מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עולים ברגל לארץ הקודש

ירושלים של זהב

הוריה של סבתא ריקי:

סבתא ריקי נולדה בישראל בשנת 1955, 7 שנים לאחר קום המדינה, כבת הזקונים להוריה חממה ויוסף טסי.

חממה ילדה את סבתא ריקי בגיל 52 –גיל מאוחר מאוד.

סיפור חייה של סבתא רבתא – חממה:

חממה נולדה בתימן בכפר קטן ושמו בהלול. אבא של חממה היה הרב של הכפר ושמו יוסף קשמה. חממה היתה הבת הקטנה מבין 7 אחים, היתה לה אחות גדולה ועוד חמישה אחים גדולים.

כבר מילדות חייה של חממה היו קשים: אמא שלה מתה בלידתה וחממה לא הכירה אותה כלל. אחותה הגדולה של חממה מתה בגיל 7, כאשר הלכה בשעות בין הערביים לשאוב מים מהנחל ולא שבה, ומספרים שראתה שד ומתה במקום. כך נותרה חממה לטפל באחיה ובאביה ואף שהגיע הזמן שלה להתחתן, אביה דחה את כל המחזרים מאחר ולא היה מי שיטפל בהם וידאג להם.

בגיל 20 בערך – גיל מופלג לאישה מבלי להתחתן, ורק אחרי שכל אחיה התחתנו, הסכים אביה כי תתחתן. אבל אז כבר לא היו מחזרים בגילה והיא נאלצה להתחתן עם מבוגר בן שמונים.

חממה היתה אשתו השנייה וילדה לו בת ראשונה בשם שרה, אך כשהיתה בהריון השני שלה, נפטר בעלה ובתימן אם לא היה לאישה בן מבעלה היא לא היתה מקבלת חלק בירושה של הבעל. במשך חודשי ההיריון פחדה חממה כי לא יהיה לה ולילדיה מה לאכול והיכן להיות, מאחר ולא ידעה מה יהיה מין היילוד- אך למרבה המזל ילדה בן זכר- בשם שלום.

חממה פוגשת את בעלה השני- סבא רבא יוסף:

חממה נותרה אלמנה עם שני ילדים, בביתו של בעלה המנוח אותו ירשה (בית ותבואה). בינתיים, אחד מאחיה ואשתו נפטרו והותירו אחריהם יתום- בשם שלום קשמה- אותו אמצה כבן. חממה היתה זקוקה לעזרה בבית ובכפר הסתובב ילד יתום בשם יוסף טסי, היא אספה אותו לביתה והוא עזר לה בעבודות השונות. כשהגיע יוסף לגיל 15 התאהבו יוסף וחממה והתחתנו כשחממה כבר בת 30– וכשבניהם מפרידים 15 שנים!

הפרעות ביהודי תימן ושמועות על עלייה לארץ הקודש:

בשנת 1947, החלו פרעות ביהודים שהתגוררו בעיר עדן (לאחר רצח האימאם שהיה טוב ליהודים עד הירצחו) תוך ניסיונות הערבים לאסלם אותם, ומאז החלו שמועות על עלייה ארצה, ובשנת 1948, שמעו יהודי תימן על הקמת מדינה ליהודים.

אנשי הסוכנות היהודית החלו להגיע ולשכנע יהודים לעלות ארצה וגם חממה ויוסף הבינו כי אי אפשר להישאר בתימן. לחממה היו שני ילדים משלה, שרה ושלום וילדה משותפת לה וליוסף בשם מזל. לחממה ויוסף נולדו עוד שני ילדים בשם: ציון וסעדיה, שנפטרו כשהם בני שנה וחצי/ שנתיים.

היהודים בתימן חלמו על ירושלים ודמיינו אותה כעיר של זהב.

המסע לארץ ישראל:

חממה ויוסף עם ילדיהם והבן המאומץ החלו לעשות דרכם ברגל, מהכפר בהלול לעיר עדן, שהיתה עיר נמל ושם התרכזו היהודים לשם עלייה ארצה במטוסים. שנה שלמה היו במסע עד לעיר עדן, כאשר במהלכו ילדה את בנה המשותף השני, זכריה. במהלך הדרך ניסו ערבים לחטוף את התינוק זכריה, על מנת לאסלם אותו, כאשר חממה מסתירה אותו בתוך השרוול הרחב שלה.

בדרך סבלו מרעב, גניבות, כאשר את המטבעות שנותרו לה היתה תופרת לבגדיה ולמטפחת שלה, מאחר והיתה אמורה להשתמש בכסף זה על מנת להאכיל את בני משפחתה. גם בעלה יוסף היה נעלם למספר ימים, מאחר והיה רעב ומותיר אותה לבדה. פעם אחת אף מכר לערבים את הסיר היחידי בו היתה מכינה לכל המשפחה אוכל, מאחר והיה רעב לאוכל… טוב הוא היה בכל זאת נער צעיר… ורעב…

על כנפי הנשרים:

בשנת 1949, עלו חממה, יוסף ובני משפחתם על מטוס לארץ, כאשר אנשי הסוכנות היהודית מנחים אותם להשאיר את כל רכושם מחוץ למטוס, כולל כסף ותכשיטים ומבטיחים להם כי יביאו את הרכוש מאוחר יותר. הרכוש, הכסף והתכשיטים מעולם לא הוחזרו להם…

סבתא רבתא חממה, הגיעה עם ספר תורה של אביה, שהיה רב גדול ושני סכיני שחיטה, גם חפצים אלו נלקחו ממנה בארץ ולא הושבו לה ונותרו לה מעט תכשיטים שהצליחה לשמור בתוך בגדיה. סבתא רבתא נשבעה שהיא תקנה ספר תורה לזכרו של אביה ולשמירה על כל ילדיה לדורות. ואכן, אחרי 50 שנה, קנתה ספר תורה (בישראל), שעד היום נמצא בבית כנסת בבני עיי"ש וכך גם בפטירתה, בפטירת בעלה ובפטירת כל אחד מילדיה, מגיע ספר התורה לבית האבלים.

כשנחתו חממה ויוסף בארץ, היה זה לילה וחיכו להם משאיות ומשפחות שלמות עלו למשאית אחת והם נתבקשו שכל היתומים יעלו למשאית אחרת.

ילדיה של חממה שלום ושרה, היו יתומים מאב ושלום בן אחיה, היה יתום משני הוריו והעלו אותם למשאית היתומים, אך זמן קצר לאחר מכן, חממה הרגישה שמשהו רע הולך לקרות. חממה ירדה מהמשאית שלה מבלי שיראו אותה והורידה אותם ממשאית היתומים אל המשאית שלה (משאית המשפחות), כך הצילה אותם מהיעלמות וחטיפה בארץ….

בסמוך לכך החלו הרישומים של שמות העולים, כאשר שמה של חממה הפך ליונה, וזאת מאחר ומשמעות השם חממה בתימנית זה יונה.

הגעה למעברת זנגריה – אליפלט:

אחרי נסיעה ארוכה בלילה, המשאיות עצרו במעברת אוהלים בצפון הארץ בשם זנגריה, ושם ערכו לילדים העולים בדיקות בבית חולים שדה ואמרו להורים להביא את התינוקות לבדיקות. חממה הביאה את בנה הקטן זכריה לבדיקה ושם בקשו שתשאיר אותו ללילה ושתגיע למחרת לאסוף אותו, אך בינתיים הסתובבה שמועה כי הילדים שהושארו שם לא חזרו ולהורים הודיעו שמתו.

למחרת, הגיעה חממה לקבל את בנה זכריה חזרה, אך הודיעו לה שהוא מת. חממה לא ויתרה ואמרה שהשאירה ילד בריא ועברה ממיטה למיטה, עד שראתה אותו מוחבא מתחת למיטה בקופסא קטנה "מוכן למשלוח" למכירה/אימוץ. חממה ההמומה לקחה אותו וחזרה לאוהל במעברה, כשהיא המומה ונסערת.

החיים באוהלים במעברה היו קשים מאוד אך העולים ניסו לשמור על שמחת החיים בכל זאת.

לחממה היו 7 ילדים בסך הכל:

שלום – שנולד בתימן מבעלה הראשון

שרה – שנולדה בתימן מבעלה הראשון

מזל – הבת הבכורה של חממה ויוסף

זכריה – בתם של חממה ויוסף

יונה – בתם של חממה ויוסף

רינה – בתם של חממה ויוסף

רבקה – בתם של חממה ויוסף (סבתא שלי ריקי)

לאחר שנתיים בערך העבירו את כל יושבי מעברת אליפלט למעברת מסמיה בדרום.

מעבר למעברת מסמיה – באזור קריית מלאכי:

שם התגוררו חממה ובני משפחתה בערך 8 שנים באוהלים ופחונים, בחורף 1951, הוצפו האוהלים והפחונים, ותושבי המעברה הועברו לישוב בני עי"ש (ע"ש עקיבא יוסף שלזינגר שרכש את האדמות) שהיה בסיס של האנגלים שפונה. שם גרו עד יום מותם ושם נולדה סבתא שלי ריקי, אמה של אימי.

סבתא ריקי מספרת כי שטח האדמה של כל משפחה נקבע על ידי זריקת אבן כאשר המרחק שאליה הגיעה, קבע את גבול השטח. עד היום קיימים בבני עי"ש מבנים מתקופת האנגלים ושני מגדלי מים.

לאחר שהגיעו לבני עיי"ש, למגורים הקבועים שלהם, חממה עבדה בחקלאות (זריעה וקטיף) במפעל שנקרא "הזרע" מהשעה 4:00 לפנות בוקר עד השעה 16:00 אחה"צ וסבא יוסף עבד ב"סולל בונה", החברה שסללה את הכבישים בארץ.

בשנת 1955, התחוללו פרעות בארץ עד 1965 וסבא רבא יוסף, גויס לצבא להילחם בפדאיון (מחבלים שהחלו לחדור דרך ירדן בעיקר) לזמן ארוך ואותם מיגרו במלחמת קדש בה השתתף יוסף. בינתיים חממה נאלצה לפרנס 6 ילדים. לאחר סיום המלחמה, יוסף פוטר מעבודתו ובעקבות מחסור קשה, נאלץ הבן שלום שהיה בן 14 לצאת לעבוד וללמוד מכונאות על מנת לסייע בעזרה למשפחה.

גזזת

כשהיתה סבתא שלי ריקי בת חמש, הגיעה לבני עי"ש קבוצה ממשרד הבריאות, "להילחם" במחלת הגזזת (מחלת נגעים בעור הקרקפת) שטענו שפשטה בקרב העולים בעקבות תנאי תברואה ירודים. הם נכנסו לבתים לקחו בכוח ילדים וילדות בני 3-7 -גם אלו שלא חלו בגזזת. הקבוצה ממשרד הבריאות הגיעה לאסוף ילדים, כאשר חממה היתה בעבודה והאחות הגדולה יותר מזל, שהיתה בת 15 והשגיחה על יתר האחים, לא יכלה לעשות דבר, למעט הצלחתה להחביא את סבתא שלי ריקי, שהיתה בת 5.

אחיות של סבתא שלי ואחיה (יונה, רינה וזכריה) שעברו את התהליך, ספרו שתפסו אותם אחיות בין הרגליים, שפכו להם שכבה עבה של שעווה רותחת על הראש (מבלי לגזור את השיער לפני כן) תוך צרחות אימים במיוחד של זכריה, שהיה ראשון וספג את הטמפרטורה הגבוהה של השעווה ותלשו להם את השערות בבת אחת. סבתא שלי ריקי ניצלה "מהמבצע", מאחר ומזל אחותה הגדולה, בתושיה רבה החביאה אותה מתחת למיטה. סבתא שלי ריקי זוכרת שאחיה חזרו כמו חולים עם סדינים קרועים לבנים על הראש ולא דיברו מההלם. לאחיותיה היה קשה מאוד מרגע שחזרו משם והן חשו בושה בשל העובדה שהיו קרחות, לעיתים עם קרקפת פצועה ותלושה והיו צריכות להסתובב עם חצאי סדינים לבנים על הראש. ממש נורא…

חממה חזרה מהעבודה למראות הנוראיים הללו והיתה בתחושה שאין לה שליטה על הילדים שלה, וכפי שניסו לחטוף את בנה זכריה, היה זה המשך ישיר לכך שאין לתת בממסד אמון ושכן היחס אליהם היה כשל בורים.

חממה סירבה ללמוד עברית מתוך עקרון וכל חייה דיברה בתימנית עם ילדיה ונכדיה.

קבלת בית מעמידר:

כשהגיעו העולים לבני עי"ש, הגיעו למקום בו בנויים בתים לחיילים הבריטיים, אך מכיוון שהבריטים יצאו והשיטפון הגדול ב- 1949 לאט לאט החלו בבנייה, כאשר חברת עמידר – חברה משכנת, הקימה בתים מבלוקים. הבתים היו קטנים אך היה זה שינוי מהותי אחרי השנים הרבות במעברות ובתנאים ירודים, נחשב הדבר ל"לוקסוס"- הכוונה לחיי מותרות ממש.

סבתא חממה קיבלה בית מעמידר בשכירות, גודל הבית 52 מטר. בבית היו שני חדרים, מטבח קטן, שירותים ומקלחת ו"הול" (מרחב משפחה)- הבית הזה איכלס 9 נפשות! הילדים היו ישנים בחדרים על מיטה ומזרנים. לא היה מקרר אלא ארון קרח, לא היה תנור אלא פלטה לשבת ופתיליה לבישול/ פרימוס לכביסה.

סבתא ריקי מספרת שהם היו מתקלחים ביום שישי כאשר היו מחממים מים בתוך גיגית והיו נכנסים אחד אחרי השני מתקלחים ויוצאים. סבתא ריקי מספרת שאחותה רינה לא אהבה להתקלח והיו מקלחים אותה בכוח.

סבתא שלי ריקי מספרת שכשפיטרו את אבא שלה יוסף מסולל בונה, אמא שלה חממה היתה צריכה לצאת לעבודה, חממה נאלצה להשאיר את סבתא ריקי אצל אמו החורגת של יוסף ולצאת לעבוד בחקלאות ב"זרע", בעבר רק בגיל 5 היו הילדים הולכים לגן לראשונה וסבתא ריקי היתה קטנה מדי.

חממה היתה יוצאת בשעה 4:00 -16:00 ויוסף היה עובד בקטיף פרי הדר בפרדסים- עבודה עונתית ואחר כך ב"בזק" בעבודות תשתית וכל 1/2 שנה היו מפטרים אותו כדי שלא יצבור קביעות.

ליוסף היה חמור לבן בשם חילוואן עמו היה יוצא לעבודה. החמור לא היה אוהב לצאת לעבודה בבוקר ומתעקש שלא לזוז מהמקום וכך במקום שייקח החמור את יוסף לעבודה, יוסף היה גורר אותו, אבל שהיו צריכים לחזור הביתה בתום העבודה החמור היה רץ בשמחה ועוקף את יוסף…

סבתא ריקי היתה הבת הכי קטנה במשפחה והיתה אוהבת לישון במיטה מאחורי אמא שלה, חממה. כשחממה היתה מתעוררת בשלוש לפנות בוקר לעבודה, סבתא ריקי היתה זוכרת שהיא היתה מכינה לה תה חם ונותנת לה 2 גרוש כדי שתקנה לה משהו. סבתא ריקי היתה מספרת שאלו היו הרגעים הכי יפים שלה עם אמא שלה.

בשנת 1980, עבר יוסף תאונת דרכים קשה, שהותירה אותו נכה ועם פגיעה קוגניטיבית קשה (הזיכרון שלו נפגע וגם יכולת החשיבה והוא בקושי יכול היה ללכת) וחממה היתה צריכה לטפל בו.

חממה, עוד מתימן, היתה בעלת יכולות ריפוי, כך בימי שישי ושבת היו עולים לרגל לביתה אנשים עם בעיות בגב, שפרקו כתפיים, ידיים, ברכיים, היתה מכינה תרופות מכל מיני עשבים ומטפלת בכולם- עד גיל מופלג ממש.

מספרים חבריה של חממה שמכירים אותה מתימן, שהיא היתה חסרת פחד וכדי לפרנס את אביה ואחיה היתה מכינה בשמים ותרופות, עולה על חמור ורוכבת יום יומיים לעיר כדי למכור את מרכולתה. הגברים היו מספרים שהם עצמם היו מפחדים מהדרך הזו אך היא היתה אישה חזקה ואמיצה.

נשות העיר היו מחכות לכך שתרקח להן בשמים והיו מצפות לה. בכסף שהיתה מקבלת מהן היתה קונה קמח ומצרכים על מנת להכין מהם אוכל.

חממה חיה עד גיל 97 כשהיא צלולה ובריאה ובשלב מסויים אמרה שמספיק לה לחיות את החיים האלה מאחר וכל החברות שלה נפטרו וכך גם אחיה עוד אמרה שברגע שאין לך רצון זהו סימן שאין בך כוח חיים.

באחד הימים הגיעה סבתא ריקי לבקר את אמא שלה חממה אחר הצהריים ולאחר שהכינה להם אוכל בקשה ממנה חממה: "תוציאי אותי למרפסת אני רוצה לנשום אוויר, זה הסוף" סבתא ריקי לא תיארה לעצמה שהיא מדברת באמת על כך שהיא עומדת למות והחזיקה לה את היד וחשה שהדופק שלה חלש ואז בקשה סבתא ריקי מבעלה יואב שיזמין אמבולנס ויתקשר לאחיות שלה, חממה אמרה לה שהיא לא רוצה שייקחו אותה לבית החולים כי היא רוצה למות בבית. סבתא ריקי שמעה את האמבולנס והתפללה בליבה שהאמבולנס לא יגיע כי הבקשה שלה היתה למות בביתה. לאט לאט איבדה חממה את נשימותיה והרגל שלה החלה להכחיל וכך גם יתר פלגי גופה- האמבולנס הגיע ושאלו את סבתא ריקי האם לנסות להחיות אותה, אך סבתא ריקי השיבה שהיא בקשה ממנה למות בביתה ושלא יפריעו לה בעניין.

חממה מתה מיתת נשיקה. כך נפטרה לה אגדה.

לכולם היה מאוד קשה להתגבר על מותה גם לסבתא ריקי וגם לאמא שלי מיכל,- נכדתה, שהיתה חיילת בצבא באותה העת.

 

הזוית האישית

עמית: נהניתי מאוד לבלות בחברת אמי וסבתי ולשמוע סיפורים שלא שמעתי עד עתה. הבנתי את החשיבות של תיעוד ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבתא ריקי: נהניתי מאוד להיזכר בהיסטוריה המשפחתית ואף נפגשתי עם אחיותיי כדי להיזכר בקורות המשפחה ואף מהן למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על הוריי, והכי הכי נהניתי לבלות עם הנכד שלי עמית.

מילון

מעברה, פאדיון
מילה/מושג/ביטוי: "מעברה"- הפירוש: מחנה מעבר לעולים שהגיעו ארצה. העולים השתכנו באוהלים או פחונים (צריפים). מילה: "פאדיון"- מחבלים מסתננים שהגיעו מירדן וחדרו לישובים בארץ וביצעו מעשי הרג.

פאדיון
מחבלים מסתננים שהגיעו מירדן וחדרו לישובים בארץ וביצעו מעשי הרג.

ציטוטים

”רצון - הוא כוח חזק מאוד! לאדם קשה לחיות ללא רצון“