מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ספורט – סיפור אהבה משפחתי

יוסי עם נכדתו נוגה בשערי בית הספר
סבא יוסי כשנפצע למחרת יום החתונה
כיצד האהבה לספורט עברה במשפחה מדור לדור

שמי אורי ברימר. האהבה שלי לספורט מתחילה בילדותי בקיבוץ איילת השחר, בתחילת שנות החמישים והיא באה לעולם בזכות אבא שלי, משה,  סבא רבא של נגה.

סבא רבא משה נולד בשנת 1914 (תחילת מלחמת העולם הראשונה) בעיר המבורג שבגרמניה. הוא היה ספורטאי מצטיין מנעוריו. הוא פעל במסגרת מועדון הספורט "בר כוכבא" ועסק במקצועות ספורט שונים: ריצה למרחקים קצרים, קפיצה לרוחק, כדוריד ועוד. בהיותו נער הגיע אבי ארצה, ביחד עם ספורטאים נוספים מהמועדון, כדי להתחרות במכביה הראשונה, שהתקיימה בעיר תל אביב בשנת 1932. גולת הכותרת הייתה זכייתו במקום ראשון בתחרות ריצה ל – 100 מטר לנוער. תמונת הניצחון בריצה זו מועברת במשפחה מדור לדור.

תמונת הניצחון של סבא רבא משה

לאחר עלייתו ארצה בשנת 1936, היה אבי ממקימי קיבוץ בית השיטה בעמק יזרעאל, ומאוחר יותר, בשנות הארבעים, שירת כנוטר במשטרת העמקים, תחת השלטון האנגלי שהיה אז בארץ. בתקופה זו היה פעיל בארגון ימי ספורט אזוריים (הוא נמנה על "פלוגת גלבוע") ותחרויות שונות כולל  משחקי כדורגל מול השוטרים האנגלים. על כך קיבל מכתבי הערכה רבים.

פעילותו של אבי 

מכתב הערכה שקיבל אבי משה

בקיבוץ איילת השחר, אליו עברנו בשנת 1951 (בשל הפילוג בתנועה הקיבוצית), היה אבי המורה לספורט בבית הספר של הקיבוץ ושיחק כדורגל בנבחרת של הקיבוץ. כילד נהגתי לצפות ולהתרגש, ביחד עם שאר הילדים וחברי הקיבוץ, במשחקים שהתקיימו במגרש הכדורגל של הקיבוץ. אבי שיחק בנבחרת הקיבוץ עד גיל מתקדם, כך שאחי, אלישע, שמבוגר ממני בתשע שנים, שהחל גם הוא לשחק בנבחרת של הקיבוץ בעודו נער צעיר, אך מוכשר, שיחק עמו באותה קבוצה.

אני שיחקתי עם הילדים כדורגל בכל הזדמנות שהייתה לנו. מגרש הכדורגל לא היה באותן שנים מגרש דשא, אלא אדמה קשה עם הרבה בורות. כל נפילה גרמה לפציעה. אבל זה לא הפחית מההתלהבות לשחק כמה שיותר.

בשנת 1958 עזבנו את הקיבוץ לשיכון מעוז אביב בתל אביב, אבל אחי הגדול אלישע, שהיה כבר בגיל גיוס לצבא, נשאר בקיבוץ והמשיך לשחק בנבחרת של הקיבוץ. לימים, בשנות השבעים, גם הוא היה מורה לספורט בקיבוץ.

לאחר  שעברתי עם הורי להתגורר בשיכון מעוז אביב, המשכתי לשחק כדורגל עם חברים על המדשאות בשיכון.

זכורות לי היטב השבתות בהן אבא שלי לקח אותי לראות משחקי ליגה לאומית, והקבוצה שאותה אהדנו הייתה הפועל פתח תקווה, שבה שיחקו באותה תקופה שחקנים מאוד מפורסמים וביניהם נחום סטלמך. הוא היה גם קפטן נבחרת ישראל והיה ידוע בנגיחות הראש שלו שבגללן קראו לו "ראש הזהב".

כשהייתי בבית ספר תיכון, במחצית שנות השישים, רציתי לשחק בנבחרת של קבוצה ידועה וככה התחלתי להתאמן בנבחרת הנערים של הפועל פתח תקווה. היינו מתאמנים פעמיים בשבוע ובשבתות היה משחק. אבל בגלל שגרנו במעוז אביב, היה עלי לנסוע בשני אוטובוסים עד למגרש בפתח תקוה ובשני אוטובוסים חזרה. הנסיעה בשני אוטובוסים ומשך האימון לקחו המון זמן וזה פגע ביכולת שלי להתמודד עם הלימודים בתיכון, שדרשו ממני להקדיש להם זמן (שיעורי בית). בלית ברירה, עזבתי את הקבוצה בפתח תקוה והצטרפתי לקבוצה בליגה נמוכה יותר, שהמגרש שלה היה קרוב יותר לביתי ושמה – "הפועל צפון ת"א". שיחקתי בקבוצה החל מנבחרת הנוער ואחר כך בקבוצה הבוגרת. שלושה אימונים בשבוע ומשחק ליגה כל שבת.

כשהתחתנתי עם סבתא של נגה, סבתא גבי, ביולי שנת 1974, הייתה הקבוצה בסכנת ירידה לליגה נמוכה יותר. למחרת יום החתונה התקיים משחק חשוב, והתייצבתי למשחק למרות שערב קודם לכן נישאתי. לרוע המזל, במהלך המשחק נפצעתי פציעה לא קלה, כשרגלי נשברה והובהלתי מהמגרש לבית החולים. התמונה שלי בבית החולים עם הרגל בגבס, הפכה תמונה מפורסמת במשפחה.

אני פצוע

איילת (אימא של נגה), כנראה בהשפעה של אווירת הכדורגל שהייתה בבית, כשהייתה בבית ספר יסודי נרשמה לחוג כדורגל ונגה מספרת לי שגם היא עצמה בחוג כדורגל במועדון בשפיים. אחותה הגדולה של נגה, מאיה ,משחקת כדורסל בליגה לנערות.

אז האהבה לספורט נשמרת במשפחה.

הזוית האישית

נגה: היה לי כיף מאוד לעבוד עם סבא אני חושבת שה גם לסבא היה כיף מאוד. אני אהבתי שהוא תמך בי ועזר לי לקרוא ולכתוב, ואני לא הכרתי את מה שהוא כתב וסיפר.

מילון

קפטן כדורגל
קפטן (באנגלית: Captain) הוא תואר או כינוי הניתן בספורט קבוצתי לשחקן המשמש ראש קבוצתו. לרוב זהו תואר כבוד בלבד, אך במקרים מסוימים ישנה אחריות נוספת על המחזיק בתפקיד הקפטן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אימא של נגה נרשמה לחוג כדורגל ונגה מספרת לי שגם היא בחוג כדורגל במועדון בשפיים“