מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה מאיראן לישראל ללא המשפחה

בנימין סינאי ורוני
הנחת תפילין
לשמור על הגחלת, זאת המטרה העומדת בפנינו לדורות הבאים

נולדתי בשנת 1942 בעיר טהרן שבאיראן הבן השלישי מתוך 7 ילדים. למדנו כולנו בבית ספר יסודי גנג'דאנש (אוצר התורה) אשר בו למדו רק יהודים. למדנו מקצועות לימוד כמו אלו הנלמדים בארץ כיום. בית הספר היה קטן 6 כיתות בערך מכיתה א'-ו' כל שכבה הכילה כיתה אחת. למדנו כל יום מ-08:00 עד 16:00 וקיבלנו תעודה כל שנה. אחר הצהרים הסתובבנו עם האחים ואיתם גם שיחקנו בעיקר תופסת, 3 מקלות וכדורגל.
 
 סבא, בנימין סינאי בגיל 30
 
 
 
בשכונה גרו יהודים ומוסלמים ביחד. עד לנפילתו של המלך הפרסי יחסי השכנות  בינינו היו טובים.
 
גרנו בבית בן 2 קומות וחצי ובכל קומה גרה משפחה אחרת וכשהמשפחה התרחבה נבנתה חצי קומה נוספת.בגיל 13 התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון בשם אטהאד. למדתי בבית ספר זה  במשך שנתיים. שני בתי הספר (גנג'דאנש ואטהאד)  היו שייכים לאליאנס ולמדנו צרפתית במסגרת שיעורי החוץ. 
 
כבר כשהייתי בגיל 14 15 רצינו לעלות לארץ ישראל. אך לא הסכימו להעלות אותנו בגלל שאמרו שיש במשפחה הרבה ילדים קטנים ולפני קום המדינה נקלטו בארץ רק משפחות עם ילדים בוגרים לצורך צבא והגנה על המדינה.במסגרת עלייה בתור ילדים בודדים קלטו אותנו והבריחו  אותנו לארץ.
 
בגיל 17-18 במסגרת עליית נוער עליתי עם קבוצת נערות ונערים בני 12-15 כי לא רצינו להתגייס לצבא הפרסי . במסגרת עליית ילדי טהרן הוטסנו במטוס ישראלי כי זה היה המטוס היחיד שנסע לישראל ואפשרו להוציא קבוצות עולים שרצו לעלות לארץ באישורו של המלך הפרסי. בתקופה זו היו יחסים אבל לא רשמיים בין פרס לישראל-עד לנפילתו של המלך הפרסי, היחסים היו טובים והמלך איפשר ליהודים לסחור ולהתקיים. 
 
העלייה לישראל
בשנת 1979 נפל המלך הפרסי והשלטון עבר לידי קבוצה דתית שיושב ראשם היה חומאני ואז היחסים בין המדינות התערערו ומנעו מהיהודים לעלות לארץ ישראל מפרס. לאחר מכן היו יהודים שניסו לברוח מפרס בדרכים שונות חלקם הצליחו וחלקם נתפסו.
 
משך הטיסה במטוס ­­לקח אותנו לארץ היה כ-7 שעות. נחתנו בלילה בשעות מאוחרות ומשדה התעופה העבירו אותנו לבית מלון בתל אביב בשם "מלון תל אביב" בסוף רחוב אלנבי על החוף. המלון היה בעל 2 קומות (כיום הוא שופץ).כעבור 24 שעות לקחו אותנו למוסד לילדים בודדים שעלו לבד לארץ כי לא הייתה בעצם מסגרת של המשפחה, לכן העבירו אותנו למסגרות שהיו קיימות  אז ומוסדות אלו היו קיימים בצפון הארץ באזור חיפה.
 
כעבור מספר חודשים חילקו אותנו לפי טווחי הגילאים שלנו למוסדות לימוד בנווה הדסה אשר נמצא באזור נתניה.  לאחר מספר חודשים העבירו אותי לקיבוץ כפר גליקסון שם גרנו, עבדתי ולמדתי בבית הספר "אלוני יצחק" אשר היה בקרבת מקום. לאחר מספר חודשים התגייסתי במסגרת בית הספר של חיל האוויר ולמדתי בו קורס למכונאות מטוסים כדרישה מהצבא.
 
כעבור שנה של קורס התגייסתי לצבא בבסיס הצבאי ברמת דויד ושם שירתתי בתור טכנאי מטוסים. אחרי השירות הצבאי עבדתי בכל מיני עבודות וביניהם בניית מקלטים בבתי ספר שונים ומגדלי מים ברחבי הארץ. במשך השנים אחי הקטן, אחותי עם בעלה ואימי הצליחו לעלות לארץ. לאחר כמה שנים אבי עלה לארץ לביקור וחזר לאחר זמן קצר לאיראן על מנת לסגור את עסקיו ושיוכל לעלות לארץ לתמיד, אך לדאבוננו השלטון התהפך והמלך יצא לגלות ואז השלטון החדש מנע מיהודים לעלות לארץ. ניסינו כל מיני אפשרויות על מנת לעלות אותו לארץ, אך לא עלה בידינו והוא נפטר ממחלה ונקבר בפרס. לבסוף כל האחים הצליחו לעלות לישראל.
 
בגיל 24 התחתנתי ונולדו לנו 4 ילדים: 3 בנות ובן אחד: הבכורה אילנית אחריה, אילן ז"ל ואחריו סיגלית ואחריה מאיה. בסופו של דבר אם לא נשמור על העבר, גם ההווה שלנו בספק והעתיד שלנו תלוי ועומד, על כן צריך להעביר את המסר לדורות הבאים ולשמור על הגחלת וזאת המטרה העומדת בפנינו לדורות הבאים.
 
תשע"ו

מילון

אליאנס
כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית - alliance isra?lite universelle - "אליאנס"

ציטוטים

”אם לא נשמור על העבר, גם ההווה שלנו בספק והעתיד שלנו תלוי ועומד..“