מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עולה חדש בארץ ישראל

סבא משה והנכד יהונתן
סבא משה ויהונתן בחופשת "בית ינאי"
העלייה ומסורת בית ינאי

ילדות

שמי משה (יהודה). נולדתי בגרמניה 4.3.1947 בעיר פרנוולד להורים ניצולי שואה פלה ודוד גרינברג. מקור שמי על שם סבי מצד אמי – משה, וסבי מצד אבי – יהודה. בילדותי כולם קראו לי בכינוי חיבה משהל'ה. במשפחתי הגרעינית אני הבן הבכור ויש לי אח נוסף שצעיר ממני בשש שנים ושמו יורם.

שם משפחתי המקורי היה גרינברג. להורי היתה חנות תמרוקים שנקראה פרפומריה מור, וכל הלקוחות פנו אליהם תמיד כגברת מור ואדון מור ומכיוון שלא רציתי שלילדיי יהיה שם משפחה גלותי ביקשתי מאבי לפני הולדת ביתי הבכורה לשנות את שם המשפחה מגרינברג למור.

כשמלאו לי שנתיים עליתי יחד עם הורי מגרמניה לישראל. בתחילה שיכנו אותנו במעברה באוהלים בבאר יעקב. לאחר מספר שבועות קיבלנו בית ברמלה שבו גרה לפני כן משפחה ערבית שברחה בעקבות מלחמת העצמאות. באותו מבנה התגוררה בקומה השנייה גם משפחת הרב אבו חצירא המפורסמת. הבית שבו התגוררנו היה יחסית גדול ומרווח עם חצר גדולה שבה היו עצי תאנה, תותים, גויאבות, שזיפים, ולימון.

שנות ה- 50 היו שנים של צנע שבהם היה מחסור באוכל, והמדינה הקציבה לכל משפחה תלושים שאיתם היה ניתן לרכוש מוצרי מזון כמו סוכר וקמח. הוריי היו שולחים אותי למכולת עם התלושים לקבל את המצרכים. בגלל מחסור במזון במדינה אבי גידל בחצר שלנו תרנגולות ושפנים שסיפקו לנו ביצים ובשר. בתקופה הזו לא היו מקררים שקיררו באמצעות חשמל. מדי יום היה עובר ברחוב שלנו איש עם עגלה וסוס ומוכר גושי קרח גדולים וכבדים ששימשו לקירור. כשנשמע ברחוב צלצול הפעמון של איש הקרח אמי היתה שולחת אותי עם סל מיוחד לקנות קרח, וכך בעצם קיררנו את כל מוצרי המזון.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1

                                          עגלון עם מיכל נפט                                             פתיליות על נפט ופחמים 

את הבתים באותה תקופה לא חיממו עם מזגנים או תנורים חשמליים אלא עם תנורי נפט. את הנפט קיבלנו מעגלון שהיה עובר בין הבתים בשכונה וממלא לנו נפט במיכל מתכת. בנפט השתמשנו גם לחימום האוכל במתקנים שנקראו פתילייה ופרימוס.

בתור בן לניצולי שואה זכיתי לקבל מהורי המון משחקים שאף ילד לא זכה לקבל. קיבלתי את הכדורגל הראשון בשכונה וכן רכבת שעובדת על מפתח שמותח קפיץ (לא חשמלית ולא על סוללות !). בנוסף הייתי הילד היחיד בשכונה שקיבל מתנה ליום ההולדת אופניים על שני גלגלים.

זיכרונות זיכרון מיוחד מאותה תקופה – בשנות ה- 50, תקופה שבה המדינה הייתה עדין בתחילת דרכה הוריי סיפרו לי שלא היה נהוג לנעול את דלתות הבתים. באחד הערבים הורי יצאו לחברים והשאירו אותי (כמנהגם) לבד בבית, התעוררתי ומשלא מצאתי אותם, יצאתי מהבית, חציתי את הכביש והלכתי לחפש אותם בתחנת המשטרה המקומית שהיתה בעברו השני של הרחוב. מאוחר יותר הוריי הגיעו לתחנה ומצאו אותי משחק עם השוטרים להנאתי.

כשמלאו לי 6 נולד אחי ואז עברנו לבית יותר גדול ומרווח בשכונה חדשה שהוקמה והבתים בה נקראו שיכונים. בחצר גדלו עצי פרי גבוהים, ואבי התקין לי אומגה שאיתה יכולנו אני וחבריי לגלוש מעץ לעץ כמו טרזן איש היער )גיבור הילדות שלי). בנוסף גידלתי יונים, צבים וכלבים שהעסיקו אותי מאד. ברמלה למדתי בביה"ס יסודי ממלכתי ד'. כשהייתי בן 13 עברנו לגור בעיר רמת גן לרגלי הר נפוליאון, ליד פארק הירקון, ושם למדתי בבי"ס הגפן.

בבית הספר למדנו מקצועות שהיום כבר לא לומדים אותם כמו שיעור מלאכה. בשיעור זה הבנים למדו להכין ולבנות פריטים שעשויים ממתכת ועץ. אני, לדוגמא, בניתי מנורת לילה מעץ. את הבנות לימדו תפירה ובישול והן הכינו לכל הכיתה תבשילים טעימים. זאת הייתה חוויה טעימה ומלכדת לכל ילדי הכיתה. שיעור נוסף היה שיעור חקלאות בו למדנו להכיר צמחי תבלין ונוי וגם יצאנו לשדה להקים גינות קטנות שבהן זרענו, שתלנו וגידלנו צמחים. לשיעורי זימרה (מוסיקה של היום) המורה היה מגיע עם אקורדיון או חליל ומלמד אותנו שירים עבריים בלבד. בשיעורי המקהלה היו מחלקים אותנו – בנים ובנות – לפי קולות ולמדנו לשיר את השירים במקהלה.

כשמלאו לי 17 משפחתי עברה לחולון.

בילדותי אהבתי לשחק עם חברים כדורגל, תופסת ומחניים וגם משחקי קופסא כמו דמקה. אחד התחביבים שהיו אהובים עליי היה איסוף בולים. באותם זמנים, כשעדין לא המציאו את האינטרנט וגם טלפונים היו נדירים, המידע והקשר בין האנשים היה בעיקר באמצעות מכתבים. כדי לשלוח מכתב היה צריך לקנות בולים ברשות הדואר. את הבולים הדבקנו על המעטפה ובדואר היו מחתימים את בולים עם חותמת ושולחים לנמענים. כאשר הורי קיבלו מכתבים ביקשתי מהם את המעטפה עם הבולים שאותם הורדתי באמצעות אדי מים חמים ושמרתי באלבום הבולים האישי שלי. בנוסף הייתי מנוי בשירות הבולאי של רשות הדואר אשר שלח לי את כל הבולים החדשים שיצאו לשוק תמורת תשלום חודשי. איסוף בולים היה תחביב די נפוץ בין חבריי והיינו מחליפים בינינו בולים.

מסורת משפחתית שהחלה בשנת 1961. . .

לאבי ואמי, שנשארו לאחר המלחמה ללא בני משפחה מקרבה ראשונה, היה מאד חשוב לבנות גרעין חדש של משפחה אוהבת ומלוכדת. המשפחה תמיד היתה ערך עליון עבור ההורים שלי, ערך שהיווה אבן דרך לאורך כל חייהם. את ההווי המשפחתי המיוחד שהם דאגו ליצור גם אני ואשתי המשכנו להנחיל לילדינו והם לנכדים…

כל חג תמיד היה סיבה למסיבה ולמרות שהיינו רק ארבעה – אבא אמא אני ואחי – תמיד היתה אוירה חגיגית ומיוחדת. גם כשכבר הייתי נשוי התעקשתי תמיד לחגוג את החגים עם הוריי ולא הסכמתי אף פעם ללכת לחגוג עם הצד של אשתי. זה היה ברור ובכלל לא נתון לוויכוח – חגים חוגגים רק עם משפחת מור !!!

תשומת לב מיוחדת היתה בימי ההולדת. לכבוד יום הולדת תמיד נערכו הכנות מיוחדת – קישוטים ומתנות עם הרבה תשומת לב ומחשבה. בבוקר יום ההולדת הורי הכינו כיסא עם מתנות ומוקדם בבוקר היו נכנסים עם הכיסא המקושט ושרו שיר יום הולדת בפולנית שאותו עד היום אנחנו שרים בחייק המשפחה המורחבת. לפני שבתי התחתנה בן זוגה קיבל דף עם מילות השיר בפולנית והסבירו לו שכדי להיות חלק מהמשפחה עליו ללמוד את מילות השיר. את מסורת כיסא יום ההולדת והחגיגות המתלוות לו מקיימים עד היום גם הנכדים שלי.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa2
כיסא יום הולדת מיוחד במינו וחגיגת יום ההולדת

בשנת 1961 כשהייתי בן ארבע עשרה הוריי החליטו לכבוד ראש השנה לחגוג לראשונה את החג בנופש משפחתי. בתקופה הזו לא היו בתי מלון או בתי הארחה וחופשה מסוג כזה לא הייתה מקובלת. הורי השכירו חדר (צימר) אצל משפחה בבית ינאי בבית הממוקם על צוק שממנו יורדים לחוף הים. בחדר היו רק מיטות ומצעים ואת כל השאר – מצרכי מזון, מגבות, ציוד לים וכו' היינו צריכים להביא איתנו. את ארוחת החג אכלנו אצל משפחה אחרת ביישוב שבישלה עבורנו. ואת שאר ימי החג בילינו בנעימים על שפת הים.

מסורת הנופש המשפחתי בראש השנה של הורי, אחי ואני המשיכה עד שמלאו לי 22 והתחתנתי. המשפחה גדלה לחמש נפשות, ונאלצנו לחפש בית גדול יותר בישוב בית ינאי. כך המשכנו עד שנולדו שני ילדיי ואחי התחתן – המשפחה שוב התרחבה והגענו לשמונה נפשות. לא הצלחנו למצוא בית מספיק גדול לכולנו, ושוב היינו צריכים לחפש "בית ינאי" חדש. במשך כל השנים הללו מעולם לא ויתרנו על הנופש המשפחתי של ראש השנה, למרות שההכנות לנופש היו תמיד מלוות בעבודה רבה, קשה וגם קצת עצבים.

את כל התיקים, הסירים המזוודות והציוד היינו מעמיסים על גגון ויוצאים לדרך עייפים אך ברגע שהגענו לבית ינאי והתמקמנו כל העצבים והלחץ היו מתפוגגים והחופשה המשפחתית הזו היתה מזכרת נהדרת כל שנה מחדש. דבר נוסף שייחד את חופשת בית ינאי היה הצורך של כולנו להיות ביחד. מעולם לא יצאנו לטיולים תמיד חיכינו להיות ביחד. הבאנו המון משחקים שיחקנו והקדשנו לילדים והחופשה הזו היתה גורם מלכד ומאחד את המשפחה.

בשנת 1999 המשפחה ששכרנו ממנה בית בבית ינאי הודיעה לנו שהיא לא משכירה יותר בתים לנופש. כל ניסיונותינו למצוא בית אחר עלו בתוהו ובלית ברירה פנינו לישוב מכמורת הסמוך לבית ינאי. מצאנו שם בית נופש שהתאים לנו ממש על קו הים, אך למרות שעברנו ליישוב אחר המשכנו לקרוא לחופשה של ראש השנה "בית ינאי". לאחר מספר שנים גם במכמורת הודיעו לנו שהם לא משכירים יותר חדרים לנופש ומאז אנחנו נופשים ביחד בתקופת חגי תשרי ב"בית ינאי" בצפון הארץ …

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%9b%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%a8-2003-1

חופשת "בית ינאי"

גם כיום כשהמשפחה שלנו כבר התרחבה ומונה שמונה עשר נפשות אנו ממשיכים במסורת בית ינאי.

השנה (2016) פעם ראשונה (מכיוון שאחי אשתו וילדיו לא היו בארץ) החלטנו להעביר את מסורת בית ינאי לחו"ל ובמקום לחגוג את בית ינאי בראש השנה חגגנו אותו בברלין בחנוכה. היה כיף מרענן ושונה. מה שחשוב הוא שהמסורת של נופש משפחתי משותף נמשכת, ולמרות שהמשפחה גדלה והקושי לתאם ולרצות את כולם הולך וגדל כולם מביעים נכונות ורוצים להמשיך את המסורת הנפלאה הזו כדי לשמור על הקשרים ההדוקים והטובים בין כולנו ובייחוד בין בני הדור הצעיר.

הזוית האישית

יהונתן: הכרתי את משפחתי יותר טוב, והיום אני מכיר וקרוב יותר לכולם.

משה: הזדמנות נפלאה להעביר הלאה את מורשתי והחוויות שלי ושל משפחתי לדורות הבאים.

מילון

צנע
מדיניות המאומצת על ידי הממשלה כדי לצמצם את הגירעון והעלאת המיסים.

פתילייה
כירה ניידת הבנויה ממיכל דלק ופתילה הטבולה בקרוסין (נפט) ומדליקים על ידי גפרור לחימום\\\\\\\\בישול מזון.

שיעור מלאכה
למידה באמצעות עשייה כגון: מלאכות יד, סריגה, רקמה ותפירה, עבודה בעץ ועבודות ריקוע בנחושת.

כיסא עם מתנות
בבוקר יום ההולדת הורי הכינו כיסא עם מתנות.

ציטוטים

”מסורת "בית ינאי" ממשיכה כ 56 שנה. “