מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתי ארצה מאלג'יריה

הנכדה עדי עם סבא אלי
תמונה משפחתית
הנכדה עדי מראיינת את סבא אלי

רקע

נולדתי ב- 13/7/1950 לאהרון ומרים שוקרון ז"ל בעיירה בשם גרדאיה שבאלג'יריה, עיירה עם קהילה יהודית השומרת בקנאות על יהדותה, אבל עם הרבה סובלנות ליהודים בקהילה שלא שמרו על קלה כחמורה ושילבו יהדות עם מנהגי העולם הגדול (לצערי היום לא רואים את הסובלנות הזו).

תמונה משפחתית הוריי ובני דודים (תמונה יחידה שיש לי)

מאז שאני זוכר את עצמי אני נמצא במסגרת לימודית: כבר בגיל 4 תחת שרביטו של ה"רבי" ומאוחר יותר בבית הספר הכללי בו למדו יחדיו יהודים מוסלמים ונוצרים.

למעשה, אני לא זוכר שהיו לי חופשות ארוכות מלימודים כפי שיש היום. בחופשת חג המולד, חופשות הפסחא והחופש הגדול (כן החופשות היו על פי הנצרות כיוון שהמורים היו צרפתים נוצרים ברובם), אנו הילדים היהודים בילינו אצל ה"מורי" בלימודי תורה ויהדות .

     תמונת ילדות עם אימי אחותי ובני דודים

 

עלייתי ארצה

עלינו לארץ, אימי ואני, ב 1/7/1962. אתם בטח שואלים את עצמכם: לא יכול להיות משפחה צפון אפריקאית רק אמא וילד אחד?

כן, הסיפור עצוב – אמי התאלמנה בגיל 23 ואני יתום מגיל 3 חודשים. למעשה לא הכרתי כלל את אבי שנהרג בתאונת עבודה.

אמי נשארה אלמנה עם 3 ילדים. יש לי אחות (ציפורה) חיה היום בבאר שבע והיה לי אח שמואל שגם אותו אני לא זוכר כיוון שמת ממחלה כאשר הייתי בן 3. אגב, אימי לא התחתנה שנית .

זה מחזיר אותי אחורה בזמן לזיכרון שלי בגיל 4 או 5 (זה היה עוד לפני שהייתי בבית הספר). 1954 או 1955 היינו בדרכנו לארץ ישראל: אימי, אחותי ואני. היינו באלג'יר  בהמתנה לאנייה עליה נפליג למרסיי בדרך ארצה.

ופתאום "טוויסט" בעלילה ואנחנו ישובים במונית בחזרה הביתה.

שנים לא הבנתי למה (אז ילדים לא שאלו שאלות) ורק שנים לפני מות אמי העזתי ושאלתי מה קרה שם ולמה לא עלינו אז לארץ.  אמי הסבירה שבשל המצב הכלכלי הקשה ששרר אז בארץ המליצו לה נציגי הסוכנות לדחות את מועד העלייה לארץ או לשלוח אותי ואת אחותי  לבד במסגרת עליית הנוער ושהיא תצטרף אלינו כשהמצב ישתפר. כמובן שאמי סירבה להצעה .

בשנת 1962 למעשה ברחה/הוברחה כל יהדות אלג'יריה, מעט ממנה לארץ, ורובה לצרפת.

בשנים שבין הניסיון הראשון לעלות לארץ (1954 ועד 1962) הייתי עד למלחמת השחרור האלג'יראית מהשלטון הצרפתי (הצרפתים שלטו באלג'יריה כ- 115 שנה).

המלחמה הייתה בין פלגים אלג'ירים מוסלמים לבין מחתרת של התושבים הצרפתים שחיו באלג'יריה. המתיישבים הצרפתים היוו אז כ- 10% מתושבי אלג'יריה. זו הייתה  מלחמת אזרחים עם מעורבות של הצבא הצרפתי שניסה לרסן את 2 הצדדים ללא הצלחה רבה כיוון שגם בצמרת הצרפתית היו דעות של בעד ונגד המשך שלטון צרפת  באלג'יריה.

בתווך היו היהודים נאמנים לשלטונות הצרפתי מצד אחד ועם חברים ערבים מנגד שציפו לתמיכתם במלחמת העצמאות. אני יודע על תרומות בסתר של יהודים למלחמת העצמאות האלג'ירית שנתנו סכומי כסף לא מעטים על מנת לקנות ביטחון ושקט. אני יודע גם על קרוב משפחה ששירת בצבא הצרפתי, נחטף על ידי המחתרת הערבית והוצא להורג.

שמעתי גם את סיפורו של דודי מצד אימי שאירח את נציגי המוסד ששהו באלג'יריה על מנת לטפל בעלית היהודים לארץ ואשר נחטפו והוצאו להורג (חסן ובן גרא). דודי סיפר לי באחת השיחות איתו כי פגש אותם לילה לפני שנעלמו.

לדוד שמעון (אח של אימי) היו סיפורים רבים על התקופה שלפני הבריחה מאלג'יריה כמו למשל הסיפור שלו שצעד עם חבר יהודי ברחובות העיר כאשר אקדח הוצמד לגבו עם פקודה "שמעון תמשיך ללכת ואל תסובב את ראשך, כמו כן תגיד לאחיך יצחק שייקח את עצמו ואת משפחתו ויסתלקו מיד מהמדינה". לאחר שהתרחק מעט שמע ירייה ומאוחר יותר ראה את גופת חברו תלויה בכיכר העיר.

כילד אני גם זוכר את ימי העוצר והמרדפים מבית לבית של לגיון הזרים הצרפתי אחר חברי המחתרת הערבית האלג'ירית.

אני זוכר גם את הנסיעות באוטובוס לדודים שלי, אחים של אימי מרחק של כ- 600 ק"מ ממקום מגורנו (נסיעה שארכה יומיים) עם עצירות במחסומי פתע: פעם של הצבא הצרפתי, פעם של המחתרת הערבית (ה – FLN) ופעם של המחתרת הצרפתית (ה- OAS), כאשר כולם חיפשו את כולם.

שמתם לב בוודאי כי אני חוזר על המשפט "היהודים ברחו מאלג'יריה". הוכחה לכך היא שהם השאירו את כל נכסיהם באלג'יריה ללא יכולת לממש אותם. הערבים ידעו שהיהודים לא יישארו באלג'יריה עם קבלת עצמאותה, וכל הרכוש היהודי ייפול לידם כפרי בשל, וכך אומנם היה. דודים שלי גם מצד אבי וגם מצד אימי השאירו בתים חנויות ומחסנים מלאי סחורה ללא יכולת מימוש.

וכך באמצע חודש מאי 1962 ממש לקראת סיום השלטון הצרפתי באלג'יריה מצאנו את עצמנו כל יהודי העיר, בסיוע נציגי הסוכנות היהודית, מרוכזים בשדה התעופה בעיר עולים על מטוסים ישר למרסיי שבצרפת (אני לא זוכר אפילו אם הייתה עצירת ביניים באלג'יר).

במחנה העולים במרסיי פגשתי לראשונה יהודים ממדינות אחרות שהמתינו יחד איתנו לתורם לעלות לארץ. שם לראשונה גם שמעתי את השפה העברית מדוברת על ידי נציגים של הסוכנות ששהו במחנה העולים. השפה לא הייתה זרה לי כיוון שלמדתי מעט עברית מחוברות שחולקו במרכזי לימוד יהודיים. את האותיות העבריות הכרתי כבר מגיל 4 מלימודי הקודש.

 תמונה משפחתית ממחנה העולים "ארנס" שבמרסיי

לאחר שהות של כחודשיים במחנה העולים במרסיי עלינו על האוניה "פלמיניה" להפלגה לכיוון חיפה עם עצירת ביניים באיטליה. בנאפולי ירדנו לנמל ל"התאוורר". הסוחרים האיטלקים הזריזים הספיקו למכור לעולים רבים שעוני זהב יפים במחירי מציאה. כנראה שהמשפט הידוע אין מתנות חינם ממש התאים במקרה הזה כיוון שיום לאחר שהתרחקנו מהנמל התנועה הרווחת באנייה הייתה תפיחה על השעונים שהפסיקו לעבוד.

שבוע ההפלגה היה שבוע חלומי בשבילי: אוכל טוב (אוניה איטלקית אמרתי ?), בריכת שחיה שם אגב למדתי לשחות לבד. לאחר שבוע ראינו את האורות של העיר חיפה ומשום מה האוניה האטה את מהירות ההפלגה. מאוחר יותר הבנו כי ההאטה היא על מנת לא להגיע לנמל בשבת. עגנו בנמל חיפה ביום ראשון לפנות בוקר.

לאחר מיונים וקבלת תעודת עולה עלינו על משאית עם ספסלים ישר לתל מונד.

לעולם אזכור את ההתרגשות של הנסיעה הזו על כביש 4 (רק בשנת 1969 נסלל כביש החוף בין חדרה לחיפה), את הפרדסים משני צדי הכביש כאשר מדי פעם חולפים על ישוב כזה או אחר.

הגענו לתל מונד בשעות אחר הצהריים ועם הירידה מהמשאית קיבלה אותנו מקהלת ילדים עם שירה "עולים חדשים מחר טוריה" (כמובן שלא הבנו אז מה המשמעות). קבלנו דירה בשיכון שהיה אז בשלבי סיום בניה (היו עדיין פיגומים בבניין).

הקליטה שלנו בתל מונד החלה כבר באותו ערב. העולים שהגיעו באותו היום היו אורחים במסיבת הסיום של כיתות ח' בבית הספר הממלכתי בתל מונד. ההתרגשות הייתה רבה. ואני שידעתי מעט עברית התחלתי להכיר כבר באותו הערב חברים חדשים, ותיקים וצברים.

היו לי חודשיים שלמים של חופש עד לתחילת שנת הלימודים שניצלתי בעיקר להכרת הסביבה הקרובה וחברים חדשים.

לאחר חודשיים של חופש התחלתי את הלימודים בבית ספר ממלכתי א' בתל מונד, ופתאום גם הלימודים בבית הספר היו סוג של רגיעה. רגיעה אל מול הפחד שליווה אותי בדרכי הלוך ושוב לבית הספר באלג'ריה כילד יהודי בארץ לא לו. לא אחת ליווה אותי ואת חבריי היהודים מטר אבנים מילדים ערבים שארבו לנו בדרך,ופתאום הרגשת חופש שלא חוויתי מעולם.

אני יכול למלא פרק שלם על ההבדלים בבית הספר בחו"ל לזה שבארץ. דוגמא קטנה שכל הכיתה צחקה עליי כשנעמדתי עם כניסתו של מנהל בית הספר לכיתה. או הריחוק שהיה בחו"ל בין המורה לתלמיד (אם במקרה פגשנו במורה ברחוב היינו עוברים לצד השני.

כילד / נער לא הרגשתי שום קשיי קליטה או קיפוח – ההיפך הוא הנכון האוכלוסייה בתל מונד הייתה אוכלוסייה מעורבת גם הוותיקה וגם החדשה. בשכונה בה גדלתי היו עולים מצפון אפריקה, רומניה, אירן ועוד, וכולם הסתדרו עם כולם. עולים חדשים ,ותיקים,ללא הבדלי מוצא. מן הסתם להורים היה יותר קשה מהילדים !!!

את פרק בית הספר היסודי בתל מונד אני רוצה להקדיש לנורית שוורץ המורה והמחנכת שלי בשנתיים הראשונות שלי בארץ. בשבילי היא "המורה של המדינה" עוד לפני שהמציאו את המושג והפכו אותו לתחרות. נורית הייתה בשבילי מורה, אחות גדולה, קולטת עלייה ואפילו קצת אמא "צברית". לא אשכח שהיא רכשה מכספה כרטיסים לי ולעוד חבר (גם עולה חדש) לקרקס שביקר אז בתל אביב. היא דאגה לי לעבודה בחופש הגדול על מנת שיהיו לי דמי כיס.

לא רק נורית אלא גם אבי שורץ (כן הצייר) היה שותף לקליטת העלייה. לא אחת ליווה אותנו לטיולי בית הספר, תמיד שקט צנוע ורגוע עם חיוך מבויש משהו של טוב לב . תמיד התלחש כשדיבר עם נורית.

אבי ונורית – תודה! יש לכם תמיד פינה חמה בלבי.

דבר אחר הראוי לציון מבית הספר היסודי בתל מונד . זה לא מורה ולא מנהל אלא מפעל?

כן מפעל ההזנה בבית הספר. המפעל הזה היה הרבה יותר מארוחת הצהרים.

המפעל הזה כלל שעורי חקלאות עם המורה עזרא. ושיעורים במה שקראו אז כלכלת בית עם המורה זיוה. עם המורה עזרא גידלנו ירקות ששימשו גם למפעל הזנה ,ועם המורה זיוה למדו תאוריה בכלכלת הבית. עם ימימה מנהלת המטבח עבודה מעשית שכללה קצוץ ירקות, עזרה בהכנת האוכל ותורנות בניקוי ופינוי השולחנות בחדר האוכל.

ארוחת הצהרים בבית הספר שימשה לי ולהרבה ילדים אחרים ארוחה העיקרית ביום. יש בזכרוני תמונה שתמיד מעוררת חיוך. ימימה עם סיגריה בפה קערת קציצות ביד וצועקת "מי רוצה עוד קציצה". אין מצב שהינו רואים היום בבית הספר תמונה כזו.

כמי שאוהב לבשל אין ספק שאת היסודות ספגתי ממפעל ההזנה בבית הספר היסודי.

הפירמידות של המורה להתעמלות איתן שמעוני ממסיבת סיום כיתה ח בתל מונד 

עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי בתל מונד המשכתי בלימודים בבית ספר תיכון מקצועי באורט בנתניה. מלחמת ששת הימים "תפסה" אותי כתלמיד בתיכון חופר שוחות וממלא שקי חול במתח וההכנות שלפני המלחמה.

עם סיום לימודי התיכון התגייסתי לצה"ל ושרתי 4 שנים בחיל החימוש. במהלך השירות הצבאי שלי השתתפתי במלחמת יום הכיפורים בסיני עד ההגעה לעיר סואץ והפסקת האש.

עם סיום שירותי הצבאי ולאחר של שנה בה "חיפשתי את עצמי" התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית שם הכרתי את אשתי רחל בת משה ושושנה פליישמן ז"ל.

התחתנו ב- 14/3/1977 ונולדו לנו 3 בנות: יעל, מורן ואורית. הבת הגדולה שלנו היא יעל אמה של עדי, נכדתי הבכורה ושותפתי לפרויקט זה.

 החתונה שלנו

 

גלגולו של חפץ

במהלך התכנית נתבקשנו להביא חפץ כל שהוא שיעבור למשמורת בין הדורות.

בחרתי להביא מטחנת קפה שעברה מסבתי לאימי. המטחנה הזו מעלה בי זיכרונות ילדות של ריח קפה שמתפשט בכל הבית כיוון שאימי הייתה קולה את הקפה בבית ואני הייתי עוזר בטחינתו.

לימים יעל ביתי, אמה של עדי, טחנה קפה אצל סבתא רבה של עדי – מרים.

נתתי לנכדתי עדי לטחון קפה במכונה זו (אל דאגה אני קונה קפה קלוי) ואני מקווה שהחוויה הזו תעבור לדורות הבאים.

מטחנת הקפה

חלק מהשאלות שעדי שאלה אותי:

1.     סבא, איפה נולדת?  באלג'יריה

2.     מתי עלית לארץ?  1/7/1962

3.     האם רצית לעלות לארץ? כן רק לארץ

4.     כמה אחים הייתם?  3 ונשארנו 2

5.     מה שם האחות שלך? ציפורה

6.     האם אתם בקשר? כן אנחנו בקשר

7.     באיזו שנה נולדת ? 1950

8.     יש לך שם שני ? כן "לאלו" שהוא כינוי חיבה לאליהו על שם סבי מצד אימי .

שרשרת הדורות:

ב- 14/3/1977 התחתנתי עם רחל פליישמן .כן ממש מעט לפני ה"מהפך".

ב- 1/6/1978 נולדה בתי הבכורה יעל.

ב- 3/5/2008 נולדה עדי גל נכדתי הבכורה שותפתי לפרויקט זה .

עדי עם אמא, סבא, סבתא והדודות מורן ואורית

סיפור האהבה שלי: אהבה למולדת

הזוית האישית

סבא אלי: ראשית אני רוצה להגיד תודה לנכדתי עדי שהזמינה אותי להשתתף בפרויקט זה. עדי את גרמת לי לחזור אחורה בזמן לחוויות שהדחקתי או שפשוט לא היה לי את הזמן לעלות על הנייר. אני מאחל לעדי נכדתי שיהיו לה חיים מלאי עניין ושתמיד תהיה סקרנית כי הסקרנות מובילה אותנו לחקור וללמוד דברים חדשים. עדי נכדתי לעולם אל תטילי ספק ביכולות שלך ותמיד תשאפי גבוה, אך לעולם להישאר אנושית ולעשות כל מאמץ לתרום למדינה ולחברה. אוהב אותך סבא אלי.

הנכדה עדי: מתכנית הקשר הרב דורי למדתי המון דברים עלייך, עליי ועל המורשת שלך. אני יכולה להגיד שהתכנית הזאת עזרה לי לדעת מי זה "סבא אלי" ואיך הגעת לעולם. תרמת לי ולפרויקט ואני בטוחה שכל מי שישמע את הסיפור שלך יתרגש! תודה על שנה של אהבה, חיבור ולמידה. כל מה שנותר לי להגיד זה רק ת ו ד ה סבא אלי תודה על הכל! אוהבת נכדתך עדי.

מילון

מורי
המורה שלימד את הילדים (רק בנים) מסורת ויהדות

עולים חדשים מחר טוריה
לעולים חדשים שהגיעו לארץ לא הייתה עבודה והם לא פעם הופנו לעבודה בחקלאות ועבודות ייעור. (ייעור שתילת חורשות ויערות ברחבי הארץ)

משמורת
בהקשר לחפצים שדברנו עליהם הכוונה לקבלת חפץ שעובר במשפחה , ומי שקיבל אותו יודע שהוא מחוייב לשמור עליו ולמסור אותו לדור הבא

ציטוטים

”"רק בישראל יהודי יכול לחיות בין חורין"“