מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עלייה והגשמה

לובה אוחונוב ויובל דיין מתעדות
לובה אוחונוב ויובל דיין
אין לי עליו בכלל מידע וכבר ההורים שלי החליטו שהוא בעלי לעתיד

נולדתי בשנת 1951 להורים אברהם וחנה למשפחת אברהמוב, עליתי לארץ בשנת 1973.

הילדות שלי הייתה רגילה לחלוטין עם הרבה חום ואהבה מההורים והמשפחה. בשנת 1958 עליתי לכיתה א' וסיימתי בשנת 1964 בכיתה ו' כתלמידה מצטיינת.

ביום שבו הכרתי את אברהם בעלי הייתי בעבודה, הוא נכנס לחנות שבה עבדתי, הסתכל עליי ויצא. לאחר סיום העבודה חזרתי הביתה ואני רואה בבית את אותו הגבר שהיה בחנות, יושב עם ההורים שלי בארוחת ערב. הוריי קוראים לו החתן לעתיד של לובה. אני הייתי בשוק מוחלט כי עוד לא הכרתי אותו, אין לי עליו בכלל מידע וכבר ההורים שלי החליטו שהוא בעלי לעתיד. אחי ניגש אליי ומצביע על הגבר, אברהם, ואומר הוא הולך להינשא לך ואני לא התנגדתי בכלל כי באותה התקופה זה לא היה מקובל להתנגד להורים.

בשנת 1973 במהלך עלייתי ארצה הגענו למוסקבה. ממוסקבה הגענו לפולין לעיר ברסט, הפולנים הרגישו שאנחנו יהודים ורצו מאתנו בשביל כוס מים חמים 10$, הכוס מים הייתה מוצר הכרחי בשבילנו בגלל שהיינו צריכים להכין אוכל לבת הקטנה והפולנים הטרידו אותנו והציקו לנו. הם התחילו לחפש בבגדינו ואפילו הפשיטו אותנו בלי רחמנות ונטפלו אלינו.

בתוך המעיל של סבתי מצאו 10 אגורות אז הם התעצבנו וערכו חיפוש גופני נוסף, ביזו והשפילו אותה ולאחר מכן התנפלו עליי, הייתה לי טבעת והם אמרו עליה שהמשקל לא מתאים ולקחו את הטבעת. חיפשו גם במזוודה ומצאו בה כלי כסף ואמרו, גם זה יותר מדי ולקחו חלק מהם. בשלב זה לנו כבר לא היה אכפת שום דבר חוץ מלעלות לארץ.

הפולנים המשיכו לעשות לנו המון בעיות ונתנו לנו לגווע ברעב ולמות מצמא, היינו צריכים לשלם כסף בשביל לשתות. לא הספיק להם כלי הכסף והם לקחו גם את השתייה שנותרה לנו וכל הזמן חיינו תחת פחד, הגענו לווינה ומשם אני, בעלי וסבתו של בעלי עם שתי אחיותיה לקחנו מטוס לארץ ישראל, הגענו לשדה התעופה שבלוד והייתה הרגשת הקלה ענקית בארץ ישראל. זה היה בשנת 1973.

מהסוכנות קיבלנו דירה באשדוד וחיינו שם 4 וחצי שנים. היינו מאוד מרוצים שסוף סוף קיבלנו פינה משלנו. ובמיוחד נהנינו מהעובדה שאנחנו גרים בארץ שבה כל הזמן רצינו להיות, ארץ שבה שוטרים לא יכנסו לבתינו ויבזזו אותנו.

נולדו לנו במשפחה עוד שני ילדים, ישראל ואילנית, שכיום בשנות הארבעים לחייהם ולהם ילדים. באותו הזמן עבדתי ב"טרוינול", מפעל לתרופות.

כעבור חודש מהמועד שהגענו לארץ, ב-6 באוקטובר, פרצה מלחמת יום הכיפורים, היו המון חששות כי בלילה נשארנו בלי חשמל. גרנו בקומה הרביעית וליד ביתנו היה בסיס של חיל אויר ושמענו את כל רעשי ההמראה של המטוסים, הרעשים היו עצומים ובתי הקטנה ליאורה, אז בת שנה וחצי, פחדה מאוד.

כעבור חצי שנה, בחודש מרץ 1974 נולד הבן, ישראל, ילד חמוד. לאחר שנה וחצי נולדה בתי אילנית.

בשנת 77' קיבלתי בשורה רעה שאמא שלי נפטרה ממחלה במעי הגס, היה המון עצב באותה תקופה, תקופה קשה מאוד, נשארתי צעירה בלי אמא וכול משפחתי הייתה רחוקה ממני.

בשנת 77' עברנו לגור בתל כביר, עבדתי ב"ליבר" עד שנת 1985 בה סגרו את המפעל.

מצאתי עבודה חדשה, בגן ילדים בשכונת בבלי.

בשנת 89' נולד לי בן, הראל, הוא נולד 12 שנה אחרי אילנית, קיבל הרבה פינוקים, לאחר לידתו ספגתי המון כאבי רגליים, עשיתי צילום רנטגן ואמרו לי שנולדתי עם Dislokeyshen ונאלצתי לעשות ניתוח בשתי הירכיים, עשר שנים הלכתי עם כאבים בעקבות פחדי לעשות ניתוח ובגיל חמישים עשיתי את הניתוח הראשון בחיי ברגל ימין, החלפת פרק ירך, הניתוח היה קשה ונערך במשך 9 שעות. ההחלמה הייתה ממושכת אבל רציתי לחזור אל רגליי ולעזור לאנשים ולאחר שנה הלכתי להתנדבות עם חברתי ב"קו קשר", אירגון שמופעל על ידי העירייה, פעם בשבוע אני משוחחת בטלפון ומהווה אוזן קשבת בשבילם.

בשנת 94' הבת הגדולה סיימה אוניברסיטה במלגת אנגלית וכעבור שנה התחתנה וכעבור חודשיים התחתן הבן ישראל, לאחר שנה אילנית התחתנה ולאחר שנה כבר נולדו לי נכדים.

 העשרה

ליבר: "ליבר היה בית חרושת ליצור שוקולד, ממתקים וקפה נמס בתל אביב.‏[1] הוקם על ידי ישראל ליבר בשנת 1926. המפעל היה אחראי לפיתוח שוקולד ה"מקופלת" והיה הראשון בארץ ישראל לשווק מסטיק בזוקה."

תשע"ה 2015

מילון

הסוכנות היהודית
ארגון יהודי כלל עולמי שמרכזו בישראל, הפועל מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל. משרדה הראשי של הסוכנות היהודית שוכן בבית המוסדות הלאומיים בירושלים‏[.

ליבר
ליבר היה בית חרושת ליצור שוקולד, ממתקים וקפה נמס בתל אביב.‏[1] הוקם על ידי ישראל ליבר בשנת 1926. המפעל היה אחראי לפיתוח שוקולד ה"מקופלת" והיה הראשון בארץ ישראל לשווק מסטיק בזוקה.

ציטוטים

”אין לי עליו בכלל מידע וכבר ההורים שלי החליטו שהוא בעלי לעתיד“