מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה ושליחות

רחל עם המתעדים
מטיילת בשטחים המשוחררים לאחר המלחמה.
סיפור חייה של רחל פרומין

שורשים

שמי רחל פרומין למשפחת טייך. נולדתי בשנת 1948 בפולין, בכפר פיליבה גורנה. הוריי קראו לי בשם זה על שם שתי סבתותיי. עליתי לארץ בשנת 1950.

לאבי קוראים דוד. אבי היה ניצול שואה, לאחר שאשתו ושני ילדיו נספו בשואה התחתן עם אמי נישואים שניים. אבי היה צנוע, לא הרבה לדבר, היה חרוץ ועבד קשה מבוקר עד ערב. לאמי קוראים יפה (שינדל), בשואה היא נמלטה עם משפחתה לרוסיה. כך משפחתה ניצלה מהשואה. לאחר מכן, היא חזרה לפולין והתחתנה עם אבי. אמי הייתה חרוצה, עבדה קשה ובמשך חצי שבוע לא הייתה בבית. יש לי אחות שקטנה ממני בשבע שנים. שמה יהודית, היא גרה באשדוד.

העלייה לארץ

כשעלינו לארץ, גרנו ב"שער העלייה" באוהלים במשך שנה. זו הייתה שנה גשומה וחליתי בדלקת ריאות. עקב המחלה קיבלה משפחתי דירת חדר מהסוכנות היהודית בכפר קדימה. הבית היה דירת חדר עם שירותים מחוץ לבית.

כשגרתי בקדימה אבי עסק בלולנות (עבודה בלול התרנגולות) ואמי הייתה מנהלת חשבונות בקדימה. היא עבדה חצי משרה, מיום ראשון עד שלישי. בגיל 5 עברתי עם משפחתי לגור בגבעת אולגה, שם הייתה לנו דירת שני חדרים עם שירותים בתוך הבית. עדיין לא היה חשמל בתוך הבית, בלילה הדליקו עששית וביומיום בישלו על פרימוס. לא היה לנו כיצד לחמם את הבית, כשהיה קר סגרנו חלונות ולבשנו בגד נוסף.

בגבעת אולגה הייתה אווירת חברות בין כל בנות השכונה. כשגרתי בגבעת אולגה אמי המשיכה לעבוד כמנהלת חשבונות בקדימה, שם עבדה עד לפנסיה ובזמן שעבדה היא הייתה נחה בדירת החדר שעדיין שכרנו בקדימה. אבי המשיך לעבוד תקופה קצרה בקדימה עד שמצא עבודה בחטיבת עצים בחדרה.

כשגרתי בגבעת אולגה גרו אתנו בבית סבא וסבתא, ההורים של אימא, בחדר אחד, ובחדר שני לנו הוריי, אני ואחותי במיטת קומותיים: על המיטה העליונה ישנו הוריי ובמיטה התחתונה אני ואחותי. למדתי בבית הספר "שילה" בגבעת אולגה, מרחק 20 דקות הליכה מהבית. כל יום בדרך חזרה קניתי גלידה לדרך. באמצע כיתה ח' עברנו דירה לחדרה. בתקופה זו, המשכתי ללכת עוד חצי שנה לאותו בית ספר, ומאז כבר נסעתי לבית הספר כל יום. בשעות הפנאי הייתי משחקת עם חברותי בחבל, חמש אבנים, קלפים, קלאס, וכו'. גם אהבתי לקרוא ספרים.

מכיתה ז' הייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא". הסניף היה בתוך כיתה בבית הספר והמדריכים היו אנשים מבוגרים אחרי צבא, לא נוער כמו היום.  הם היו מגיעים כל שבת מחדרה, שם היינו נפגשות כל החברות רק בשבת אחרי הצהריים. לא היו לנו מסעות או מחנות. אני זוכרת חווית פורים משנות התיכון שם היה נושא תחפושת לכל התיכון. בכיתה ט' התחפשתי לערבי כי הנושא היה מסעדה ערבית, ובכיתה י' הנושא היה דמויות מספרי ילדים. התחפשתי ל"סבא יער" מספר ילדים ואת התחפושת תפרתי בעצמי.

ששת הימים

בתקופת המלחמה למדתי באוניברסיטת בר אילן. בתקופה שקדמה למלחמה, מיום העצמאות ועד המלחמה, הייתה אווירה מתוחה מאוד של פחד מפני השמדת המדינה. כשהחלה המלחמה נסגרה האוניברסיטה ונסענו הביתה. בדרך נשמעה אזעקה וירדנו כולם מהאוטובוס ונשכבו בצדי הדרך.

מכיוון שכל הגברים גוייסו למלחמה היו צריכים מתנדבים במקומות רבים. בהתחלה התנדבתי בדואר ועקב ריבוי המתנדבים בדואר הלכתי להתנדב בבית חולים. בבית החולים תפקידנו היה לטפל בילדי הצוות הרפואי בגלל עומס העבודה שלהם.

לאחר המלחמה הייתה שמחה גדולה על הנס הגדול שקרה. לאחר המלחמה יכולנו לטייל בשטחים המשוחררים ללא פחד והערבים במקום היו מאוד ידידותיים אלינו. שבוע לאחר המלחמה יצאתי עם חברותי לטיול של יומיים בירושלים. ביום הראשון הלכנו בהתרגשות לכותל ובלילה ישנו בבית של אחיה של חברתי שגר בירושלים. ביום השני הלכנו לטייל בעיר העתיקה בסמטאות הרוכלים ובשוק הערבי. אני זוכרת שקנינו מזכרות בשוק ואני קניתי עט ציפורן. לאחר המלחמה ארגנו טיולים באוניברסיטה למקומות הקדושים בשטחים המשוחררים.

אני וחברותיי בכותל

אני וחברותיי בטיול

מלחמת יום כיפור

כאשר המלחמה החלה גרנו בימין אורד, כפר נוער לילדים עם קשיים כלכליים וילדי עליית הנוער. בעלי היה מדריך בכפר ואני הייתי ספרנית. באותו יום כיפור בעלי קרא בתורה, במהלך הקריאה הגיעה ג'יפ צבאי ולקח את בעלי לצבא. בעלי היה קצין סוללת נ"מ בחיל האוויר ונקרא במהירות למלחמה. אני הייתי בסוף ההריון וכשלקחו את בעלי נשארתי לבד עם ילדה קטנה בת שנתיים ובסוף הריון. חברתי שכנעה אותי ללכת להוריי בחדרה. במשך כל השבוע לא שמעתי מבעלי דבר.

בשבת חול המועד כבר הרגשתי צירים חזקים, אך לא רציתי לנסוע לבית חולים בשבת. אבי הכריח אותי לנסוע והזמין לי אמבולנס. ילדתי בבית החולים ובמוצאי שבת בעלי קיבל חופשה ללילה עם רכב ועדיין לא ידע שילדתי. בעלי נסע לימין אורד ושם אמרו לו שנסעתי אל הוריי בחדרה. כשהגיע אל הורי בחדרה הודיעו לו שבשבת נסעתי לבית החולים. אל בית החולים הגיע כבר מאוחר, וכבר ישנתי אך מכיוון שהוא היה חייל נתנו לו להיכנס. העירו אותי כדי לפגוש אותו, זאת הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה ששמעתי מבעלי. הפגישה ארכה חצי שעה ובתום הפגישה חזר בעלי לצבא. לאחר המלחמה נשאר בעלי בצבא עוד חצי שנה ובא לביקורים מדי פעם.

שליחות בשוודיה

לאחר מלחמת יום כיפור יצאנו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לשוודיה. גרנו בשטוקהולם בירת שוודיה ובעלי היה שליח מטעם בני עקיבא לכל הפעילויות בארצות סקנדינביה. מדי חודש יצא בעלי לכמה ימים לסניפים עליהם היה אחראי.

הקהילה בשוודיה הייתה מאוד מתבוללת ותפקידנו היה ללמד אותם יהדות ולשכנע אותם לעלות לארץ ישראל, או לפחות לצאת לשנת הכשרה. בני עקיבא היה במרכז הקהילה היהודית שם: היה בית כנסת ובית ספר יהודי ומין מועדון של בני עקיבא והצופים. רוב המדריכים בבני עקיבא אחר כך עלו לארץ והיה לנו קשר איתם.

הזוית האישית

רחל פרומין: היה לי מאוד נחמד לפגוש וליצור קשר עם דור צעיר והופתעתי לטובה מהנימוסים הטובים ומהרצון לשתף ולהקשיב, ומהרצון לכבד אותי. זו הפעם הראשונה שסיפרתי את סיפור חיי כי תמיד כשהילדים והנכדים עשו עבודות הם ראיינו את בעלי, שסיפור חייו יותר מעניין ובתכנית ניתנה לי ההזדמנות לספר את סיפורי.

יראה בלכר: נהנתי מאוד ללמוד על הדור הוותיק, על היום יום בילדות שלהם, מושגים חדשים, תמונות מהעבר להקשיב לסיפורים לדעת על מלחמות ולהכיר אישיות חדשה היה ממש כיף.

איתן מרגלית: למדתי הרבה מדור העבר מזווית שלא הכרתי, מה שידעתי על דור העבר היה מה ששמעתי מזקני המשפחה שחיו במקומות שונים ובמצבים שונים משל הותיקה שהכרתי במפגשים האלו. גם נהניתי מאוד משיתוף הפעולה בין שני הצדדים ומכך שרחל שיתפה אותנו לגמרי בכל סיפור חייה, וכך גם אנחנו שיתפנו אותה בחויות שקרו לנו ובסיפורים של זקני משפחתנו.

מילון

שער עלייה
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס", בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הקהילה בשוודיה הייתה מאוד מתבוללת ותפקידנו היה ללמד אותם יהדות ולשכנע אותם לעלות לארץ ישראל“