מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עולים על הרכבת

לאה בגיל 4 בעיר אוראדיה (רומניה)
לאה עם אמה ציפורה חודשים לפני ההשמדה
הנסיעה ברכבת לאושוויץ ומשם לארץ ישראל

זה היה בחודש סיון תש"ד, יוני שנת 1944. שלושים אלף יהודי העיר גרוסוורדיין (אורדיה ברומנית או נויג'ווארוד בהונגרית), עיר בצפון טרנסילבניה על גבול רומניה והונגריה, כונסו כמה שבועות קודם לכם בגטו מאולתר. בגבולות כבר מריחים את סוף המלחמה. צבאות גרמניה ניגפים לפני בעלות הברית.

בבקר יום שבת, ה' בסיון, בערב חג השבועות, עולים בני משפחת אברמוביץ (משפחה חמה ומבוססת, חבריה מופיעים בתמונה המשפחתית המצורפת) על רכבת. המשפחה: זוג הורים, ראובן וציפורה, בן בשם שמואל שנשוי לאשתו הצעירה מימי, ילדה בת 14 בשם לאה שזו דודתי ועליה מסופר הסיפור, וגיסה נוספת בשם אסתר. הם עולים על רכבת משא שחונה בגן ציבורי לא רחוק מביתם.

משפחת אברמוביץ

הנסיעה ברכבת

3200 יהודים ביום אחד, לאה סיפרה, ברכבת ארוכה אחת. שבעים איש בקרון מצחין שכל מה שיש בו זה שני דליים. אחד למים ואחד לעשיית צרכים. ההונגרים מבטיחים להם שהם נוסעים לעבודה במזרח. אחת מן השכנות בוכה ששכחה את תעודת הבגרות שלה, היא תצטרך אותה לעבודה.

מימי ושמואל חושבים להתאבד ברכבת. הם מבינים שהרכבת לא תוביל אותם לעבודה. אולם לאה האחות מתחילה לבכות והם מחליטים לנסות לחיות. הרכבת מגיעה לרציף אחרי שלושה ימים של נסיעה. קריאות "שנל" (׳מהר׳ בגרמנית), ונביחות כלבים מוציאים את היהודים ואת כל המשפחה אל מחוצה לרכבת. שורות של חמישה-חמישה עומדים לפני מנגלה הנודע לשמצה.

"וי אלט ביסט דו" (בת כמה את?), שואל את לאה איש לבוש בגדי פסים שצץ מאי שם.

"פירצין" (ארבע עשרה), עונה לאה.

"תגידי שאת בת שש עשרה", פוקד האיש ונעלם.

מגיעים למנגלה.

"וי אלט ביסט דו?" (בת כמה את?), שואל מנגלה.

"זעכצן" (שש עשרה), עונה לאה ומתרוממת.

מנגלה שולח לשמאל. גם את מימי, שמואל ואסתר.

את ראובן וציפורה – ההורים, הוא שולח לימין – להשמדה (עוד באותו היום).

חמישה חודשים מצליחות לאה, אסתר ומימי לשרוד באושוויץ עד השחרור המיוחל. שמואל נהרג בהפצצה במחנה. לאה ומימי עולות לארץ, אסתר מהגרת לקנדה ומתאחדת עם חיים, בעלה, שגם הוא עבר את מוראות השואה. חיים היה בתחילה בסיביר ולאחר מכן בצעדת המוות ושרד. אסתר חיה איתו עד גיל 70, ללא ילדים, והם השתקעו באמריקה.

לאה דודתי נישאת לישראל, ונולדים להם שלושה ילדים: ראובן, חגית וזיוה. הם חיים בישוב ניר עציון שליד חיפה, עוסקים בעבודת אדמה וגאים במשפחה שהקימו. מימי נישאת מחדש ליצחק, ונולדים להם שני ילדים: שלמה ונאוה.

כולם חיים את הזכרונות אך בונים את העתיד יחד עם המשפחות שהקימו.

הזוית האישית

לאה: הסיפור המשפחתי שלי בוער בעצמותיי והיה לי חשוב להעביר אותו הלאה לדור הגדל בארץ. אני מקווה כי ילמדו להעריך את החיים שניתנו להם וכן את החירות והחופש.

אביה: למדתי רבות מדודתי. היא חיה כל הזמן את העבר ומספרת רבות על מה שעברה, אך גם יודעת ליהנות מההווה. למדתי על ההתמודדויות שהיו מנת חלקה כאשר היתה צעירה ממני, ואת האופן בו שרדה אותם. אני תקווה כי נמשיך לחיות בארץ שלנו ללא אויבים בחירות אמיתית.

מילון

וי אלט ביסט דו
בת כמה את?

זעכצן
שש עשרה

עבודה במזרח
הגרמנים הונו את היהודים, על ידי יצירת מצג שוא, כאילו הולכים לעבוד במזרח ועל כן הם צריכים לעלות לרכבות הנוסעות למזרח. בעוד שהנסיעה האמיתית היתה למחנות השמדה.

ציטוטים

”כולם חיים את הזכרונות אך בונים את העתיד יחד עם המשפחות שהקימו“