מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה ותקומה

משפחתו של סבא משה במרוקו
סבא משה בילדותו
קורות

משה בן נון – נקרא על שמו של משה רבנו.

משה מספר:

"נקראתי כך כי נולדתי שלושה ימים לפני ערב פסח תש"ח שכבר הייתה מתוכננת הכרזת מדינת ישראל. אבי שהיה פעיל עלייה, אמר זה הילד שנולד בערב פסח הוא יוציא אותנו ממרוקו, כמו שמשה רבינו הוציא את בני ישראל ממצרים. אכן לאחר כשנתיים התחלתי כילד קטן להכריז "בגאז בגאז" שזה מטען שיוצאים איתו שעולים לארץ ישראל ואז עלינו לארץ.

תמונתו של אבי

בילדותי עם משפחתי לפני העלייה לארץ

ילדותי

נולדתי במרוקו בעיר סאפי על חוף האוקיינוס האטלנטי, איני זוכר מה היה במרוקו אבל בהגיענו לארץ ישראל, הגענו לשער העלייה, שזה היה מחנה של עולים על יד חיפה, ומשם היו מפזרים את העולים בכל רחבי הארץ, ושם כיוון שאבי ז"ל היה פעיל עלייה שאלו אותו איפה אתה רוצה לגור, הוא ענה להם בהכללה "שובה ישראל". הוא התכוון לומר: ברוך השם שחזרנו לארץ, והם חשבו שהוא רוצה לגור במקום שקוראים לו 'שובה ישראל'. הפקידים בארץ חיפשו במפה ולא מצאו ישוב כזה אז לקחו ישוב בנגב, ושמו שלט שהיה כתוב עליו: 'שובה', ואז גרנו שם, זה על יד גבול עזה. גרנו במושב, וכל לילה היו מגיעים מחבלים מעזה שרצו לפגוע בנו ולגנוב מאיתנו דברים.

מושב שובה

היו לי אבא ואמא וגם חמישה אחים גדולים ממני, שני בנים ושלוש בנות ואני, ואחר כך נולדה אחותי הקטנה, אבי עסק בניהול צרכניה של המושב, ואמי הייתה עקרת בית. לאחר כמה שנים עברנו לגור בצפת, אני הייתי בגיל חמש, ובצפת הייתה מעברה ושם גרנו. במעברה היו ילדים בגילנו ואיתם שיחקנו בכדורי סמרטוטים, זריקת אבנים, תופסת ומחבואים ולא היה לנו מתקני שעשועים. באותה תקופה, לא היה כסף לקנות ממתקים והאוכל היה בסיסי כדי לשבוע ולגדול. ואז אמי ז"ל הייתה עושה לנו כל מיני מטעמים בדברים פשוטים כמו לקחת פרוסת לחם ולמרוח אותה בשמן ולפזר סוכר.

למדתי בבית ספר יסודי בצפת ואחרי הלימודים בשעות הפנאי היינו משחקים עם ילדים במעברה, אחר כך עלינו לגור בשכונה שקראו לה כנען בצפת, שם הבית ספר אגודה ומקצועותיו היו רגילים. המורים שלנו היו קשוחים ואני התעמתתי איתם הרבה פעמים. הייתי ילד דעתן עומד על דעתי והקפיצו אותי פעמיים כיתה, וכך בגיל 12 סיימתי את בית ספר היסודי שהיה מכיתה א עד כיתה ח'. לא הייתה תלבושת אחידה, היה טיולים אבל פשוטים. מסיבות לא היה לנו כי לא היה זמן ולא היה כסף, והיה מאבק על הישרדות  והצלחה. מורה מיוחד שזכור לי הוא מנהל בית הספר (הרב יחיה) הוא היה מרגיע אותי, ומשדל אותי להישאר בבית הספר שלו. אהבתי מאוד את המקצועות חשבון, עברית ותורה. גם היה לנו חדר אוכל בבית הספר.

בר מצווה

בר מצווה חגגו לי בבית, ואבא שלי לפני שהלך לעבודה מוקדם בבוקר, הניח לי את התפילין ועטף אותי בטלית ואמי ז"ל זרקה עליי סוכריות, והאחים שהיו בבית שמחו, ואמרו לי מזל טוב, אחי יוסף קנה לי שעון בצבע זהב מתנה, ואבא שלי אמר לי לפני שהלך "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" כמקובל אצל היהודים, והוסיף ואמר אתה חייב להניח תפילין כל בוקר ולעשות כל מה שיהודי בוגר חייב לעשות. בשבת שלאחר מכן שמואל אחי הגדול ז"ל לקח אותי איתו לבית הכנסת ושם עליתי לתורה וקראתי את ההפטרה כמקובל.

לתיכון החקלאי "מקווה ישראל" שעל יד חולון לא הסכימו לקבל אותי בגלל גילי הצעיר, כי הייתה שם עבודה פיזית, ולכן הלכתי ללמוד בישיבת מירון ושם למדתי שנה. אחר כך התקבלתי לתיכון החקלאי שעל יד תל אביב, ששם למדו אחיי הגדולים. שם למדתי ארבע שנים, ושם למדנו את כל המקצועות הרגילים, שלומדים בתיכון. ובנוסף גם לימודי חקלאות. במקווה ישראל חצי יום היינו לומדים וחצי יום עובדים בחקלאות, ברפת, בלול, בגן הירק, במטעים, בטרקטורים כל מה שקשור לחקלאות, ושם הייתה לנו תנועת נוער 'בני עקיבא' בשבט שחל.

שרותי הצבאי

סיימתי את התיכון אחרי ארבע שנים בגיל 17, והלכתי לעבוד בכל מיני מקומות עד לגיוס לצבא, שירתי בצבא 3 שנים בשירות סדיר כחייל וכמפקד, ותוך כדי השירות עברתי קורסים שונים של חבלה ומיקוש של קשרים ומיקוד וכן צעדנו במצעדי יום העצמאות בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים וגם אחריה. כמו כן השתתפנו במלחמת ששת הימים בחזית המצרית בסיני, וגם במלחמת ההתשה בתעלת סואץ. שם שירתי בהנדסה קרבית כחייל וכמפקד. לאחר שהשתחררתי מהצבא, חזרתי לצפת ושם עבדתי בביטוח לאומי. שם הכרתי את אישתי חנה ז"ל והקמנו משפחה. אחר כך התקדמתי לטבריה ולאחר מכן ניהלתי את האיזור בנצרת".

הזוית האישית

סיפורו של משה בן נון תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, ע"י שחרית בן נון ויובל מועלם.

מילון

שובה
שׁוּבָה הוא מושב בנגב הצפוני-מערבי, מצפון מערב לנתיבות, המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי, ומשתייך למועצה האזורית שדות נגב. שם המושב הוצע על ידי זאב וילנאי והוא מתבסס על הפסוק בספר תהילים: "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". המושב נוסד בשנת 1950, על ידי עולים מטריפולי (בירת לוב), ובשנת 1957, המושב חולק לשניים, וחלקו השני שימש להקמת מושב זמרת. שטח המושב הוא כ-4,500 דונם. התושבים עוסקים בעיקר בחקלאות. ויקיפדיה

ציטוטים

”הם חשבו שהוא רוצה לגור במקום שקוראים לו 'שובה ישראל'.“