מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור תולדות משפחתו של סבא עפר נבו

נעם (משמאל) וחברתהמעיין, עם עפר שרון
סבא עפר מתעמל במקבילים
סבא עפר מספר לנכדתו, נעם ולחברתה, מעיין, את סיפור תולדות משפחתו

אני עפר נבו, נולדתי בארץ בתל אביב בתאריך 16.2.1952, וגדלתי ברמת גן. בן יחיד להוריי, רות וד"ר אברהם נבו.

שורשים

אמי נולדה בארץ (היא צברית) בשנת 1922, ואילו אבי נולד בארה"ב בשנת 1914 ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1922 כשהיה בן שמונה. יחד איתם עלה גם אחיו הקטן, יוסף, שהיה אז בן שלוש.

הוריה של אמי, סבי וסבתי זהבה ושלום הלוי, עלו מרוסיה ב- 1921, והתישבו יחד עם הקבוצה הראשונה של המתישבים שעלו על הקרקע והקימו את רמת גן. הם הקימו את הבית הראשון ברמת גן ברחוב הקשת יפור תולדות משפחתו של סבא עפר נבועל גבעה רמה (היום הרחוב נקרא שרת). לסבי וסבתי ולאחרים שעלו אחריהם אל הגבעה הזו קראו אנשי ההר. בראש ההר נמצא גן אברהם, מקום ירוק ויפה שביליתי בו שעות רבות בילדותי, ובו גם ספסל שעליו נהג לשבת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, והיה מחזיק את אמא שלי כשהיתה ילדה על ברכיו. ביאליק מאד אהב לטייל בגן הזה. יש במקום גם אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת השחרור, ונוף מדהים על תל אביב והסביבה, וגם אמפיתיאטרון (אולם קולנוע פתוח, ללא גג). במלחמת השחרור ביקש בן גוריון מקריניצי שהיה ראש המועצה (לפני שרמת גן הפכה לעיר) לאפשר להעביר את מפקדת הצבא (המטה הכללי) מתל אביב לרמת גן. קריניצי נענה ופינה בנין בראש ההר שהיה בית הבראה, והבנין הפך למטה הכללי של הצבא במלחמה. לימים המקום הפך לבית ספר יסודי שנקרא "שילה" ובו למדתי.

המטה הכללי במלחמת העצמאות שהפך לבית הספר "שילה" שבו למדתי

 

בתקופה שלפני קום המדינה אמי שרתה באצ"ל (ארגון צבאי לאומי) שלחם בבריטים ששלטו בארץ (המנדט הבריטי), ואף נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לכלא למשך שנה.

אמי למדה בגימנסיה הרצליה המפורסמת בתל אביב. היא הייתה כתבנית והייתה גם מזכירתו האישית (רל"שית) של שוקן, העורך הראשי של העיתון הארץ. בשנים המאוחרות שלה, כשהיו בארץ גלי עליה גדולים מרוסיה, עבדה הרבה בהתנדבות עם העולים כדי ללמד אותם עברית ובכלל על החיים בארץ.

אבי נולד בארה"ב. הם גרו בעיר שנקראת צ'טנוגה במדינת טנסי, וסבא היה מנהל חווה. סבי וסבתי מצד אבי, שמעון זאב לוין ואנני, היו ציונים ועלו ארצה ב- 1922. הם עזבו חיי נוחות בארה"ב ועלו לארץ חדורי שליחות, למצוא את הארץ מוכת עזובה, ביצות ומלריה. קבוצה  של ציונים אמריקאים קנו אדמות באיזור שמוכר היום כהרצליה, וסבי וסבתי היו המתישבים הראשונים שעלו על הקרקע בהרצליה בראש קבוצה ראשונה של מתישבים. הם נאלצו להתמודד עם ביצות ומחלות, בעיקר מלריה. הם כולם חלו. לימים הצליחו לייבש את הביצות והמקום הפך לעיר המוכרת היום הרצליה. סבא שלי היה ראש העיר הראשון, ויותר מאוחר גם דוד שלי, אחיו של אבא, יוסף נבו, היה ראש העיר.

סבי וסבתי, שמעון ואנני, ואבא שלי אברהם (משמאל) ואחיו יוסף

סבי וסבתי בראש המתישבים הראשונים בהרצליה

 

בשנת 1947, שנה לפני קום המדינה, הוריי התחתנו והחליטו להחליף את שם המשפחה לשם עברי, ובחרו בשם נבו. זה היה שם המשפחה נבו הראשון בארץ. גם אח של אבא, יוסף החליף אז את שם המשפחה לנבו. בפרוץ מלחמת העצמאות הוריי היו בירושלים ויצאו את העיר בשיירה האחרונה לפני שהעיר נפלה.

אבי ואמי

 

אבי למד באוניברסיטה בארה"ב, וכשחזר ארצה היה בין מקימי חיל המדע של צה"ל, חיל שפיתח אמצעי לחימה. אבא גם שירת ב- NAVY האמריקאי (הצי האמריקאי) במלחמת העולם השניה באוקינוס השקט במלחמה של ארה"ב נגד יפן. בהמשך בארץ הוא עבד במכון וויצמן למדע ברחובות. הוא היה חוקר, דוקטור לביוכימיה.

זכרונות ילדות

 

גדלתי ברמת גן, בבית הראשון שנבנה, ברחוב הקשת (לימים רחוב שרת), ולמדתי בבית הספר "שילה" שהיה גם באותו רחוב על ההר. ביליתי הרבה שעות בגן אברהם הסמוך, ושם גם נערכו הפעולות של תנועת הצופים שהייתי חבר בה. במהלך תקופת בית הספר היסודי עברנו דירה פעמיים לרחובות ופעמיים נוספות לחו"ל. המעבר לרחובות היה עקב עבודתו של אבא במכון וייצמן למדע. פעמיים נסענו לחו"ל לשנה לשנת שבתון. פעם ראשונה היתה כשהייתי בכיתה ד, נסענו לארה"ב שם אבא עבד באוניברסיטת ברקלי ליד סן פרנסיסקו, ופעם שניה כשהייתי בכיתה ז נסענו לאנגליה שם אבא עבד באוניברסיטת קמברידג'. היו לי חוויות נהדרות מהשנים האלו בחו"ל. כשנסענו לארה"ב כשהייתי בכיתה ד עשינו את הנסיעה באניה (שבועיים הפלגה), ואחר כך נסענו באוטו  מניו יורק לסן פרנסיסקו, ועצרנו בדרך לבקר את המשפחה שנותרה במדינת טנסי, בצ'טנוגה. רצה הגורל והייתי נוכח בטקס ההשבעה לנשיא של הנשיא האמריקני ג'ון קנדי ב- 1960. היינו אז בדיוק בדרך ברכב מניו יורק לקליפוניה.

כבר בשנים האלה גיליתי שאני אוהב מאד ספורט והייתי בנבחרות בית הספר. בתיכון זה הלך והתפתח והייתי ממובילי נבחרת ההתעמלות מכשירים של בית הספר, וגם עמוד התווך של נבחרת הכדור עף. בית הספר התיכון בו למדתי ברמת גן היה בית הספר "דביר", שהוקם על ידי סבא שלי והיה בבעלותו (בית ספר תיכון פרטי). בית הספר היה אחד מבתי הספר התיכוניים המובילים בארץ. בית הספר פתח גם לימודי ערב, אותם ניהל אבא שלי, בנוסף לעבודתו במכון וייצמן, והוא ללא ספק היה גם מחנך והעמיד דורות של תלמידים.

בהמשך המשכתי לעסוק הרבה בספורט, והייתי מתעמל (התעמלות מכשירים, כאן בתמונה העליונה בעמידת ידיים על המקבילים) ושחקן כדור עף.  גם אחרי התיכון המשכתי במהלך לימודי בטכניון (הנדסה אווירונוטית) להוביל את נבחרות הטכניון בתחומים אלה.

דווקא בטניס שבו אני עוסק היום התחלתי פעילות רציפה ורצינית רק בגיל יותר מאוחר. אמנם כילד אמי רשמה אותי לשיעורי טניס לפני הנסיעה לאנגליה כי היא ידעה שילדים באנגליה בבית ספר משחקים טניס, אך אז לא התמדתי בזה.

חיל האוויר

הייתי הרבה שנים בחיל האוויר, ועסקתי בעיקר בניסויי טיסה ובפרויקטים גדולים. במסגרת זאת גם טסתי הרבה מאד בכל המטוסים של החיל, כולל מטוסי קרב. חיל האוויר שלח אותי לקורס טייסי ומהנדסי ניסויי טיסה בארה"ב בבית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקאי בבסיס אדוארדס שבקליפורניה. זה קורס שאורכו שנה שלמה, וזו היתה שנה מאד מעניינת ומאד מאתגרת. סיימתי את הקורס כחניך מצטיין. טסתי שם על כל סוגי המטוסים של חיל האוויר האמריקאי. לימור (אמך) כבר הייתה איתנו ובילתה שם את שנת חייה הראשונה.  שנים אחרי הקורס, בארוע לכבוד 50 שנה לבית הספר הזה, יצא לנו לפגוש את צ'אק ייגר, האיש ששבר את מחסום מהירות הקול (וטס בפעם הראשונה במהירות על קולית). האיש הוא אגדה.

אלביט

אחרי חיל האוויר הלכתי לעבוד באלביט. חברה טכנולוגית. עבדתי שם 34 שנים עד לפרישה, במגוון גדול של תפקידים, רובם בתפקידי ניהול בכירים (כולל שלושה תפקידי סמנכ"ל ושני תפקידי מנכ"ל). במהלך תקופה זו גם נסענו ל- 7 שנים לאנגליה וניהלתי שם את החברה של אלביט באנגליה.

 

קישור לסיפור: סיפורה של סבתא שרון

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מלריה
מחלה זיהומית קטלנית המופצת על ידי עקיצת יתושים

ציטוטים

”לימים הצליחו לייבש את הביצות והמקום הפך לעיר המוכרת היום כהרצליה.“