מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עדנה חסון מספרת על ימי ראשית כפר ויתקין

עדנה וגיל חסון עם סבא נתן
עדנה ואחיה על החמור בכפר ותקין
ימי ההתיישבות הראשונים ועל הקמת כפר ויתקין

כפר ויתקין בראשיתו

המספרת עדנה פורת-חסון, סבתו של גיל פורר.

"נולדתי בכפר ויתקין בשנת 1936, שש שנים לאחר שראשוני המתיישבים הגיעו לעמק חפר. אני שמחה שבמסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב דורי בבית ספרך, גילי נכדי האהוב, ניתנה לי ההזדמנות לספר לך בצורה מסודרת, על ימי ההתיישבות הראשונים ועל הקמת כפר ויתקין, הכפר בו נולדתי ואליו אני קשורה עד עצם היום הזה.

המושב הראשון בעמק חפר

כפר ויתקין הוא היישוב הראשון שהוקם בעמק חפר – העמק ששוכן בחלקו הצפוני של אזור השרון וכולל את מישור החוף מחדרה בצפון עד לנתניה וכפר יונה בדרום. כפר ויתקין הוא היישוב הראשון שעלה על הקרקע בעמק חפר. כל מי שרואה היום את המושב מתרשם מהישוב הגדול, היפה והפורח וקשה לו לתאר איך הכפר וסביבתו נראו לפני שהחלה ההתיישבות היהודית באזור. כשהגיעו ראשוני המתיישבים לעמק חפר או כפי שנקרא אז בפי הערבים ואדי חווארית, היה המקום כולו מכוסה ביצות וחולות נודדים. שכנו בו מספר משפחות של בדווים בסוכות ובאוהלים מפוזרים בשטח. הם היו עניים מאוד והתפרנסו מהעברת סחורות מנתניה לחדרה על גבי גמלים ומעבודה שכירה אצל איכרי חדרה. הביצות השתרעו לכל אורך נחל אלכסנדר וכיסו שטחים נרחבים מהעמק. בביצות  ושכשכו ג'מוסים (תאואים) והתפתחו יתושי אנופלס הנושאים את מחלת הקדחת. כמעט כל הבדויים סבלו מקדחת והיו חלשים מאוד. הם היו אריסים של שייך ערבי, בעל הקרקע שגר ביפו. היה לו גם בית גדול על אחת הגבעות. בית זה הוא בית הראשונים ליד ביתן אהרון.

קניית הקרקע

מוסדות הסוכנות היהודית והקרן הקיימת שעסקו בקניית אדמות מן הערבים בכל הארץ ניסו לרכוש קרקעות לאורך רצועת החוף המרכזית במטרה להקים רצף של יישובים עבריים בין חדרה לתל אביב. אחרי משא ומתן ארוך שניהל יהושע חנקין (מטעם הקרן הקיימת) עם השייך בעל הקרקעות, התחייב השייך לפנות את האריסים מהשטח וליישבם במקום אחר. גם הוסכם איתם שיקבלו פיצויים על שנאלצו לעזוב את האדמה. הכסף לקניית הקרקעות נתרם על ידי יהודי קנדה. הקנייה אושרה רשמית על ידי השלטונות הבריטיים ששלטו אז בארץ. למרות זאת האריסים סרבו להתפנות ולחמו בחרמה נגד ההתיישבות, כשהם נעזרים בתושבי הכפרים הערביים הסמוכים.

העלייה על הקרקע

בשנת 1927 כשסוכם סופית על קניית הקרקע, הוחלט שהראשונים שיתיישבו בעמק יהיו חלוצים שהתארגנו במטרה להקים מושב עובדים. בגלל התנגדות האריסים קבוצת החלוצים לא הורשתה לעלות על הקרקע ובינתיים חבריה גרו בחדרה ועבדו כשכירים בחדרה. האות לעלות על הקרקע התמהמה וזה דכא אותם מאוד. אבא שלי, סבא רבא שלך, כתב ביומנו: "חיי הקבוצה ירדו עד מאוד. מי יודע לאן נגיע אם העבודה בכיבוש העמק לא תתחיל בקרוב. לא לשם כך התארגנו. יום יום אנו מחכים שהאריסים יעזבו את השטח. רבים מאיתנו חולים בקדחת. לפני כחודש שכבנו עשרה אנשים מהארגון בבית חולים בחיפה". האות לכיבוש אדמות עמק חפר ניתן רק בשנת 1930. נבחרו אז עשרים חברים מן הארגון שיעלו ראשונים על הקרקע, 18 גברים רווקים וזוג אחד נשוי. היו הם אלה שהניחו את היסודות להתיישבות היהודית בעמק חפר.

החיים בקומונה בבית הראשונים

אבא שלי, ישעיהו פוירשטיין (שייקה פורת), היה אחד מאותם עשרים ראשונים. הם התגוררו כולם יחדיו בצפיפות בבית השייך, בעל הקרקע ובמספר אוהלים שהקימו לידו. והתארגנו  לחיי קומונה באותו בית גדול, הלא הוא "בית הראשונים". ראשית כל התחילו בייבוש הביצות ובניקוז נחל אלכסנדר. זרימת מימיו שהגיעו מהרי שומרון הופרעה מסחף עצים ואבנים. בהעדר מוצא לים יצרו מימי הנחל ביצות ענק סביבו. על הראשונים הוטל גם להכין את השטח לחריש, לנטוע עצים ראשונים, לסלול דרכים ולארגן את המקום להקמת יישוב הקבע. כיבוש הקרקע נתקל בהתנגדות קשה של הערבים שהגיעו מאזורים שונים. אבי מספר ביומנו "יצאנו אתמול לחריש מלווים בשני שוטרים אנגלים שאמורים לשמור עלינו. כשרק פתחנו תלם ראשון התפרצו הערבים מכל הצדדים הם עלו עלינו במספרם ובמכות הכריחו אותנו לסגת אחור. כולנו קבלנו מכות אך התגוננו. כוחות גדולים של הצבא הבריטי באו לעזרתנו ועזרו להבריח את הערבים"

אספקת מים סדירה לא הייתה והובילו מים בחביות. רק עשרה חודשים לאחר העלייה על הקרקע נחפרה באר שסיפקה מים באופן סדיר למתיישבים. אבי כתב ביומנו: "אתמול הייתה לנו שמחה גדולה הפעם הראשונה ששתינו מים מהבאר שלנו מים טובים מי באר. אמנם השאיבה קשה מאוד שואבים את המים במשאבת יד, אבל אנו מקווים שבעוד חודש יסדרו מוטור עם משאבה גדולה. עד עתה הובילו מים מנתניה ואנו קמצנו על כל טיפת מים כי הובלתם עולה המון כסף. החיים בקבוצה התחילו לפעום ביתר מרץ. מתכננים תכניות לעיבוד השטח לשתילת עצים ולזריעה."

הערבים לא ויתרו בנקל ולא השלימו עם עליית היישוב היהודי. בלילות באו, עקרו את העצים ששתלו המתיישבים הראשונים ועלו עם עדרי הכבשים על השדות הזרועים. הקדחת פגעה קשות במתיישבים. אבי, שחלה קודם לכן מספר פעמים בעת עבודתו ביבנאל ובנהלל, קדח בעמק חפר פעמים רבות. התקפי הקדחת חזרו בתדירות גבוהה והוא נאלץ לקחת כמויות גדולות של כינין, שהיתה התרופה המקובלת נגד הקדחת. תרופה זו הייתה מחלישה מאוד את המשתמש בה, אך הוא המשיך לעבוד. על מנת להימנע מעקיצות יתושי הקדחת נהגו לישון תחת כילות ארוגות מרשת דקה של חוטים שהגנו מפני היתושים ועקיצתם, אך הקשו מאוד על השינה בלילות החמים והלחים. בד בבד ניסו למנוע את התרבות היתושים על ידי ייבוש הביצות, ניקוז נחל אלכסנדר ופיזור אבקה רעלית שמנעה מן היתושים להשלים את מחזור חייהם. יתוש הקדחת מטיל את ביציו במים מתוקים ועומדים, שהם הכרחיים להתפתחותו. על כן הכרחי היה בראש ובראשונה לייבש את הביצות. שתלו בתוך הביצות עצי אקליפטוס שיונקים מים רבים מן הביצה ומסוגלים לצמוח גם במקומות בהם הניקוז גרוע והמים עומדים. בתוך הביצות נטעו עצים כשהנוטע עומד יחף בתוך המים, השתיל בין אצבעות רגליו והוא דוחף ברגל את השתיל לקרקע הבוצית. עצי האקליפטוס שגידולם מהיר, שמשו במשך הזמן גם כשוברי רוחות. לאט לאט פחת מספר היתושים, אך גם אני כילדה קטנה נעקצתי על ידי יתוש האנופלס שהעביר לי את טפיל הקדחת למרות שנולדתי כבר שש שנים לאחר שהגיעו ראשוני המתיישבים. על אף הקשיים הרבים, חיי הקומונה בבית הגדול היו מלאי שמחה, אופטימיות ותחושה שהם, החלוצים, עושים היסטוריה. צעירים אלה ניצלו כל הזדמנות לחגוג. המסיבות שהם ערכו בבית הגדול הפכו  לשם דבר בארץ.

הבאר הראשונה

פגישת הוריי וחתונתם

אמי, זהבה, עלתה ארצה בשנת 1930 כ-6 שנים אחרי אבי שהגיע כבר בשנת 1924. בפולין אמי למדה בסמינר למורים וגננות בו הלימודים נערכו בעברית. הודות לכך ידיעת השפה העברית שלה הייתה מעולה ועל כן התקבלה מיד לעבודה בהוראה עם בואה לארץ. מקום עבודתה הראשון היה בבנימינה. באותם ימים בנימינה, מושבת הברון, החלה להתפתח ולהתבסס כלכלית. אמי הקימה שם גן ילדים – "גן זהבה" – ועבדה  בו שנתיים עד לנישואיה עם אבי.

באחד מערבי השבת הראשונים לבואה ארצה נסעה לבית הגדול לבקר ידיד בן העיירה שלה בפולין, שהיה גם הוא, בין העשרים הראשונים של כפר ויתקין. במסיבת קבלת השבת  שנערכה על גג הבית הגדול, פגשה את אבא והאהבה ביניהם פרחה. הם החלו בביקורים הדדים זה את זו.

היום הדרך בין בנימינה לכפר ויתקין קצרה, אך באותם ימים לא ניתן היה לנסוע ישירות. מכונית שנסעה שלא בדרך המלך בעמק חפר הייתה עשויה לשקוע בחולות או בביצות ללא יכולת להמשיך בדרכה. הייתה רק דרך סלולה אחת שהובילה מן הכפר אל בית ליד ועל כן על מנת לצאת מן הכפר אפילו כדי לנסוע צפונה צריך היה להגיע קודם כל לבית ליד. צומת  זה נקרא היום היום צומת השרון. גם אז הצומת שרת כצומת מרכזי וממנו ניתן היה לנסוע לתל אביב, לנתניה לחיפה או לטולכרם הערבית. הרכבת מתל אביב לחיפה עצרה בטולכרם ואספה נוסעים צפונה. התחנה שלאחר טול כרם הייתה בנימינה. לפיכך אבא נסע תחילה לבית ליד, משם לטולכרם הערבית וממנה המשיך לבנימינה. אמי נהגה לחכות לו בתחנת הרכבת. כשהיינו ילדים קטנים ספרה לנו כיצד היה מגיע בערב שבת בחושך לאחר יום עבודה ועיניו הירוקות נוצצות כפנסים עם אור ירוק.

אבי ואמי החליטו להינשא ולהקים את ביתם בכפר ויתקין לאחר שהיישוב יהיה מוכן להקמתו במסגרת קבע. חתונתם התקיימה על גג הבית הגדול. הייתה זו החתונה הראשונה שנערכה בכפר עצמו והשמחה הייתה רבה. התחושה הייתה שהם בונים לא רק את ביתם ומשפחתם, אלא מקימים בית במדינה שבדרך – מדינה שכולם חלמו עליה.

סבתא רבתא וסבא רבא (זהבה וישעיהו פוירשטיין, פורת)

הקמת ישוב הקבע

המבנה הראשון שנבנה במתחם יישוב הקבע היה מגדל המים שמשמש עד היום כסמל הכפר. המגדל הוקם במרכז הכפר. לידו יוקמו בעתיד מבני הציבור – בית הספר, בית העם, צרכניה ומחסן מספוא עבור בעלי החיים שגודלו במשקי החברים. סביב למגדל המים חולקו  נחלות החברים. כל משפחה קבלה חלקת אדמה בת 4 דונם, עליה יבנה בית המגורים ולידו המבנים לבעלי החיים – רפת ולול. המקום כולו נראה כדיונה אחת גדולה, כחול אשר על שפת הים שצבעו שנהב, ללא עץ או שיח. חלקות השדה עתידות היו לקום באזור הביצות שמעבר לנחל. מכיון שלא ניתן היה לעבור לעבר השני של הנחל חלף זמן רב עד שחלקות אלה חולקו לתושבים. תחילה עבדו את השטחים במשותף לכל החברים.

מגדל המים (פעם והיום)

בטקס חגיגי סימנו המודדים את הנחלות עליהן יוקמו בתי החברים. ליד כל  חלקה נטעו  עץ ושמו יתד עם שם המתיישב ומספר הבית על פי המפה. כשאימא באה לבקר את אבא באותו שבוע, הוא לקח אותה בגאווה רבה להראות לה היכן הם עתידים להקים את ביתם. אך שוד ושבר הרוח החזקה שנשבה מן הים הביאה עמה חול רב שכיסה את העצים ונשאה עמה את היתדות שסימנו את השטח שיועד להם. את דרכם ואת מקום ביתם לעתיד הם לא מצאו.

היה צורך להקים גשר על נחל אלכסנדר כדי לעבור לצדו השני. בניית הגשר הייתה חיונית  כדי לאפשר גישה לחדרה, המושבה שתפקדה כעיר מחוז, וכן כדי שניתן יהיה לעבד את השדות שמעבר לנחל. שדות  אלה עובדו תחילה במשותף בגלל הקושי לחצות את הנחל. תחילה נבנה גשר מעץ אך הוא הועף מהר מאד על ידי רוח חזקה מן הים, נסחף לים ונעלם. רק שנה לאחר מכן נסתיימה בנייתו של גשר בטון חזק ויציב.

הבתים הראשונים שנבנו היו בתי סוכנות פשוטים – שני חדרים קטנים ומטבחון קטנטן. בית שימוש כבור פשוט נחפר בחצר במרוחק מן הבית. גם המקלחות נבנו בחצר, אך קרוב לבית כדי שניתן יהיה להתקלח ולהיכנס הביתה נקיים. אותנו הילדים רחצו בחורף בתוך הבית בגיגית של הכביסה עם מים שאימא חממה על הפתילייה. לא הייתה מערכת ביוב מרכזית וכל אחד צריך היה לדאוג לבור סופג משלו. רהוט הבית היה פשוט ביותר מיטת ברזל שנתרמה על ידי הסוכנות ועליה מיזרון קש. את יתר פרטי הריהוט – ארונות, שולחן וכיסאות אבא ייצר בעצמו מעצי הארגזים שהיו תחת ידו. אימא צבעה את הרהיטים בצבעי שמן ומדי פעם נהגה לחדש את צביעתם. ארון אחד היה ירוק  ושני היה כחול, כיד הדמיון שנחה עליה. את הבית אימא קישטה בעבודות היד שלה. היא אהבה מאוד לסרוג, לרקום ולארוג.

את הכסף למימון הבנייה קיבלו בהלוואה מן הסוכנות היהודית. הבנייה בוצעה בידי החברים עצמם שהתארגנו כקבוצות בניה. קבוצה אחת יצרה בלוקים מבטון, אחרת יצקה יסודות למבנים, קבוצה נוספת הייתה קבוצת הבנאים ואחרים היו הרצפים, החשמלאים והאינסטלטורים. אבא שלי וחברו יצקו רעפים לגגות וכיסו בהם את הבתים החדשים שנבנו. הם המשיכו לצקת רעפים גם לישובים החדשים שנבנו במשך השנים בעמק חפר. את הרעפים המוכנים הובילו ליעדם על גבי גמלים, שהיו המשאיות של אותם ימים. למקום עבודתו היה אבא מגיע רכוב על חמור, ששרת כמכונית הפרטית. היה זה חמור גדול ששלושה ילדים יכלו בקלות לרכוב על גבו. ההלוואה מן הסוכנות שימשה גם לקניית פרה, לרכישה של 50 אפרוחים ושל מספר כוורות. המשק הצעיר המתפתח יכול היה לספק לחקלאים המתחילים חלב, ביצים, מגוון ירקות ודבש. האוכל  שלנו היה בסיסי ובריא מאד. לא היה מקום לפינוקים.

בשנה הראשונה לאחר הנישואים אימא עבדה כמורה בכיתה א' בכפר. לאחר לידתה של אחותי דיתה (יהודית) אימא לא יצאה לעבודה מחוץ לבית, טיפלה באחותי ועבדה בגנה שבחצר ובמשק החי. פעוטון לא היה  והפעוטות שנולדו הלכו לגנון בגיל שלוש. אבא יצא לעבודתו ברעפיה מוקדם בבוקר וחזר מאוחר לפנות ערב. רק אז היה מתחיל את חלקו השני של יום העמל בחצר הבית לאור פנסים. אימא ואבא ביצעו את כל עבודות הקרקע בעצמם – עדרו את הקרקע, דשנו את האדמה בזבל האורגני מן הפרה והתרנגולות, זרעו ושתלו ירקות לצריכה ביתית. פעמים רבות קמו בבוקר ומצאו כי הצמחים ששתלו כוסו בחול שהרוח הביאה. השקיה מסודרת עדיין לא הייתה והם סחבו מים בדליים והשקו בהם את הצמחים. כל עץ  שנטעו כל צמח ששתלו היה חגיגה. היינו עומדים סביב העץ ומברכים אותו שיגדל ויצמח ויעשה פרי. אבא חלם על בית שמשני צידי שער הכניסה יעמדו שני עצי זית. הזית סימל בעיניו את הבית, את המשפחה, את השלום ואת חיי הקבע במקום. משני צידי השביל המוביל לחצר נטע שני עצי זיתים. כך עשינו גם אנחנו, סבא נתן ואני, כאשר בנינו את ביתנו בירושלים. נטענו גם אנו שני עצי זית משני צידיו של שער הכניסה לחצר, לזכרו של אבי שלצערי לא זכה לראותם. שימח אותי מאוד שגם אמך עינת, בתנו, נטעה גם היא עץ זית בפתח ביתכם בבית יהושע. בכך נוספה חולייה בשרשרת הדורות.

מייסדי הכפר היו ברובם חלוצים צעירים, חולמים, שהיו מוכנים לעבוד קשה, מבלי לוותר על עקרונותיהם למרות תנאי החיים הקשים מאוד. מאחר שבשנים הראשונות לא היווה המשק מקור להכנסה כספית וחייב השקעת ממון רב, נאלצו אותם חלוצים לעבוד גם בעבודות חוץ כדי לספק את הדרוש להם. הנשים נשארו בבית לטפל בילדיהן ועבדו במשק החי. תחילה הייתה זו פרה בודדת שקנו בכסף שקבלו בהלוואה מן הסוכנות. כשהפרה המליטה גידלו את העגלות. בשנים שרווח והיה קצת יותר כסף קנו עגלות נוספות והרפת גדלה והתפתחה. ההכנסות הכספיות הראשונות הוקדשו להשקעה במשק ולא לרווחת התושבים.

בראשית דרכו של הכפר האופי המשקי שלו היה מעין הכלאה בין קיבוץ למושב. היחידה המשקית המשפחתית נשמרה, אך עיבודן של אדמות רבות ובעיקר של השטחים שכאמור היו מצויים מעבר לנחל, היה במשותף. כל הפרות יצאו למרעה  עם רועה הכפר שאסף אותן בבוקר כשהוא מצלצל בפעמון. לצלילי הפעמון היו הפרות מצטרפות לשיירה ובערב חוזרות למשק לחליבה. כל חבר הכיר את פרתו וכל פרה ידעה את ביתה. כשגדל מספר הפרות במשק הפסיקו את המרעה המשותף, לא היו מספיק שדות מרעה בסביבה. את הירק לפרות גידלו  במשותף בחלקות מעבר לנחל ויום יום עבר גמל עמוס בירק שאותו חלקו למשקים השונים.

כעשר שנים לאחר הקמת הכפר עזבו רוב החברים את עבודות החוץ והתמקדו בעבודה במשק שהתפתח, גדל מאד ודרש תשומות  עבודה יום וליל.

בניית גשר העץ על נחל אלכסנדר

הבתים הראשונים

בניית המשק

את תכנית המשק קבעו המוסדות המיישבים שתיפקדו גם כמסייעים במימון פיתוח משקי המתיישבים. התפיסה הייתה שהמשק הכפרי צריך לספק כמה שיותר את צורכי המשפחה. לכן חשבו על משק מעורב שכלל רפת קטנה, לול, פרדס הדרים, גידול מגוון של ירקות וכוורת. כל המשקים היו זהים והתבססו על עבודה עצמית בלבד. החברים לא הורשו להעסיק פועלים שכירים לעבודה במשק. אם אחד התושבים חלה אחד מחבריו היה בא לעזרת משפחתו והחליפו בעבודה. העזרה ההדדית נקבעה על ידי הועדה לעזרה הדדית שדאגה לכל חבר וחבר. שיווק התוצרת החקלאית היה משותף, באמצעות חברת תנובה שהוקמה על ידי ישובי ההתיישבות העובדת כולה. נאסר על החקלאי למכור את תוצרתו באופן נפרד שלא באמצעות מוסדות הכפר הקשורים לתנובה. כמו כן האספקה שהמשקים נזקקו לקנייתה מחוץ למושב נעשתה גם היא במשותף באמצעות חברת המשביר. התמורה עבור התוצרת ששווקה על ידי המשקים הופקדה במזכירות הכפר וכל משפחה קיבלה הקצבה זהה בין אם הייתה חייבת למושב כסף או שהייתה לה זכות כספית. מי שנזקק לסכום נוסף מעבר להקצבה המקובלת ביקש זאת ממזכירות המושב ולא ישירות מבנק כלשהו. בדרך זו הנהלת הכפר יכולה הייתה לסייע למשפחות שנקלעו לקשיים  ושמרה על מידה טובה של שוויון חברתי שסייע מאוד להתגבר על קשיי הפיתוח המשקי ויצר רוח טובה בין החברים. עם הזמן הסתבר שהמשק המעורב אינו מתאים ונדרשת התמחות. משקים מסוימים התמחו ברפתות, אחרים בלולי הטלה, גידול הודים, או בפרדסים וכדומה"

הרחבת המשפחה

כאמור, בשנה הראשונה אמי המשיכה לעבוד בהוראה בבית הספר. בשנת 1934 נולדה דיתה אחותי ואמי הקדישה את זמנה לטיפול בפעוטה ובזמנה החופשי עבדה גם במשק. כעבור שנתיים בשנת 1936 נולדתי אני סבתך, ואחריי נולדו שני אחיי, דודיך (ספי ואיציק) הפכנו למשפחה רחבה, המוכרת לך היום. על אף הפרשי הגילים בינינו (בין אחותי הגדולה לאחי הקטן, איציק, היה הפרש של 11 שנים), היינו כולנו חברים טובים, שיחקנו ביחד ותמכנו אחד בשני. וכמו בין אחים וחברים אוהבים גם רבנו והתקוטטנו בינינו.

את סבתא רבתא וסבא רבא שלך, שבנו את הכפר והקימו את המשק הפורח, גידלו אותנו בהרבה אהבה, לא זכית לצערי להכיר. אך את המשפחה החמה אתה פוגש במפגשים המשפחתיים במשק שאיציק אחי, דודך הגדול, ממשיך לעבד ולפתח.

הזוית האישית

עדנה ונתן: פעמים רבות ספרנו לגילי על מחוזות ילדותינו. נתן ספר על ילדותו בדמשק, על עלייתו ארצה כילד וחייו בקיבוץ בלי הוריו. אני ספרתי על ילדותי בכפר ויתקין, על הורי, על משחקים ששיחקנו, על בית הספר וכדומה. אך לא ספרתי בצורה מסודרת על ימי הבראשית של הכפר, על דור החלוצים, דור המייסדים שכבשו את אדמות עמק חפר והקימו את הכפר. הורי היו היו בני הדור הזה. שמחתי שגילי בחר שאספר לו את סיפורם. כך קיבלה אצלי תכנית הקשר הרב דורית משמעות כפולה. לא רק מפגש בין דורי הקיים אצלנו ממילא במסגרת המשפחתית, אלא גם העברת המורשת של דור הראשונים. הסיפור שאת חלקו  שמעתי מהוריי וחלקו חוויתי בעצמי, נתן לי את ההרגשה שכל דור – הדור של הורי, הדור שלנו הדור של ילדינו ודורו של גילי, הנם חוליות בשרשרת הדורות המתמשכת. והספור הוא בבחינת דור לדור יביע אומר. המפגשים אפשרו חיבור וחיזוק הקשר החם בין הדורות. במפגשים כל דור תרם מניסיונו ונהנה מהיכולות של האחר. הסבים, מספרי הסיפורים, והנכדים, שהאזינו והעלו את הסיפור על הכתב. נהנינו מאוד מן הבילוי המשותף בימי ראשון, ואנו בטוחים שגם גילי נהנה.

גיל: נהניתי לעבוד עם סבא וסבתא ולמדתי הרבה על עברה של סבתא ועל ראשית כפר ויתקין. לא ידעתי עד כמה קשים היו החיים בראשית הדרך, הסבל ממחלת הקדחת, הדלות, חוסר העבודה, התנגדות הערבים שבאה לידי ביטוי באלימות רבה מאוד. אף על פי כן רוחם לא נפלה, הם האמינו בדרכם והקימו כפר נפלא. כשאני בא לבקר את משפחתה של סבתא אני רואה כפר ירוק ופורח וקשה לי לדמיין שפעם הוא היה נראה כמו חוף הים (מלא חולות) בלי צמחים ועצים.

מילון

כפר ויתקין
כפר ויתקין הוא היישוב הראשון שהוקם בעמק חפר. הכפר הוקם בשנת 1930 על ידי קבוצה של עשרים אנשים שהתיישבו בבית אבן ישן (שכיום נמצא בביתן אהרון) לאחר שלוש שנים, בשנת 1933, עברה הקבוצה למבני קבע, והבית הישן קיבל את השם "בית הראשונים"

ציטוטים

”למקום עבודתו היה אבא מגיע רכוב על חמור, ששרת כמכונית הפרטית“