מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נורית רבת הפעלים עולה לקצרין

נורית יסכה ורחל שיר
נורית בנעוריה
סיפורה של נורית

מגישות: נורית, רחל שיר ויסכה

הילדות של נורית

נורית נולדה וגדלה ברחובות. אמא של נורית הגיעה מפולין דרך תנועת נוער בשם ה"צהר" לישראל והתגוררה ברחובות. אביה של נורית הגיע מאיטליה ואף הוא התגורר ברחובות ושם הם הכירו ונשאו.

הוריה של נורית היו עובדים וחרוצים ודאגו מאוד לשלושת הבנות שלא יחסר להם דבר. נורית הייתה הבת הבת האמצעית בין שתי בנות (הסדוויץ').

תקופת הצנע

משפחתה של נורית הייתה בתקופת הצנע, כל דבר כולל אוכל היה בהקצבה, כגון: ביצים עופות חמאה היינו אוכל בסיסי, על מנת לממש את המצרכים לכל משפחה היו תלושים שהוקצבו לפי מספר בני המשפחה, לכן אם המשפחה תמיד הייתה צריכה לעשות חשבון מה אפשר לרכוש בתלושים המוקצבים. למזלה של המשפחה אמא של נורית הייתה מאוד חרוצה, היא גדלה בחצר הבית עופות מכל הסוגים, כך שתמיד היו בבית ביצים ועופות לבישול, כמו כן גידלה גם ירקות מכל הסוגים.

נורית גדלה ברחובות שהייתה בזמנו מושבה, ברחובות היו הרבה עצי תפוזים שהמדינה השתמשה לייצוא.

כמו כל ילד נורית שחקה בקלאס, חמש אבנים, קלפים לילדים, לא היו בזמנה משחקים משוכללים,קל וחומר מחשבים וטלפונים סלולאריים, גם לטלפון קווי ביתי צריך היה לחכות לפחות 10 שנים, גם על טלוויזיה עדיין לא חלמו, ונורית וכל הילדים והמבוגרים בזמנו הקשיבו למחזות דרך הרדיו וכך דמיונם התפתח.

נורית זוכרת במיוחד את ההליכה לבית הספר מאחר ובית הספר היה מאוד מרוחק מביתה כל כיוון היה לוקח כשעה, בזמנו לא היה אוטובוסים פנמיים. כמו שנאמר נורית הלכה מכיתה א' לבית הספר המרוחק דרך חורשות דרך אבנים ושבילים עקלקלים ולא פעם צצו נחשים בין רגליה והיא נעמדה דום ורעדה מפחד.

אביה של נורית טען וביצע שכל ילד חייב ללמוד לשחות. ברחובות הייתה בירכה קטנה בה למדו נורית ואחיותיה לשחות. באחד מחופשות הקיץ נורית נשלחה לחופשה אצל דודתה בראשון לציון ושלחה את בנה החייל עם חבריו לים, בים הם שכרו חסקה ונורית שהייתה למעלה והייתה מאוד קטנה ורזה, נפלה לים והחסקה על ראשה. למזלה של נורית היא כבר ידעה לשחות היטב, ולכן ברגע הראשון היא אינה נבהלה וניסתה להגיע לקצה החסקה כדי לעלות מעל פני המים, זה לא היה פשוט משום שהחסקה שטה בדיוק לכיוון שנורית ניסתה לצאת, ברגע של ייאוש, הצליחה להגיע לקצה ויצאה למעל פני המים, כמובן שבן דודה החייל השביע אותה לא לספר לאימו.

נורית, כשהייתה ילדה קטנה מאוד חוותה את מלחמת השחרור ואביה היה חייל קרבי של ההגנה.

מאחר ונורית ומשפחתה התגוררו ברחובות, ליד מכון וייצמן, המצרים הפילו פצצה סמוך לביתה וכל הרסיסים נפלו ליד נורית כאשר היא היתה במקלחת והיא ניצלה בנס.

כרטיס החבר של אביה של נורית – חבר ב"הגנה"

נורית עם אמה ואחיותיה

%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%9e%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%94

מהנעורים ועד לנישואין

נורית למדה בתיכון מאוחד ברחובות, במשך 4 שנים.השיעורים האהובים עליה היו ביולוגיה וספרות, וזאת מאחר ונורית מאד אהבה לחקור את הטבע ומאד אהבה סיפורים וספרים. היא הייתה חברה בתנועת הנוער הלאומי וזכור לה במיוחד שהשתתפה בקורס המדריכים בתנועה.

לאחר התיכון נורית התגייסה לצבא, והייתה מזכירתו של מפקד משטרה צבאית ראשית (קמצ"ר). מתקופת הצבא נורית זוכרת חוויה משמעותית שבה נשלחה כל היחידה לעזור לישובים החקלאים בסמוך לגבול הצפון. מאחר ונורית נולדה במקום גדול, התרשמה מאוד מהחיים בקיבוץ.

.

לאחר השירות הצבאי נורית נישאה

%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a6%d7%94%d7%9c
מהגרעין ועד להקמת קצרין

נורית ובעלה שמעו באמצעי התקשורת על הקמת עיר בגולן והם "נדלקו" על הרעיון. בפרסום היה מספר טלפון של סמי בר לב, הם התקשרו אליו, והוא הזמין אותם לביתו שבראש פינה. הם הגיעו לשם ופגשו גם את רעייתו רמונה, הוא נסע איתם למקום שקצרין הייתה אמורה להבנות, הנוף היה "מדהים" אולם פרט לסלעים וקוצים על הקרקע, לא ראו מאומה. במהלך הזמן נקבעו מפגשים במקום לכל המתעניינים בהקמת העיר, המשפחות נרשמו לגרעין שבמהלך הזמן הפך להיות גרעין של מתיישבים. לא עבר זמן רב, ואנשי הגרעין פגשו את מר מנחם הייט ז"ל שמונה על ידי משרד השיכון להיות ראש צוות ההקמה.

סמי בר לב שהיה פעיל מאוד והוביל את המהלכים היה מתוסכל מכך שדחו ודחו את הבנייה בגלל הקוצים הרבים והגבוהים. לכן יום אחד הגיע לקצרין עם גפרורים ושרף את כל הקוצים ורק אז היה אפשר להאבק על הקמת העיר.

%d7%a7%d7%98%d7%a2-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%a7%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9f
%d7%a7%d7%98%d7%a2-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%a7%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9f

לאחר שריפת הקוצים, חברי הגרעין החלו ללחוץ לזירוז ההליכים: על משרד השיכון ושיכון פתוח, שהיו אחראים על תכנון והקמת קצרין, שר השיכון היה אז עופר ז"ל וגב' רבקה יעקובי היתה אחראית מטעם שו"פ ( שיכון ופיתוח), ואיתה היה לחברי הגרעין קשר טוב והיא הרעיפה חמימות אימהית, שהרי כולנו היינו בתחילת שנות השלושים לחיינו וחלק גדול מאתנו היו בעלי משפחות צעירות, כך שהיה צורך לבנות עיר ובד בבד לדאוג למוסדות חינוך כגון: גן ילדים, ובית ספר יסודי, על בי"ס תיכון עוד לא חלמנו, למרות שהיו משפחות שבניהם נזקקו לבית ספר תיכון. חברי הגרעין נפגשו בקצרין השוממה והריקה כמעט כל סוף שבוע ודנו בהתלהבות על הצעדים שיש לנקוט ע"מ לקדם הנושא, יש לציין שבין חברי הגרעין היו גם זוג שהיה מבוגר יותר: רנה וברוך דגני (ברוך נפטר לפני מספר שנים) רנה היתה אחות מוסמכת בעלת ניסיון רב ובעלה היה בעל בית דפוס בחיפה. גם פרידמן מיכאל והיה מבוגר יותר ולו היה מפעל לקרמיקה בעפולה, רעייתו ברוריה היתה צעירה ממנו והגיעה כשהיא בהריון.

לבעלי העסק האלה היה מועד ההתיישבות חשוב ביותר, מאחר ולהעביר עסקים מסוג זה צריך מועד ברור שהרי זה לא ענין של מה בכך להעתיק עסק פעיל. ואילו למשפחות הצעירות חשוב היה שילדיהם יתחילו את שנת הלימודים בזמן. היתה כבר גננת: שרה לוי, והיו מספר מורות: עדינה זעירה, ברוריה פרידמן, רינה בר- גורן ואורה יאירי, ואילו את  המנהל: ירחמיאל הביאו במיוחד ברגע האחרון. היה גם נהג אנבולנס: יוסי טורונטו, כמו כן היתה אחות וחובש, אולם לא היה רופא.

בט"ו בשבט לפני העליה לקצרין כל המשפחות כולל הילדים שתלו חורשת עצים שהיום נישאים לגובה בגאוה בכניסה לבית כנסת העתיק. לבסוף החלה הבניה, ןניתנו תאריכים מדי פעם לעליה ולא עמדו במועדים, עד שהתקבל מועד אחרון, אך גם בו לא עמדו, ואז יצאה החלטה להפגין מול משרד השכון: והמסר היה : "עופר- בלופר", וראו איזה פלא הוסכם כי ביולי 1977 לפני פתיחת הלימודים אפשר יהיה להיכנס לבתים. ואמנם ב- 15.7.1977 המשפחות הראשונות התייצבו עם המשאיות בפתח ביתם.

נורית לא תשכח לעולם את הקטסטרופה שכל משפחה חוותה, נורית ובעלה הגיעו עם 2 ילדים קטנים שדבר ראשון רצו להגיע לשרותים, אך אבוי השרותים היו נעולים, הם מצאו את  מנהל העבודה ושאלו לפשר הדבר, תשובתו הייתה: "השירותים הם המחסן שלנו" עברו עוד דקות ארוכות עד ששוכנעו שזה בית מגורים ולא מחסן. משפחה אחרת שביקשה להיכנס לשירותים גילתה ששכחו להתקין אותם…

בבוקר הראשון כולם קמו לקול ציוץ הציפורים והתגרדו מעקיצות היתושים. לא היה חשמל, והפועלים התקינו כבלים בין הבתים והפקקים קפצו בלי סוף. כמובן שלא היו כבישים ומדרכות והניחו קרשים בין הבתים, ומעל הבורות הרבים. היו משפחות שלא יכלו להגיע במועד זה, מאחר וביתם לא היה מחובר לחשמל מים או ביוב.

ב-15.7.77 בערב כאשר המשפחות הראשונות נשמו לרווחה לאחר פריקת המשאיות וסידור הבית החדש, התכנסו כולם  בחצר השוממה של משפחת פרידמן וחגגו את העליה לקרקע. באותו הלילה איש לא עצם את עיניו למרות התשישות, משום שגל של יתושים פקד את כולם, ותקופה ארוכה ביותר בכל הבתים התרוצצו עכברי שדה שחיפשו מרחב מחיה חדש לאחר שפלשו לשטחם.

נורית נבחרה לתפקיד העוזרת הראשית לראש צוות ההקמה, שהרי מנחם הייט-ראש צוות ההקמה התגורר בנצרת עילית והגיע רק פעמיים בשבוע לקצרין, כך שנורית הייתה אחראית לצוות העובדים ראיינה את האנשים שבדקו את האפשרות לגור בקצרין, וזאת לאחר שעברו אם עברו ועדת קבלה במרכז הארץ.

המוסד היחידי פרט למקלט של צוות ההקמה היה בנין המיני מרקט, ובו מצרכים דלים, והתושבים התבדחו שכולם מכינים אותו אוכל בגלל המצרכים המוגבלים. מאחורי המיני מרקט במקום בו נמצא היום "הכולל" היו: מרפאה, ספרייה אותה הקימה רותי מלמד כאשר עברה בין התושבים עם סל קש והתרימה ספרים. כמו כן המקום שימש כבית התרבות והשתדלו להקרין סרטים. לא היה רופא, ולכן האחות רינה דגני נעזרה ברופאים צבאיים. כבר בשבת הראשונה הגיעו מטיילים רבים שבאו לראות האם יתכן שיש עיר בגולן, ושאלו: כמה שילמו לכם ע"מ שתבואו לכאן??

מאז ועד היום

לאחר כשנה, נורית החליטה לפרוש מצוות ההקמה לטובת לימודים, למדה באוניברסיטה בחיפה: ניהול שרותים רפואיים, ובבית ספר הגבוה לציור: אמנות. עם תום הלימודים, נורית עבדה 3 שנים במד"א, כחובשת, מדריכת ע.ר. ונהגת אמבולנס. לאחר מכן יצאה לחופשת לידה והקימה את קופת חולים לאומית וניהלה אותה במשך 21 שנה.

בגיל 58, נורית החליטה לפרוש לפנסיה מוקדמת, ע"מ לממש את אהבתה לאמנות. ואכן כבר שנים מספר נורית עוסקת באמנות, איגדה סביבה אומנים רבים, והקימה את: היוצרים בביתם- אמני קצרין, נורית אוצרת תערוכות רבות: פרי יצירת האמנים וכמובן גם את יצירותיה, גם את תערוכת הרחוב נורית אצרה. בחצר ביתה יש לה סטודיו בו היא: מציירת, מפסלת ומכינה תכשיטים.

בקצרין נולדו לנורית 2 ילדים נוספים והפעם כבר יכלו ללמוד בנופי גולן, ואח"כ בהשכלה הגבוהה נאלצו ללמוד מחוץ לקצרין. בשנת 1983 נורית, בנוסף לכל עיסוקיה נבחרה למועצת העיר ושימשה כסגנית ראש המועצה במשך 5 שנים. נורית עסקה אף בפוליטיקה בצד הימני של המפה והיתה : חברת מרכז הליכוד, חברת לישכת הליכוד, ויו"ר סניף הליכוד בקצרין. בעקבות תפקידיה, היתה בקשר עם כל ראשי הממשלה שכיהנו בליכוד, והכל למען עירה האהובה : קצרין.

הזוית האישית

נורית: נעם לי להכיר את בית הספר דרכי נועם ובמיוחד את יסכה ורחל שיר.

יסכה ורחל שיר: היה לנו כיף לפגוש את נורית להיות איתה ולתעד את סיפורה.

מילון

קמצ
קצין משטרה צבאית ראשי

צנע
מגבלה של דברים בסיסים כולל אוכל

ציטוטים

”נורית הייתה בקשר עם כל ראשי הממשלה שכיהנו בליכוד, והכל למען עירה האהובה : קצרין.“