מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה לארץ מטורקיה

ביקרנו את דודי כשסיים משטרה
תמונה עם ההורים והאחים
ההתאקלמות בארץ

עלייה לארץ מטורקיה

הגענו בשנת 1961 אני ויצחק מלכה ואמא ואבא שלי טסנו עם מטוס אל על. נחתנו בבן גוריון משם נסענו לדודה מלוד אחות של אמא שלי היינו שמה כמה שבועות.

אחר כך היו לי שני דודים מנס ציונה מהמשפחה של אבא שלי, שם גרו דודות שלי אחיות של אבא. מצאו לנו איזשהו דירת חדר בנס ציונה, שביום היא הייתה מספרה ובערב כשהוא סגר ישנו שם, אכלנו, התקלחנו. ישנו ברצפה על מזרונים ובמשך היום הסתובבנו בחצר עד שהמספרה נסגרה. היינו מנקים את המקום והיינו משחקים מחבואים, תופסת וכדור. זה נמשך במשך כמה שבועות. את העובדות האלה אני יודעת מסיפורים שאמא שלי סיפרה לי בינתים.

2

סוכנות חיפשו לנו בית ומצאו לנו דירה ביבנה. זו הייתה שכונה שקראו לה שכונת הרכבת מפני שהבתים היו בצורת רכבת אחת אחרי השנייה סוג של צריפונים שהיו עשויות אזבסט, לקחו אותנו לשם מכיוון שהיו שם רוב המשפחות טורקים ובולגרים שהיו שם קצת לפנינו ולכן היה לנו קל להשתלב, בגלל שדיברנו באותה שפה זאת הייתה שכונה ממש חמה. כל המשפחות עזרו אחד לשני בריהוט, ביגוד ומזון. הסוכנות נתנה לנו מיטות מברזל ועליהן היו קפיצים ומזרון עד שהגיעו פחות או יותר הריהוט מחו"ל לא היה לנו חשמל. בזמנו שלא היה לנו חשמל היה לנו מקרר, היינו קונים קוביות ענקיות של קרח שהיה עובר עם אוטו של מוכר קרח, קונים ממנו קרח שמים אותו בתוך המקרר, ושם היינו שמים אוכל. היה מוכר נפט והיינו קונים ממנו נפט. השתמשנו בלילה בעששיות שבתחתית היה נפט ומעל מן בקבוקון עם פתיל שהדלקנו עם גפרור, וזה שימש אותנו כאור למשך הלילה היה לנו מים רגילים מהברז, שירותים ומקלחת. בסך הכל היה מאוד נחמד שם, אנשים נחמדים, שכונה חמימה וכבר בהתחלה נכנסתי לגן חובה שהיה צמוד לבית שלנו.

1

אחי הגדול למד בבית ספר, זה היה נקרא בית ספר חולות יבנה. כיום זה בית ספר האורן שם למדנו עד כיתה ח'. בחודשים הראשונים קיבלנו תלושים מהסוכנות שבעזרתם קנינו את החלב, הבשר, הלחם מזון ושתייה. את השפה התחלתי ללמוד לאט מהגן, רוב הילדים בשכונה למדו באותו בתי ספר וגנים. דיברנו לאדינו ולאט לאט למדנו עברית, גרנו שם עד שנת 1969.

הסיבה שעברנו משם הייתה מלחמה בשנת 1967 בשם מלחמת ששת הימים, מאוד מאוד פחדנו, חששנו לא היה לנו מקלטים. העירייה התחילה להכריז עם רמקולים לכל השכונה בזמן אזעקה ללכת לכיוון בית הספר, כי היה שם מקלט גדול. הייתי בת 9, מאוד פחדנו אבל כשכל המשפחות באו למקלט בבית ספר שלמדתי בו, היינו כולנו במקלט אחד ענק, לקחנו שמיכות ואוכל היינו שמה במשך שישה ימים, יום ולילה, בין אזעקה לאזעקה היינו הולכים ילד עם הורה למקלחות להחליף בגדים, אחר כך לחזור למקלט. אחרי המלחמה נשארנו שם שנתיים, ויום אחד בחורף היה מבול שלא ראינו בחיים וכל השכונה הייתה בשיטפון, נכנס לנו מים בגובה של מטר בבתים, והיה מאוד מסוכן להישאר בבתים.

העירייה באה ואספה את כל התושבים והביאה אותנו לשיכון חדש ברחוב העצמאות לכמה לילות. זה היה מאוד קשה, בקושי הספקנו לקחת בגדים וכמה שמיכות, כי הכל נהרס לנו במים, ואמרו לנו בעירייה שמסוכן לגור שמה כי הצריפים יכלו לקרוס ולא יכולנו לחזור לבית.

הזוית האישית

מזל גאלי: משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, השנה בדיוק 50 שנה למלחמת ששת הימים, וזו חוויה שאני לא אשכח לעולם.

מילון

עששית נפט
עששית שממלאים אותה בנפט והדלקנו את הפטיל וזה שימש לנו כאור

ציטוטים

”"שכונה קטנה זיכרונות יפים"“