית. אחרי נסיעה שנראתה לי מאוד מאוד ארוכה (הדבר שנקלט לעיניי בדרך היה איש עם כיסוי ראש לבן וחלוק פסים יושב מתחת העץ ומשחק בחרוזים).

הגענו למקום שבדיעבד התברר לי שזו נצרת עלית. המקום היה אתר בנייה, חכינו בחוץ ליד מבנים בנויי אבן, עד שכל משפחה קיבלה דירה. פתאום אבא שלי מחפש את המזוודות, היה לו קשה לזהות אותן, כי הייתה רוח שהעלתה את כל האבק ופתאום המזוודות שהיו חומות הפכו לאפורות.

המקום היה אתר בנייה

הדירה שקיבלנו הייתה אולי 48 מ"ר (שני חדרי שינה קטנטנים, סלון, מטבחון ומרפסת קטנה), ללא חשמל וללא מים זורמים וללא מדרגות, כדי לרדת האנשים שמו קרשים שההליכה תיהייה יותר נוחה.

הורי

המבנים לא היו גמורים לגמרי, מאחר וגבולות רומנייה נפתחו (ממשלת רומנייה קיבלה הרבה כסף על כל יהודי שיצא מרומנייה ממשלת ישראל), הייתה פתאום עליה גדולה ולא הספיקו לסיים את בניית השיכונים.

הזוית האישית

סבתא שולמית כהן: סיפרתי לשירה את סיפור עלייתי לארץ ועל ההסתגלות לחיים פה ועוד חוויות נוספות והיה לי כיף עם נכדתי.

מילון

קריון
עיפרון

קלוז' נפוקה
קלוז' נפוקה (Cluj Napoca) היא הבירה ההיסטורית של טרנסלבניה. קלוז' היא עיר של תרבות ומרכז אוניברסיטאי יוקרתי, עם מסורת מתמשכת והכרה. אירועים אומנותיים ("פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טרנסילבניה" נערך כאן), נשפים ואירועים של החברה הגבוהה משלימים את הפרופיל של עיר מרשימה ויוקרתית.

ציטוטים

”''לא צריך לחפש את העגל מתחת לשור''“