מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עוד לא אהבתי די

אורי בסדנת מסכות
אורי עם שילה טוביה ויוסף חממי
אהבתי לאשתי, למשפחתי, לציור, למוזיקה קלסית, לספרים, לשירה ולחיים

שמי אורי בן אשר, נולדתי בשנת 1935 בישראל, בעיר חיפה. הוריי קראו לי אורי בעקבות השיר "עקרה" של רחל המשוררת. שם המשפחה של אבי היה מוטרמילך, כשהוא בא ארצה הוא החליף את שם המשפחה הגלותי לשם עברי על שם אביו אשר, וקרא לעצמו בן אשר. אני הבן הבכור, מאוד רציתי שיהיה לי אח כדי שלא אשאר לבד. כאשר נולד אחי הצעיר אהבתי אותו, אחי מאוד אהב אותי ונעזר בי, נשארתי בודד ללא אח כי הוא נפטר.

הבית שגרתי בו בילדותי בחיפה היה בנין עם הרבה דירות, הדירה שגרתי בה עם הוריי הייתה בת ארבעה חדרים בשכירות ובדירה זו הייתה גרה משפחה נוספת. אנו התחלקנו עם המשפחה במטבח, בשירותים ובחדר האוכל. הבית היה עשוי משלד בטון וקירות בלוקים.

בנעוריי אהבתי ללכת לתנועת הנוער. במפגשים בתנועה הכרתי נערים ונערות בני גילי וחוויתי חוויות רבות. היינו יוצאים למחנות עבודה בקיבוצים ואהבתי את ההווי של האירועים, העבודה בשדות – עבדתי ברפת וחלבתי פרות. בערבים ישבנו ליד המדורה ושרנו משירי ארצנו. שם התחילו האהבות הראשונות עם הבנות. בצבא שירתי בחטיבה קרבית. ביחידת הסיור של היחידה – שם למדנו להכיר את ארצנו. חרשנו אותה ברגלינו והכרנו כל שביל וחורשה.

היו לי הרבה חברות, אולם אהבתי הראשונה הרצינית הייתה לנערה בשם דליה שלאחר מכן הייתה לאשתי. הכרתי אותה בצבא. ההכרות הממשית בינינו קרתה כאשר הייתה מגפה של שפעת במחנה, שנינו חלינו בשפעת ונשלחנו לאשפוז בבית חולים. כדי להעביר את הזמן שם שיחקנו בדמקה. כדי שהיא תימשך אלי, כי כבר אז התאהבתי בה, נתתי לה תמיד לנצח אותי וכך התפתחו הקשרים בינינו. הקשרים הלכו והתחממו עד אשר נאלצנו להיפרד, כי אני למדתי בחיפה בטכניון והיא נסעה ללמוד בירושלים בבית ספר בצלאל. המרחק בינינו קירר את היחסים והקשר היחידי שהיה, היה באמצעות מכתבים. כאשר גמרנו ללמוד והיא חזרה לחיפה הקשר חודש, האהבה חזרה ופרחה. הצעתי לה להתחתן איתי והיא הסכימה. אשתי קראה לי "אורלה". ביחד הקמנו משפחה: נולדו לנו שני בנים וחיינו יחד באהבה 57 שנים עד למותה.

אני ואשתי, דליה ז"ל

אני עדיין אוהב אותה ונושא איתי את זיכרונה. הנצחתי את קורות חייה בציור כי אני אוהב לצייר. באמצעות הציור אני מתאר את רגשותיי.

המשפחה המורחבת

בציור הבא ציירתי בית העולה ומטפס וכל קומה מתארת פרק בחייה. בקומה הראשונה היא בת שנתיים עם הוריה, וכך בכל קומה שעולה פרק חדש בחייה עד הקומה האחרונה שבה היא ואני מסתכלים למטה על כול הקומות וכל פרקי החיים שהיא עברה ובסוף ישנו סולם שבו היא עולה לשמים. היא חסרה לי, לכן אני עולה כל חודש לקברה מביא לה פרחים, כהוכחה לכך שאני עדיין אוהב אותה. נשארתי לבד ואז עברתי לגור בדיור מוגן 'בית בלב' ושם הכרתי אישה, גם היא אלמנה ובודדה, התאהבנו וכיום אנחנו זוג אוהבים.

הציור המתאר את חייה של דליה ז"ל

יש לי חמש נכדות. בכל יום הולדת אני נותן להן מתנה – ציור שאני מצייר להן. ביום ההולדת האחרון חגגתי עם אחת מנכדותיי ששמה נועה. בעיני נועה יפה והיא גם מציירת יפה מאוד, כנראה שירשה כשרון זה ממני. תיארתי אותה בציור כפרח הרקפת, המתחבאת בין הסלעים,  כי כמו הרקפת שיש לה כתר ומראה אצילי, ככה נועה היא מאוד יפה, אצילית ומאוד ביישנית, וגם הרקפת אוהבת להתחבא בין הסלעים.

הציור המתאר את נועה

יש לי אהבות נוספות. אני אוהב לצייר כי על ידי הציור אני מביע את דעותיי, חוויותיי ורגשותיי. אני אוהב לשמוע מוזיקה קלסית. אני אוהב לקרוא הרבה ספרים. הספר שאני קורא עכשיו נכתב ע"י סופרת איטלקית המתארת חיים של שתי נערות בעיר נפולי. אני אוהב גם מאוד שירה והמשוררת הכי אהובה עלי היא לאה גולדברג. היא כתבה שיר המתאר אדם זקן, לשיר היא קראה "שירי סוף הדרך". השיר הזה כל כך נגע ללבי מכיוון שהוא מתאר את חיי האדם עד לזקנה ומעודד אותו להמשיך ולחוות וליהנות מהחיים למרות הקשיים שהזקנה גורמת. כך גם אני רוצה לחיות, למרות זקנתי.

ציירתי ציור המתאר את דרכו של אדם מילדות דרך עלמות, בגרות ועד לזקנה. בזקנתו יושב האדם מתחת לעץ וציפור קטנה שואלת אותו "האם הוא זוכר את הדרך שעבר?". הזקן זוכר אותה אולם אין הוא רוצה לשקוע רק בזיכרונות העבר, אלא להמשיך ולחוות חיים חדשים ומלאים. לכן הוא פונה לאלוהים ומבקש ממנו שייתן לו את היכולות לכך: לחוש, לראות, לדעת ולייחל.

הזוית האישית

בדרכי לפגישה בבית הספר נזכרתי בשירו של יורם טהרלב "לא היה לי סבא", גם אני לא הכרתי את סבא וסבתא שלי כי הם נספו בשואה. במשך רוב חיי לא היה לי כל קשר עם דורות אלה. יתרה מכך, אני זוכר שהבטנו בדחייה ובזלזול על האנשים הזקנים כי אנו גדלנו "בארץ בראשית שאהבה רק את הילדים האמיצים". תכנית הקשר הרב דורי הייתה מעניינת, אולם התאכזבתי מכך שהיא הייתה חד סטרית. אני הייתי מאד מעוניין להכיר גם את הנערים בני שיחי. קיים פער דורות בינינו וגם פער תרבותי, לכן הייתי סקרן להכיר את הדור הצעיר.

אני חושב שבגלל ש:

1. אני לא הייתי שייך למשפחתם הביולוגית הייתי לגביהם אדם זר. לכן הם התקשו להשתחרר מהרגשת הזרות ולפתוח את לבם. נערים אחרים באותה תכנית באו עם הסבים והסבתות שלהם ויתכן ששם הקשר הצליח יותר.

2. הנערים לא עברו מספיק הכנה והדרכה מוקדמים ולכן לא ידעו כיצד לגשת ולהתייחס לנושא. האם ניתן להסיק ממפגשים אלו כי הצלחת תכנית הקשר הרב דורי תהיה בעיקר בין בני המשפחה הביולוגיים ולא בין אנשים זרים? או אולי צריך ליצור שתי תכניות נפרדות: האחת לקשר בין בני משפחה ביולוגיים והשנייה ללמוד איך אפשר ליצור קשרים בין דוריים בקרב אנשים זרים שאינם בני המשפחה.

מילון

רחל המשוררת
רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 20 בספטמבר 1890 – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט "רחל" (ובספרות העברית; רחל המשוררת), הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הרגשתי שהחברה כבר לא צריכה את הזקנים כאן, בזכות התכנית אני מבין שיש לנו עוד מה לתרום“

”לחוש, לראות, לדעת ולייחל“