מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עדותה של ניצולת שואה שרה דוידוביץ

הוא שמע ברדיו במדור חיפוש קרובים ששתי בנותיה של אלזה אלותו נמצאות בגרמניה

בגבעת עדה 50 שנה ,ילידת הונגריה .

הייתי באושוויץ וכמה מחנות ריכוז . עליתי ארצה 3 שנים אחרי שחזרתי מהמחנות והייתי מאושרת שאני חיה במדינה שלנו. בשנת 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ותוך כמה חודשים חיסלו את היהודים .שיתפו איתם פעולה הונגרים שלא אהבו את היהודים.

עוד לפני שנכנסו הגרמנים היו כל מיני חוקים נגד היהודים .אחר כך סגרו אותנו בגטאות בכמה מקומות בעיר שבה חיינו כחודש וחצי . היו שעות בהן מותר היה לצאת לקנות ולהסתדר.היינו צריכים לשים את הטלאי הצהוב.

 

אבא שלי ואח שלי הגדול, עמרם גשייט מגבעת עדה, (הוא מנהל היום את מוזיאון היודאיקה במושבה גבעת עדה), הלכו למחנה עבודה. נשארנו עם אמא ואח קטן בן 14.

 

יום אחד אמרו לנו שכל אחד יכול לקחת 10 ק"ג ותיק ולקחו אותנו למפעל לבנים ,שם ריכזו את כולנו גם מאזור העיירה ומשם לקחו אותנו ברכבת של בהמות ,ללא מקום ישיבה ,ללא שירותים ,

היו דליים . השפילו אותנו נורא כי לא היו שירותים , זה לא עניין אותם.

 

הגענו לאושוויץ. לא ידענו לאן הגענו, ראינו בחורות מגולחות ,ללא שערות,עם שמלות פסים באפור. לא ידענו לאן הגענו ,חשבנו ל"בית משוגעים", הן היו מסלובקיה , מפולין וצעקו לנו  

"תתנו את הילדים לזקנים",לא ידענו מה רוצים.

 

אמא תפסה את ידו של אחי בן ה-14 . היה שם מנגלה-רופא רוצח שהחליט מי ימינה ומי מאלה,

מי להשמדה ומי לעבודה. הפרידו נשים וגברים לחוד. לקחו לתאי גזים, שרפו אותם במשרפות ,

יש לזה עוד סימנים באושוויץ, תאי גזים,משרפות. לקחו אותנו למקלחות, שם גילחו אותנו בכל מקום. למה? כי הגרמנים פחדו שנקבל כינים, פחדו מהתפשטות של כינים.

התקלחנו שם, זרקו לנו בגד של מישהו שאנחנו לא יודעים מי וישר למחנות .כל בלוק שלקחו אותנו אפשר היה להכניס 1000 -1200 איש. לא היו מיטות. רק רצפה ,שכבנו אחד על השני , בית שימוש לא היה. היו שרותים מעץ ללא כיסוי ,הפרטיות והאנושיות נעלמה.

 

כל יום, כמה פעמים ביום היו סופרים אותנו. בדקו אם אף אחד לא ברח ,לא נעלם. ספרו אותנו במשך חודשיים וחצי , לא נבחרנו לעבודה , עברנו כמה סלקציות.

 

לא יכולנו לאכול. כל 5 נשים (כך הסתדרנו בשורות של-5) קיבלו סיר. בסיר חילקו אוכל עם ריח נורא, טעם בלתי נסבל, כמה ימים לא אכלנו .

פעם ביום קיבלנו לחם עם מרגרינה , הלחם גם הוא היה בטעם בלתי נסבל כי היה עם חומרים כנראה למנוע התפשטות מחלות.

 

כשהיה לנו קר לא נתנו לנו להתחבק עם הבנות, היינו צריכות לעמוד במרחק.

 

מקלחת לא הייתה ,את המים הביאו באוטו והיה לנו כלי ובו לקחנו מים לשתיה (זה לא הספיק).

 

בשביל להתרחץ היינו צריכים לעמוד בתור ובדלי נתנו מים ל-5 בנות. לא היה לנו להחליף בגדים כך כיבסנו גם תחתונים .כל אחד שוטף את עצמו ולמחרת תור אחר.

 

אחותי התנדבה ללכת להביא מים .אמרו לי "אל תתני לה ללכת,היא שותה מהאגם"  

(מי האגם היו מזוהמים). לא נתתי לה יותר ללכת .לא רצינו להיפרד, נשארנו שתינו יחד.

בקושי הצלחנו לזהות אחת את השנייה בגלל הקרחות .

לא עבדנו. היו שעבדו באושוויץ, מי שנבחר נשלח לעבודה.

חודשיים וחצי עברו. חברה של אמא הייתה שם והסתכלה עלינו, הרגישה אחריות.

היא ראתה שלא אכלנו ואמרה לנו לאכול כי אחרת נמות. זה עזר להישאר בחיים.

 

אחרי חודשיים וחצי הצטרפנו לקבוצה שיצאה לעבוד. נסענו ברכבת עם מושבים, אחרי חודשיים וחצי ישבנו על כסא , השענו לשלזיה למפעל "טלפונק"

 

אמרו לנו שמייצרים שם מנורות לאווירונים של הגרמנים. המפעל היה 5 ק"מ מהמחנה בו ישנו.

שם היו מיטות אך ללא מזרונים. התנאים היו נוראים אך יכולנו להתקלח כל יום והאוכל היה קצת יותר טוב. עבדנו 12 שעות ביום , הלכנו הלוך חזור למפעל ברגל כל יום 5 ק"מ בהלוך ובחזור.

ליוו אותנו בדרך נשים שומרות גרמניות עם כלבים. ספרו אותנו לפני וספרו אותנו אחרי-היה סדר.

 

שם עבדנו כמה חודשים ,זה היה לקראת סוף המלחמה .

 

העבירו אותנו למפעל של הצבא. עד שהגענו למחנה בו ריכזו הרבה נשים ממחנות אחרים כי הרוסים התקרבו והגרמנים הרגישו שזהו המלחמה נגמרה. ב15/5 ראינו דגלים לבנים, הגרמנים הרימו ידיים.

 

לא העזנו לברוח כי היו שומרים במחנה. יצאנו מהמחנה וחזרנו מהר. אחר כך,אחותי ועוד שתי בנות מהעיירה החלטנו לצאת. נכנסנו למחלבה ולקחנו כד חלב, איתו הסתובבנו , ראינו סביבנו אנשים שמגיעים עם ציוד, חשבנו אי אפשר להמשיך עם כד חלב, חלב מתקלקל.

החלטנו שנכנס לבית ונבקש לחם, דיברתי גרמנית, האנשים הציעו לנו להישאר , להתקלח,

אוכל ,מיטה . היה לנו טוב לחשוב שסוף סוף נחליף בגדים וניכנס למיטה  

ידענו שלהם זה היה חשוב שניכנס כי עכשיו אנחנו הגנו עליהם בכך שנכנסנו לביתם.

 

כמה ימים עברו וחזרנו למחנה כי שם היו הבנות שאיתן עברנו את המלחמה.

באו לבקר אותנו חיילים צרפתים יהודים, גם חיילים אמריקאים ,שאלו מה אפשר לתת לנו להביא לנו ? אני ביקשתי סיגריה.

 

באו מישראל שליחים .שאלו אותי אם יש לי קרובים מישראל? עניתי שכן

שם דודי היה מאיר קראוס והוא גר ברחוב בר כוכבא בתל אביב. הוא שמע ברדיו במדור חיפוש קרובים ששתי בנותיה של אלזה אלותו נמצאות בגרמניה ,שולחות דרישת שלום.

 

אחרי חודשיים ראינו שלא באים לקחת אותנו וחבר של אבי ארגן רכב .אני שהייתי מתרגמת לחיילים האנגלים , נתנו לי מכתב ובו נאמר שעזרתי להם ויש לתת לי את מה שצריך.

הגענו עד גבול צכיה, שם חיכו לנו הצכים עם מלח וברכות. קבלנו מהם כרטיס בו נכתב שאנו נשים מהמחנות ויש לתת לנו לנסוע בחשמלית ורכבת ללא תשלום.

 

אספר על מקרה אחד שקרה לי בנסיעה בחשמלית. התיישבנו בחשמלית ומולנו ישב גבר עם שקית דובדבנים, העניים שלי "נדבקו" לשקית. הוא הסתכל עלי . בתחנה הבאה שם את השקית בידי ונעלם.

 

חשבתי: "יש עוד אנשים טובים בעולם". הוא ראה שאני רעבה ונתן לי את שקית הדובדבנים !

מילון

שואת יהודי הונגריה
ב-19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים. מיד סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם, וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. היהודים נצטוו לעבור לגטאות שהוקמו בכל עריה של הונגריה. עד לאמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן. ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הונגריה לאושוויץ. התקדמותו של הצבא האדום אל עבר גבולות הונגריה הביאה את הגרמנים להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.

ציטוטים

”"יש עוד אנשים טובים בעולם". הוא ראה שאני רעבה ונתן לי את שקית הדובדבנים.“