מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייתה ארצה של משפחת קוטליארבסקי

בקשר הרב דורי
דורה ואריה לפני העלייה לארץ
דורה ואריה קוטליארבסקי מספרים כיצד עלו לישראל

בשנת 1990 התחילה עליה גדולה מחבר העמים לארץ ישראל. לעיר שלנו הגיעו שני אנשים במטרה למסור מידע על ארץ ישראל. ויקה וולדיק (הילדים שלנו) הלכו לפגישה עם אותם האנשים שהגיעו מישראל. הילדים סיפרו שהפגישה הייתה מיוחדת ומרגשת. אחרי הפגישה כל המשפחה החליטה להזמין את המורים הביתה, ערכנו שולחן לארוחת צהריים ובעזרת המתרגם תקשרנו. הפגישה הייתה מרגשת עם המון חוויות. תוך כדי שיחה התעניינו בארץ ישראל, ראינו תמונות ונהנו לספר להם על "בירובידז'אן", מקום מגורינו. בסוף הפגישה האורחים הזמינו אותנו לעלות לארץ ישראל ונתנו לילדים במתנה קלטת ובה לימוד השפה העברית, והשאירו את הפרטים שלהם. 
 
המשפחה שלנו התגוררה בעיר "ברובידז'אן" , זה מקום ששייך ליהודים אבל חוץ מהיהודים התגוררו בה הרבה נוצרים. בית ספר יהודי לא היה בעיר הזאת ובאותה התקופה הייתה דת, אבל לא דתיים. הדבר היחיד שהיה ליהודים בעיר "ברובידז'אן" זה היה עיתון שנקרא "ברובידז'אן- שטארנר", הוא היה כתוב בשפת היידיש ולכן אנשים מבוגרים שידעו את השפה היו יכולים לקרוא את העיתון. מעבר לעיתון הייתה תוכנית ברדיו בה דיברו ביידיש ושמענו חדשות במשך רבע שעה. את היידיש הכרנו מההורים שלנו. 
 
בשנת 1991 התחילה העלייה הגדולה ביותר לארץ ישראל בה יצאו חלק גדול של יהודים לארץ ישראל (וחלק גם למדינות אחרות). הילדים שלנו חשבו הרבה זמן לעשות עליה לארץ, אבל מכיוון שהם היו צעירים מידי, ההחלטה  לשחרר אותם לבד הייתה קשה, אז החלטנו לעלות כל המשפחה. תוך כדי ההתארגנות ואיסוף המסמכים לכולנו הייתה הרגשה של השתייכות, הזדהות ישראלית וודאות שנישאר בארץ. הסיבה לעלייה הייתה אנטישמיות בברית המועצות, חוסר יציבות כלכלית וחשש לביטחון האישי. חלק מהדברים החשובים והיקרים שלא יכולנו להביא ארצה חילקנו לאנשים. באותה שנה התחלנו להתארגן לסדר את המסמכים הנדרשים. כשהכול היה מוכן  פנינו  למוסקבה לבדיקת המסמכים. לאחר מספר חודשים קיבלנו אישור על כך שאפשר לעלות ארצה וכולנו שמחנו והתרגשנו. כאשר קיבלנו אישור לעלות ארצה נאלצנו לוותר על האזרחות הסובייטית והיינו אמורים לשלם כסף על כך. הדירה שבה התגוררנו בזמן השלטון הקומוניסטי הייתה שייכת למדינה ולכן גם על רכוש נאלצנו לוותר, ברוב המקרים ללא תמורה…
 
במאי 1991 טסנו מהעיר "ברובידז'אן" למוסקבה. כשהגענו למוסקבה שכרנו שם דירה לשלושה ימים בשביל להכיר מקומות מפורסמים (מוזאונים, כיכר אדומה). חלקית, זה לא הסתדר מכיוון שבערב בעל הדירה הגיע כשיכור, והתחיל לאיים עלינו. הוא לא הצליח להירגע ועלינו היה לעזוב את הדירה. המקרה הזה גם גרם לנו לחשוב על עזיבה מהירה יותר והחלטה ברורה מאליו. אותו המקרה גרם לכולנו לפחדים וחרדות. שאר התוכניות שלנו במוסקבה לא יצאו לפועל. בשביל להגיע ארצה היינו צריכים לטוס ממוסקבה להונגריה. בהונגריה עשו בדיקות של מסמכים וחפצים שלקחנו איתנו. בשעות הערב טסנו במטוס של "אל- על" לארץ ישראל. תוך כדי טיסה התרגשנו אך גם היו לנו שאלות וחששות לגבי השפה, החברה הישראלית, העבודה והקליטה כולה. כאשר ירדנו מהמטוס הרגשנו שישראל קיבלה אותנו ברצון רב וללא תנאים. 
 
אנשי הסוכנות תמכו בנו בהתחלה כדי לכוון אותנו ולתת לנו הדרכה. בימים הראשונים, כמו כל העולים החדשים, הלכנו לאולפן כדי ללמוד את השפה העברית. ילדינו – ויקה בת 17- ו -ולדיק בן 18 – הלכו ללמוד באולפן של סטודנטים שנמצא במרכז הכרמל, ואני ובעלי הלכנו ללמוד באולפן רגיל שנמצא בהדר. היו לנו קשיים של השפה, ובגלל זה בהתחלה היה קשה לנו להתחבר עם הצברים. לילדים שלי היו תעודות מרוסיה  אבל בשביל להתקדם הם היו צריכים ללמוד את השפה עוד יותר טוב ולהתחיל את הלימודים מההתחלה.  ידענו שהשפה זה הדבר החשוב ביותר. השפה העברית היא חשובה כמעט כמו מציאת דיור ותעסוקה ולכן הקדשנו לכך זמן רב ועוד לפני שעלינו לארץ. האולפן עזר לנו ברכישת שפה העברית וברכישת השכלה. מאוד שמחנו שהילדים הלכו ללמוד את המקצוע האהוב עליהם. ניתן לומר שהקליטה שלנו לא הייתה קלה באותה תקופה בגלל השפה והעבודה. בדרך היו קשיים רבים שנאלצנו להתמודד איתם בעזרת מוטיבציה, תקווה ואמונה. עבר הרבה זמן מאז שעלינו ארצה, השתלבנו בהצלחה בחברה הישראלית. אנחנו רוצים להודות לכל האנשים שניסו לעזור לנו ולתמוך בנו לאורך כל הדרך.
 
 
 דורה ואריה עם נכדיהם אור ואייל

מילון

ריפורטריאציה
עלייה ברוסית

ציטוטים

”השפה העברית היא חשובה כמעט כמו מציאת דיור ותעסוקה ולכן הקדשנו לכך זמן רב“