מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ספרי ילדים נחשבו מותרות

אריה שניפר והנכדה שחר מסיקה
ההורים, אריה מימין ואחיו ראובן
סיפור חייו של אריה שניפר
מוצא משפחתי אני אריה שניפר, סבא של שחר המנחה, נולדתי בגרמניה, בעיר קאסל, בתאריך 12.4.1947  להוריי,
זינדל ופרידה (פיטקובסקי), שניהם ניצולי השואה.
 אבי -פרטיזן!
אבא שלי, זינדל שניפר, איבד את משפחתו (אישה וחמישה ילדים), והתחתן לאחר המלחמה עם אימא שלי, פרידה פיטקובסקי, ניצולת אושוויץ, בתו של הרב ראובן פיטקובסקי ז"ל.
לצערי הרב, הורי לא סיפרו לנו על משפחתם, במיוחד האבא. אבי עד לפני מותו, לא סיפר לנו שהיו לו אישה וחמישה ילדים שנרצחו בעיירה בה הם חיו, ידענו רק שהוא ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים.
אימי-ניצולת אושוויץ
אימא, ניצולה ממחנה המוות אושוויץ, לא סיפרה כלום ממה שעברה במחנה.
אימי פרידה
כל משפחתה הגדולה מאוד של אימי פרידה, הושמדה בשואה.
רק אח אחד שלה שרד גם הוא: מנחם פיטקובסקי (חדש).
היא מצאה אותו לאחר המלחמה בקיבוץ אשדות-יעקב באמצעות חיפוש קרובים.
הוא עיברת את שמו, כשהגיע ארצה לקיבוץ. הוא לא התחתן מעולם..
   מנחם פיטקובסקי, אח של אימא פרידה, עם חברתו שנרצחה   
בנוסף למשפחתה אימי איבדה בשואה גם את בעלה. היא שרדה יחד עם בנה, חיים איכלט ז"ל, שהוא אחי החורג, הגדול ממני ב-10 שנים.
במרץ 1948 נולד אחי ראובן לאבי זינדל ולאימי פרידה.  גם הוא נולד בקאסל שבגרמניה.
זיכרונות ילדותי  
השפה  בביתנו
השפה בביתנו הייתה, כמובן, גרמנית ולרוב יידיש.
ההורים נמנעו מלדבר בבית בשפה הגרמנית ליד הילדים, אך במפגשים שלהם עם ניצולים אחרים (שכנים), מידי פעם שמענו אותם מדברים גם גרמנית. לרוב הם דברו אתנו יידיש ואנחנו הגבנו בעברית.
הוריי מהר מאוד למדו עברית. אבא דיבר יותר טוב מאימא.
היא דברה ביידיש, ואנחנו השבנו בעברית. כך שלא הייתה בעיה עם נושא השפה בבית.
מסתבר שסבא שלנו, הרב ראובן פיטקובסקי שלט היטב בעברית, כפי שאפשר לראות במסמך כאן:
לא היה לי כל מידע עליו מאימא שלי.
כאשר חיפשתי חומר לעבודת "קשר בין דורי" עם שחר, נתקלתי במסמך זה של הסבא שלי.
כאשר ניסיתי לקרוא בו, דבר שמעולם לא עשיתי עד עכשיו, הסתבר לי שהוא כתוב בעברית טובה.
מה שמופיע, זה רישום של מתחתנים במשפחה עם תאריך עברי (כמו גם ציון התאריך העברי של בני משפחה שנפטרו). בצד האחורי כבר כתוב ביידיש, על-ידי אדם אחר לא מוכר.
ממה שהבנתי, זה נכתב בהוליווד בשנת 1947. אין לי מושג מה כתוב ביידיש, ומי הכותב.
אבא של אימא שלי פרידה, הרב ראובן פיטקובסקי ז"ל, היה רב מכובד מאוד בעיר.
העלייה לארץ
עלינו ארצה בתחילת 1949 באוניה.  אין לי מושג מה שם האוניה, לא זכור לי כלום ממהלך המסלול וההגעה לישראל, גם לא תאריך הגעה מדויק…
הגענו "למחנה מעבר באוהלים באר יעקב".
לאחר כחצי-שנה באוהלים בבאר-יעקב, עברנו לכפר ערבי נטוש, בקרבת נס-ציונה "סארפנד אל-חרב".
בשלב ראשון גרנו בתוך אורוות סוסים עם גג הרוס. לאחר זמן-מה השתלטנו על בית עזוב, שאף אחד לא רצה לגור בו, מאחר שהיה בבית-קברות ערבי מוזנח על גבעה.
היום "סארפנד אל- חרב" הוא  חלק מנס-ציונה.
בשנת 1954 עברנו לגור במושבה נס-ציונה, שם בגרנו.
הרקע ההיסטורי של ילדותנו
הרקע ההיסטורי שבו גדלנו, כדוֹר שני לניצולי שואה, הביא לכך, שברור היה לנו הילדים,
שאסור ששואה נוספת תחזור על עצמה! הבנו, שהדרך למנוע עוד שואה, היא הקמת מדינה של יהודים
וחובה לשמור ולהגן על המשך קיומה, דבר שלא היה ברור אז, אם נצליח בכך בכלל… כילדים אשר גדלו בבית של ניצולי שואה, הייתה כמובן מחויבות מחולטת למדינת ישראל…!
חזרה בתשובה ובשאלה
בהגיענו לכיתה ד' הפכנו אני ואחי הצעיר דתיים, ונהגנו ללכת בכל יום לבית-הכנסת, למדנו תורה עם הבנים של רב המושבה "בבית הכנסת הגדול". את זה עשינו עד לגיל 13- 14,  ואז חזרנו בשאלה.
 אני אישית הפכתי ללא מאמין, אתיאיסט מוחלט.
התאקלמות בישראל
בתקופת הצנע השתמשנו בבולי הקצבות של "ימי הצנע"…
סיפורי ילדים שלא היו...
כפי שציינתי לא היו כלל סיפורים בבית… וכילדים לא זכור לי ששרו לנו בכלל בבית ושירי-ילדים בפרט.
עד היום אני זוכר במיוחד את הגעתו של גיליון צבעוני של שבועון באנגלית לביתנו.
במרכז הגיליון הייתה תמונה גדולה של גבר בכובע-פלדה ומוט ארוך על כתפו הימנית.
"דמות לחיקוי" …הייתי בטוח שהמוט משמש לצורך לחימה…
כאשר בגרתי, הבנתי שמדובר בלוחם-אש, אך שמרתי על הגיליון שנים רבות.
צריך לזכור, שבימינו אז ,לא היו הרבה ספרי ילדים, זה נחשב כמותרות.
חוויות ילדות ב"סארפנד אל-חארב" = מגרש המשחקים שלנו  
בזמן שגרנו בסארפנד אל-חרב, בבית ערבי גדול, שהיה שייך לאחראי על בית-קברות קטן במקום, מגרש המשחקים אשר בו שיחקנו היה.. בין הקברים.
אחד המשחקים שלנו  כילדים קטנים היה להרוס חורבות של מבנים ערביים הרוסים שהיו לרוב במקום…
משחק אחר שמאוד אהבנו לשחק בו, היה במדרון הדרומי של סארפנד אל-חארב (בית הקברות), שהיה על גבעה. בחלק הדרומי היה מדרון תלול, שנוצר כתוצאה מכריית חול במקום, בעומק של כ- 2.5 מטר.
ממש צוק! כילדים זה נראה מאוד עמוק. מובן שבתחתית היה רק חול, ואנחנו אהבנו לקפוץ מהסף למטה.
זו הייתה תחושה מעולה של ריחוף, או צניחה.
באחת הפעמים שקפצתי מהצוק, נפלתי לא טוב ושברתי את ידי הימנית. מובן שפחדתי לספר להוריי, ובמשך יומיים עד ערב יום שישי, הסתובבתי עם יד שבורה.
בארוחת-הערב שאל אותי אבי, מדוע אני לא משתמש בידי הימנית? כך התגלה ששברתי את ידי…  הייתי בגבס במשך כחודש.
 בבית-הקברות ובמיוחד סביבו, היו הרבה מאוד שיחי צבר… מובן שאכלנו הרבה מאוד "סברס" טעימים מאוד, וכמובן, גם נעקצנו הרבה מאוד מקוציהם.
 
לסיום
אנחנו ההורים של שרית מסיקה, וסבתא וסבא של שחר מסיקה, ציפי ואריה שניפר, מאוד שמחים לשתף פעולה עם הרצון של נכדתנו ולהשתתף בתוכנית "קשר רב דורי"! תודה !
סיפורה/ו  של אריה  שניפר  תועד על ידי  הנכד/ה  שחר  מסיקה  במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בבי"ס "צוקים"  בשוהם, בשנת הלימודים תשע"ג (2012-3), בהובלתה של הגב' ויוי סלומון.
עיבוד ועריכה: גב' ורדה ברגמן, מתנדבת בית התפוצות

מילון

פרטיזן
כינוי ללוחם בצבא לא סדיר ,שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי בדרך כלל מתייחס ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, שבה השימוש partigiano מתייחס ל"מתנגד למפלגה/לכוח".

ציטוטים

”כדור שני לניצולי שואה, היה ברור לנו, שאסור ששואה נוספת תחזור על עצמה! “

”הבנו שהדרך למנוע עוד שואה היא הקמת מדינה של יהודים“