מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עוד כמה סיפורים על חיי

ראובן סופר והראל גרובר
אני ואשתי אשר עברה איתי ביחד את מסע חיי.
סיפורים שונים שהשפיעו על חיי ועיצבו אותם...

אנחנו בחזית, לפני 50 שנה

הקמנו את הקיבוץ מול הגבול הבינלאומי דאז, עם ממלכת ירדן.

חברי ואני לא עברנו מעולם חוויה כזו, שהיינו מחויבים להגן ממש על קיומנו ועל חיי משפחתנו. אומנם בארגנטינה, היינו עדים, ואפילו מעורבים באירועים קשים, הפיכות צבאיות או מתקפות על רקע אנטישמי, אבל לעולם לא איימו בצורה כל כך מוחלט על עצם חיינו. זה קרה בדיוק לפני 50 שנה מהיום, קודם לכן, בשנת 56, היינו מגויסים לקראת אפשרות שהלגיון הירדני, שבעצם היה ממש "שכן" צבעוני שלנו יצטרף לחזית אחידה עם מיצריים וסוריה נגדנו. אבל זה לא קרה וההמולה עברה.

אבל ב 67, כאשר כל המדינה חוותה מצב של המתנה, מצב הרוח של דיכאון לאומי וציפייה  להכרעה מדינית, להסיר את המעצור על ישראל, אנחנו על הגבול, נכנסנו לכוננות מוגברת, הכנת כלי הנשק שבידינו, ביצור העמדות מסביב לקיבוץ, טיפול במלאי החירום ואפילו, פריסת רשת קשר מאיתנו למפקדת החבל. בבתי החברים הכינו את החלונות עם פסי נייר דבק לחזקם לקראת הפגזות אפשריות והאווירה הכללית הייתה מתוחה בצפייה לרגעים לא קלים.

קבוצת המתנדבים מגרמניה שבאו לעזור בעבודות הקיבוץ, קבלה פקודה משגרירות גרמניה לעזוב ולחזור למולדתם. בעמדה אצילית, הקבוצה החליטה להישאר ובהיפתח הקרב, הסתתרו מתחת לבניינים (כי לא היו מספיק מקלטים).לכל הדעות מעשה ראוי לציון. בוקר של יום 5 ליוני, הכול בינתיים מתנהל כרגיל, החברים עסוקים בהכנות העמדות, למרגמות 81 מ"מ, לתותחים אנטי טנקים ולעמדות ירי מקלעים ורובים. בדיוק בשעה 12 בצהריים התחילה ההפגזה של כוחות הלגיון.

חשבנו בליבנו, שרגע זה לא יגיע אבל, הנה, אנחנו מול המציאות המחרידה.

רצנו לעמדות, אלו שהספיקו להכניס את הילדים למקלטים עשו זאת, אבל נשארו לא מעט ילדים ומטפלות  בדרך…לבסוף , כול האוכלוסייה הבלתי לוחמת הייתה מוגנת, ואנחנו, ברובנו בנים (בצוות של מפעילי המרגמה הייתה  בת אחת) התחלנו להגיב בירי. בינתיים נודע לנו שפגז ירדני נפל קרוב לנשקיה, ושם נהרג סגן אלוף כפרי, ז"ל, ממפקדי האזור. מה קורה בפן האישי למי שעדין לא חווה חוויה דומה, איך מגיבים, איך מתגברים על הפחד הנורא  הכול כך אנושי?

תדמיינו שאתם נמצאים בתוך בור, הפגזים ניטשים מסביבך, רעש  משגע ובנוסף לכך, פגז שפגע בקרבת מגדל מים רזרבי של הקיבוץ שמסביבו רשת אזעקה למניעת פריצה…נוסף לעוצמת הפצצות  התחילה סירנת הזעקה…

אני זוכר שנפלתי לתוך הבור ופשוט טמנתי את הפנים והראש לתוך הקרקע החולית, כמין סוג של חיפוש מסתור בטוח. אבל זה לא לקח הרבה זמן והפקודה לירי הגיע מהסמל. כאילו נגעו בי במקל קסם, האדרנלין התחיל לזרום בחוזקה, התרוממנו, ביצענו במהירות את כל מה שלימדו והמרגמה פעלה עם פגיעות מדויקות לפי הדיווח. לא פחד ולא מורא, איזו מין רוח של מחויבות והזדהות, וכך בדו שיח עם האויב הגיע הלילה.

שקט השתרר בגזרה. נכנסנו לבונקר פגזים ושם עברנו את הלילה  בין רגיעה לדאגה. שמענו רדיו ונודע לנו על הצלחות צה"ל בגזרות השונות. אמנו בצורה מוחלטת לדיווחים ובכל זאת היינו משוכנעים שהקרבות אצלנו לא נגמרו…

למחרת בבוקר הייתי הראשון שיצא החוצה. כך, כמופע תעתועים, אני רואה בשמיים מטוס ענק, לבן, שמתקדם לדרום ועובר אותנו באטיות. היינו משוכנעים שזה מטוס נוסעים שטס ללוד …הסתבר לאחר מכן שהיה מטוס ערקי, שחדר את רשת המק"מ בחשבו שהשטח הוא בידי הירדנים. הגיע עד כביש בית ליד רעננה, עשה פרסה לכיוון נתניה, נכנס ישר לרחוב הרצל ושם נהרגה תושבת העיר שהסתכלה בחלון. לאחר מכן הטיס חזר האחורה בכוונה להימלט, עד שהופל באזור מגידו מעל מחנה צבאי.

ההפגזה התחדשה. זה לא לקח הרבה זמן עד שראינו תור של טנקי "שרמן" של צה"ל פורץ לתוך הגדה המערבית, דווקא דרך בחן, בין העמדות שלנו.

ראינו  אותם וצהלנו!!!

ידענו שבשבילנו, נגמרה המלחמה. לאחר קבלת ההוראה ,קיפלנו את הציוד ורצנו להתחבק עם יקירנו.

הנזק החומרי בקיבוץ היה לא קטן, מספר פרות נהרגו, בתים ניזוקו אבל בלי פגיעות בנפש, מלבד נפילתו של כפרי, ז"ל. במפקדת האזור ציינו את הארגון שלנו והתגובה ההולמת של חברינו. זה היה חלקנו במאמץ הלאומי, במלחמה שנכפתה עלינו, מלחמת אין ברירה.

הגאוצ'ו היהודי

בחלק הראשון, יחד עם שגיב, ילד מקסים הלומד בפנימית טוקאיר (בקבוצי בחן) ניסיתי לבצע סיור מקוצר של ההיסטוריה שלי, מין  אוטוביוגרפיה מוקצבת לכ- 1500 מילים. התגברנו למגבלה זאת וסיימנו את העבודה בסיפוק לא קטן. ראוי לציין לקראת הכתבה השנייה, המפעל שבו אנו פועלים. שילוב דורות ויצירת סיפורי מורשת שמובל על ידי שלושה גורמים מרכזיים, המשרד לשוויון חברתי, בית התפוצות ומשרד החינוך.

זאת תכנית מדהימה שמפגישה וותיקים וילדי בתי ספר הפזורים בארץ. השילוב הזה, הוא מנצח. נרקמים יחסים בלתי אמצעים והתוצאות מופלאות.

בחלק השני,  אנסה לעלות כמה סיפורים שהותירו בי רושם מיוחד בחיי.

כאשר סיפרתי על קטעי היסטוריה שלי לא נגעתי בשורשי המשפחה שלי,  בעיקר על הסבים שהגיעו לארגנטינה עם חלק מבניהם, בראשית המאה ה 20 מאוקראינה, אז, חלק מהאימפריה הרוסית ובראשה הצאר ניקולאי, מי שנובר בהיסטוריה היהודית בגלות יודע עד כמה אחינו סבלו מאנטישמיות ומרדיפות. מצבם היה קשה מיום ליום, בניהם היו חייבים לשרת 25 שנה בצבא ותנועותיהם היו מוגבלות למה שקראו אז, "תחום המושב".

בכל מחיר היהודים ניסו לברוח למקום בטוח ושקט יותר בו יוכלו לפתח חיי קהילה ולחיות כיהודים חופשיים. אמריקה נראתה להם כמקום רצוי. אבל ההגירה לארצות הברית הוגבלה ונסגרה ואז ניפתח חלון הזדמנות להגר לדרום אמריקה שהייתה זקוקה לידיים עובדות ולפיזור אוכלוסייתה.

הברון היהודי הנדבן מוריש הירש לקח על עצמו ליצור קשר עם ממשלת ארגנטינה של אז ולחתום על חוזה להקמת מושבות יהודיות חקלאיות בכל רחבי המדינה.

זאת היתה מטרת משפחת אבי (ספרונצ'יק) מאוקראינה, להצטרף לאחת הקבוצות ולהגיע לנמל בואנוס איירס לקראת התיישבותם בדרום המחוז אי שם רחוק בשטח ששוחרר על ידי הצבא מידי שבטים אינדיאנים.

הסבים שלי היו חלק מהחלוץ שיצא, יחד עם חבריהם, לחפש את החלקה שבו זכו עד שהגיעו לקרבת המקום, בלי שפה, בסביבה יחסית עוינת, באמצע שום מקום, באקלים קר ונגד  רוחות אימים עברו ימים קשים ומאיישים.

בסופו של דבר, ובעזרת מקומיים כל הקבוצה הגיעה ליעד. הדבר הראשון שהקימו, כיהודים מאמינים, היה בית כנסת פשוט בו יוכלו להתאסף, להתפלל ולדון על עתידם המשותף. מצאו במקום סככה עזובה ששימשה בעבר לגידול סוסים ושם פרסו את שמיכותיהם וכך גרו זמן מה. אבל מזג אוויר התחיל להיות קשה מיום ליום ואז כולם החליטו לחפור באדמה ליצירת מן בונקרים, כוכים גדולים בו תוכל להתגורר כל משפחה ומשפחה, עד לרגע שיקימו את בתיהם הקבועים.

הרגע הזה הגיע, החלוצים האלו, מלאי כוח וחזון, הקימו בתים מהחומרים הטבעיים שמצאו במקום (בוץ ומים). כך נוצרה המושבה ריברה שלימים הפכה לעיירה פורחת, עד היום. כל מתיישב קיבל כלים בסיסיים לעבודה בשדה, סוסים וכמה פרות.

בין הסיפורים  שהיה מספר לי אבי שכאשר היה בן 6, היה קם מוקדם מאד בבוקר, לפני הליכתו לבית הספר, רוחב על סוסה גדולה (כמובן בלי אוכף) ועמה היה מביא את כל קבוצת הסוסים שהיו רועים בשדה.

הבית בחוץ ובפנים נבנה בסגנון רוסי. על תנור האפייה הענק (בו הסבתא הייתה אופה את הלחם מ 2 אחרי חצות) למשפחה הגדולה ולפועלים, ישנו הילדים הקטנים, מקום חם בימים קרים כל כך. כל ההתיישבות התפתחה בקשיים גדולים מאד אבל הישובים שגשגו וגדלו, אבל  בסופו של דבר הבנים הגדולים עזבו לערים המרכזיות וחלק מהם הגיעו גם לארץ לאחר הקמת מדינת ישראל.

אכן,  אירוע היסטורי בתולדות העם היהודי בגלות שבו דבק בי חלק ממנו.

שלהי שנות ה- 50

אני יושב על מפתן החלון ומול העיניים נפרש העמק. אני יודע שרחוק, בקו הרקיע הדרומי של הקיבוץ ישנו קבר בודד ועצוב. הוצב רק אתמול, ועדיין שומע, בפעם הראשונה בחיי, את עוצמת המטחים שחברי חריתה ירו מנשקם לכבודו.

החלל הראשון בסביבתנו. הוא היה חבר יד חנה סנש ב' (בת חפר של היום) ,שנפל באחת מפעולות התגמול בירדן כנגד כנופיות ה-"פדאיון". מספרים שבג'יפ שבו נסע, עמוס חומר נפץ, קרתה תקלה והכול התפוצץ. זאת הייתה הפעם הראשונה, שאנחנו, כמעט עולים חדשים, חייבים להתמודד עם הלוויה צבאית, ועוד של חבר שהכרנו. חריתה היה חייל נח"ל, חלק מחברי גרעין , ורפתן. משם בא לו הכינוי.

כאשר הקבוץ השכן התפרק, המשפחה העבירו את הקבר לבית קברות צבאי אחר, קרוב להם יותר. כל פעם שנוסעים דרומה, מאז, אני מרגיש אותו, רואה את המקום בסיבוב  ועולה דמותו. עברו הרבה מאוד שנים. אין כבר מי שזוכר אותו מלבד קרוביו, ובכל זאת נצרב בלב הוותיקים ומזדהים… יהיה זכרו ברוך.

סיפור אמיתי

איתמר, הבן שלי. סיים את הביקור השני בהודו וכל רצונו, טראק בנפאל. החלום לתור את הרי הימלאיה היה צריך להתגשם במהרה. זה בסך הכל, חלום שנרקם עוד בהיותו חייל. חברו ההולנדי לטיול, נדבק מההתלהבות הסוחבת של איתמר .ההרפתקאה תלבש עור וגידים וזאת תהיה חווית חייהם.

כאשר עמדו לעלות לאוטובוס, המלא מפה לפה, הוא התחיל להרגיש מחושים בבטנו. "אמרתי לך שתתאפק ולא תאוכל את המאכלים האלו במסעדונת בדלהי, אמר פרד עם לא מעט כעס". אבל המעשה נעשה  וחייבים להתמודד עם העובדות…

הנסיעה הייתה קשה. איתמר הרגיש שהגוף בוגד בו ונחלש. לא ידע האם יגיע ליעד בלי להתעלף. במלון בקטאמנדו שכב יומיים בהרגשות איומות. חברו ניסה לעזור לו והביא לו תרופה מבית המרקחת.

לבסוף הציע לאיתמר, לטוס מיד, יחד עימו, לאמסטרדם, ולהתאשפז בבית חולים טוב ומוכר לו. "שם יחזירו אותך למצב יציב ובריא". אביו של החבר היה קונסול בשגרירות הולנד באינדונזיה.

כך היה, ולאחר ימים ספורים איתמר התאושש והתאכסן בבית עמיתו. המשפחה התנהגה אליו בחיבה מיוחדת וכאקט של ידידות נתנו לו לשימושו, אחד מהאפניים שלהם, דבר שבהולנד לא כל כך מובן מאליו. הזמן התארך והיה צורך דחוף לחפש קצת פרנסה. בחיפוש אחר עבודה מתאימה לו, הדרים לגבול גרמניה ומצא מקום חלומי שכל כך התאים לו. קליניקה וטרינרית לטיפול בסוסי מרוץ אשר מביאים אותם ממדינות שונות באירופה. כבר בילדותו למד את הנושא בחוות סוסים בישראל אשר טיפחה את הגזע הערבי.

כאשר פנה לבעל הקליניקה, הוא ענה לו בצורה החלטית, שמוכן להעסיקו, אבל ללא מגורים וללא כלכלה. הוא היה טיפוס יהיר, לא סימפטי ומנופח. "זה לא יהיה לי קל כאן, חשב א., אבל אתגבר…" לא היה מוכן לאבד מקום מקסים כזה…" "שם בשדה הקרוב, ישנה בקתה ללא חשמל ומים, אם אתה מוכן לשכון שם, המשרה שלך" באמצע הטבע המדהים, עם סוסים אשר רועים באחו, לא הייתה יכולה להיות מתנה גדולה ממנה. ליד הבקתה, זרם נחל טבעי של מים צוננים…

תוך מהלך הימים הבאים, א. הרגיש שהאווירה מסביבו, מעט מתוחה. אולי העובדים הגרמניים אשר עבדו לפקודתו של הרופא או הדוגריות הישראלית שלו. בוקר אחד, תוך טיפול באחד הסוסים, א. העיר משהו לרופא, שלפי דעתו היה מתאים יותר לעשות.

"ברגע זה, אתה מפוטר! אמר הרופא בכעס ובמבט מאיים, וכך, סוף ההרפתקה הקטנה "ומה עם המאה הדולר שאתה חייב לי?" "זה שזכית לעבוד אצלי, הוא התשלום …." ביציאה, אמר לו איתמר "אתה יודע היטב מאיפה אני בא…כבר יהיה מי שיעניש אותך" והלך לדרכו.

וכך התגלגל הבן שוב בדרכים… ברגע מסוים עצרה מכונית…הנהג, קשיש כסוף שער, הציע לו טרמפ. "אני נוסע צפונה, אקח אותך. בעצם בחור, אין לי מטרה מוגדרת בנסיעתי  זאת…אשתי מאד חולה והיה לי צורך נפשי לצאת ולהתאוורר". "מאיפה אתה ומה קורה שאתה מלובש בבגדי עבודה מלוכלכים ?" שאל הזקן. איתמר לא רצה להיכנס לפרטים וסיפר לו בקצרה מה התרחש והסיבה של מצבו.

נסעו כמה קילומטרים והזקן בקש שיתלווה לו לארוחה. לאחר מכן במקום אחר, לקינוח. ואז המשיכו ליעד, עד אמסטרדם. איתמר לא היה יכול להבין איך נפל עליו מזל כזה, משער חוות הסוסים עד לביתו של חברו באמסטרדם. המכונית נעצרה מול הבית, והקשיש הוציא מכיסו מעטפה ומסר לו.לא היה מוכן לשמוע התנגדות כלשהי… "תעשה לי טובה, קבל ממני  את זה, אל תחשב את זה כמתנה…". כאשר פתח איתמר את המעטפה, היו שם… מאה דולר…

נסים לא קיימים, אבל מי יודע, אולי כן ישנם?

הזוית האישית

במהלך ההשתתפות בתכנית זכינו להכיר זה את זו, ולקבל ידע עשיר על ההתיישבות במדינת ישראל ועל המאמצים להקמתה. זכינו לחוויה של היכרות אישית ומעצימה. אין ספק שהתכנית הזו היתה משמעותית מאוד עבור שנינו.

מילון

התיישבות
התיישבות היא פעולה, שמהותה: הבאת אנשים (הנקראים מתיישבים) למגורי קבע באזור (או תחום) גאוגרפי מסוים (הנקרא אזור ההתיישבות) או הגעתם של מתיישבים בכוחות עצמם, כדי להתגורר באופן קבוע באזור זה.

ציטוטים

”"לכל אדם יש סיפור משלו..." “