מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה, קליטה והתישבות

אני וסבתא
סבתא ובת דודתה במושב אמונים
תיאור קצר על חוויות ילדות

שמי ויויאן. נולדתי בקהיר, במצריים.

שנת הולדתי: 1944. אני גרה היום בהרצליה.

סיפור משפחתי

הוריי, צאצאי גירוש ספרד, נולדו בטורקיה וביוון ועלו עם הוריהם למצריים, בעקבות ענייני פרנסה. בבית דברו בשפת הלדינו.

הוריי, דוד ואסתר, נפגשו בקהיר. אבי עבד בחנות בדים משפחתית בשם "CICURELE". אסתר, אמי, הגיעה לחנות לקנות בד לאחיותיה שעסקו בתפירה. הקנייה היתה מוצלחת ובמזל טוב נישאו אסתר לבית כהן ודוד לבית חנה, בשנת 1938.

אריה, אחי, נולד במזל טוב  ב- 17.4.39, להוריו המאושרים ולכל בני משפחת חנה – חמשת אחיו ואחיותיו של דוד, אבי, היו חשוכי ילדים. ב- 18.10.44 נולדה אחות לאריה – ויויאן לשמחת כל המשפחה.

חיי היהודים במצרים, עד להקמת מדינת ישראל, היו נוחים. היתה להם פרנסה טובה בעיקר ממסחר, משרתים בבתים והמשפחות נהגו לנסוע בכל שנה לנופש באלכסנדריה, אשר לחוף הים התיכון. שם המשפחה התאכסנה בחוף אבו-קיר, בחברת עוד כמה משפחות קרובות.

לאחר הקמת מדינת ישראל, החלו פעילים של הסוכנות היהודית להשפיע על יהודי מצריים לעלות ארצה. וכך, בשנת 1949, החלה יציאת מצרים של העת החדשה שנעשתה בחשאי מנמל אלכסנדריה באוניה איטלקית ESPERIA (התקווה).

החנייה הראשונה היתה בוונציה באי MALAMOKO שם התאכסנו במנזר ישן, כשבוע וחצי לערך. השייט בגונדולות ואכילת האפרסמון, פרי שלא הכרנו וחשבנו שזאת עגבנייה מקומית. העלייה לארץ לא דמתה כלל ליציאת מצריים המדברית הידועה.

בתקופה הזו, עברו העולים לארץ בדיקות רפואיות ובשל חשד לשחפת אצל הדודה שלי, עוכבה משפחת דודתי באיטליה. אמי שלא נפרדה מעולם מאחותה סירבה לעלות לארץ בלעדיה וכך, נשלחנו לתקופת המתנה במחנה בברינדיזי, שבדרום איטליה. החשד לשחפת התגלה כצלקת של דלקת ראות בילדותה של דודתי ואחרי כחודש של המתנה, שבילינו בעיקר על שפת הים, למרות החורף, יצאנו כולנו באוניה "ארצה" לכיוון הארץ המובטחת.

ההפלגה נמשכה כארבעה ימים בים סוער…

וה' לא "הוליך את הים ברוח קדים עזה"…ולא "שם את הים לחרבה"…ולא"בקעו המים" (שמות י'ד כ'א)… ואפשר היה רק להתנחם בעובדה שלפחות המצרים לא רדפו אחרינו… ולמרות כל זאת ואף על פי כן הגיעו העולים בלילה חשוך, שאורות העיר חיפה מנצנצים למולם ומבטיחים להם הבטחות.

העולים הורדו מהאוניה, נבדקו ורוססו ב- ddt, הידוע לשימצה ונשלחו למחנה הקליטה "שער עלייה", סנט לוקס, מחנה בריטי, לתקופה של שבועיים. התנאים ב"שער עלייה" היו קשים מאוד, האוכל היה בלתי אכיל עבור בני המשפחה וכסף לא היה.

אבא שלי שהיה בעל יוזמה, הלך לעבוד כסוחר והדאיג את כל המשפחה כשלא שב כל הלילה למעברה. לאחר מכן, הועברה המשפחה למחנה עתלית, שגם בו היו התנאים קשים, חיינו בצפיפות של כ- 10 משפחות בביתן עץ, לתקופה של שלושה שבועות. גם שם ניסה אבא דוד להרוויח את לחמו. היה יוצא מהמחנה וקונה מכל הבא ליד, על מנת לחזור ולמכור במחנה.

בתחילת 1950, העבירו אותנו למעברת "מחנה ישראל" מול שדה התעופה "בן גוריון", כיום. שם הוטבו התנאים וכל משפחה קיבלה חדר בנוי מאבן, מבנים שנשארו ממחנה צבא האנגלים. לאחר כחודש בערך, עברו כשלושים משפחות ביניהן משפחתי, למחנה אוהלים במושב "אמונים" לשעבר "אשדוד ג", שליד אשדוד העיר.

במושב, קיבלו העולים הדרכה מעובדי "סולל בונה" לבנות את בתיהם במו ידיהם ונאלצו למרות "שלא ידעו מאיזה צד של האדמה צומח המלפפון", להפוך לחקלאים. הכסף שקיבלו בתמורה על היבולים, לא הספיק למחייתנו ואבי היה הולך לכפר ערבי נטוש (באזור כפר הנוער ניצנים כיום). שם היה קוטף לימונים ומוכר אותם בניגוד לחוקי הצנע של התקופה. מאזור זה היו גם הילדים קוטפים פרות בתקופת הרעב של הצנע.

לבתים, שהיו בסך הכל חדר שינה וחדר כניסה שכלל מטבחון, נכנסו משפחות המושב רק בשנת 1951, עד אז חיו באוהלים.

אולם, השמחה לא ארכה הרבה זמן, משום שבאותה השנה פקד את הארץ כולה, חורף קשה במיוחד והשיטפונות לא דילגו על בתי העולים במושב "אמונים". באחד הבתים נלכדו אישה ושתי בנות כבנות שש. מפלס המים עלה ללא הפסקה. האישה והילדות אולצו לעלות על המיטות כדי שלא יטבעו. אם היו יוצאים החוצה היתה סכנה להיסחף במי הוואדי.

לאחר מאמצים רבים של האישה לקרוא לעזרה, הגיע גבר אחד בעל תושייה, שהלך והביא משטח עץ מהצרכנייה. ההחלטה היתה להעביר אחת אחת, אבל היה סיכוי שלא יוכלו להעביר את כולם כי המים המשיכו להתגבר. האישה אמרה שהיא לא משאירה אף אחת מאחור ולכן, עמדה על כך שכולם יעלו יחד על המשטח, חרף התנגדותו של המושיע. בכוחות על טבעיים, חתר האיש לכיוון כביש הכורכר, שהיה במפלס גבוה יותר. לשם הגיעו אנשי המושב לעטוף את הניצולות… אחת הילדות הייתי אני, האישה היתה דודתי והילדה השנייה בת דודתי.

זהו סיפור ילדותי שעברתי עם משפחתי, אימא  אסתר, אבא דוד ואחי הבכור אריה, לבית חנן (חנה).

היו אתגרים וקשיים, אבל יחד עם זאת, היתה אהבה לארץ ורצון להתיישב בה, לבנות בית ולהכין את הקרקע לדורות ההמשך לילדינו ולנכדינו.

חשוב לי שהדורות הבאים יכירו את סיפור ילדותי, שידעו ויבינו את תולדות חיינו, את כל החוויות שעברתי בדרך ולעוד הרבה שהביאו אותנו למי שאנחנו היום. בסיס עץ יציב וחזק הוא השורשים שלו.

ויויאן אשכנזי לבית משפחת חנן (חנה)

הזוית האישית

אני מאוד נהניתי. למדתי הרבה על משפחתי.

מילון

סוור
עובד נמל

ציטוטים

”"בסיס עץ יציב וחזק הוא השורשים שלו..."“