מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור פשוט

מארק עם סבא אנטולי וסבתא לודמילה
סבא אנטולי בילדותו יחד עם אמו
סיפור החיים של אנטולי

אני אנטולי, נולדתי בשנת 1939 בעיר קרצ' שברוסיה. בחרו בשמי כי אז השם הזה היה מאוד פופולרי. ילדותי הייתה קשה בגין מלחמת העולם השנייה. היא התחילה בדיוק כאשר היינו עם הוריי בבלורוסיה, נסענו לבקר אצל סבא וסבתא מצד אבי. אבא הוזעק בדחיפות לפנות את המפעל שעבד בו מזרחה לתוך העורף. אני ואימא לא יכולנו לחזור לקרצ', נאלצנו להישאר בבלורוסיה. גרנו בבית עם חדר אחד ואני ישנתי על התנור הגדול. לא היה מה לאכול, אז כל אנשי הכפר היו צריכים ללכת ליער ולמצוא אוכל. גם אני, ילד בן 4, הייתי הולך ליער, ובאחריותי היה לאסוף פטריות, עשבים, גבעולים, שורשים, ענבות-שיחים, ולהביא הביתה. אימא בישלה אותם או החליפה אותם למוצרי אוכל אחרים. אחרי המלחמה עדיין היה רעב גדול ולא היה מה לאכול. אך פעם, אני וחברי, סיטקו, הלכנו בכפר, והשכנים הזמינו אותנו אליהם הביתה, שם נתנו לנו לשתות משהו, ואחרי זה אני וסיטקו שוטטנו ברחוב שיכורים ושרנו שירים. זה היה יין. ושנינו היינו בני שש…

בכפר לא היה רדיו, טלוויזיה, מקררים או טלפונים, לא היה גז. התחממנו עם פחמים שלא היה מספיק אף פעם, וגם עם עצי הסקה. לא היה חשמל, אחד ממקורות האור היה מנורת בנזין. כדי להדליק אותה, השתמשנו בלוצ'ינקה – מקל ארוך דק מעץ. פעם אחת מנורת הבנזין נפלה, הבנזין נזל על רגלי ופתאום נדלק. לא היה עם מה לכבות את האש, רצתי מהבית החוצה לשלג, כי למזלי היה חורף. העור על רגלי נשרף, ועד עכשיו נשארו סימני הכוויה הקשה הזאת.

בבלורוסיה אני למדתי בכיתה א'. לא היה לנו נייר, כתבנו על גזירי עיתונים ישנים. לא היו גם עטים, לקחנו איתנו דיו בתוך צנצנות זכוכית שנשברו לעתים קרובות, לכן אנו הילדים היינו תמיד מלוכלכים, עם כתמי דיו על ידיים ופנים. אמהות תפרו לילדים תיקי בד לספרים. אימא שלי ידעה לתפור טוב, והתפרנסה בכך שהייתה מתקנת בגדים ישנים לאנשים, או הייתה תופרת בגד חדש מבגד ישן עם צד הפנימי החוצה, כי לא היה ממה לתפור. אחרי הסיום של כיתה א' חזרנו לקרצ', שעל שפת הים השחור. גרנו ממש ליד הים, דגנו שרימפס ודגים. פה היה הרבה אוכל. פה גם סיימתי את הלימודים, מצאתי עבודה ראשונה. עבדתי כחרט במפעל, ועבדתי גם במכרה. אחר כך סיימתי אוניברסיטה, קיבלתי תואר שני בגאופיזיקה, והלכתי לעבודתי החדשה בעיר פולטבה: משלחת גיאופיזית לחיפוש גז ונפט. במשלחת הזאת, אני וחברי למשלחת חיפשנו מקורות של נפט וגז באמצעות דרכים גיאופיזיים. הדרך הכי "פופולרית" בזמן הזה הייתה פיצוץ עמוק בתוך האדמה. חפרנו בור שבתוכו שמנו חומר נפץ ופוצצנו אותו. הפיצוץ הזה גרם לגלים העל-קוליים, הם השתקפו בסביבות שונות ונקלטו ע"י המכשירים. על סמך נתוני המכשירים האלה בנינו מפות תת-קרקעיות של האדמה. עקב כך נמצאו הרבה מקורות גז ונפט. אך דרך הזאת מסוכנת מאוד והיו לא מעט מקרים של פגיעות בבני אדם. משום כך עכשיו משתמשים במקורות שלא מתפוצצים, הם נקראים ויברטורים. בעבודתי היה גם מקרה לא נעים עם חומר נפץ. חברה ביקשה לפוצץ הר שלם של פסולת. פוצצנו, וראינו שהתחילה שריפה. היא הייתה כל כך חזקה, שלא יכלו לכבות אותה שבועיים. עבדתי 32 שנה בעבודה זו. כל החיים שלי הייתי ספורטאי פעיל, עסקתי בכדורשת, בוקס, אתלטיקה, קרב מגע, שחייה ועוד.

פעם אחת, בזמן שטיילתי בפארק, פגשתי את אשתי לעתיד. וזאת היא שנתנה לי במתנה את ילדי ואת נכדי, ואת כל אחד ואחת מהם אני מאוד מאוד אוהב!

בשנת 1998 אנחנו יחד עם עוד כ-700 עולים חדשים הגענו לישראל מאוקראינה באונייה.  זה היה היום האחרון של חג החנוכה. בהמשך, כל שלושת הנכדים האהובים שלנו גם נולדו בימי החנוכה או בימים הסמוכים.

 

 

הזוית האישית

מארק: היה מעניין לשמוע ולקרוא את הסיפורים והמקרים שבהם סבא שלי השתתף. אני מאחל לך עד 120, בריאות, ותדע שכל המשפחה שלך תמיד תמשיך לאהוב אותך! אנטולי: נהניתי מתשומת הלב, שהרגשתי במשך כל תקופת הפרויקט. ראיתי כמה התלמידים קשובים ונחמדים אלינו, כמה שהם אוהבים אותנו. הרגשתי את הקשר המיוחד הקיים ביני לבין מארק. טוב שמערכת החינוך שמה דגש על משמעות המשפחה בחיי כל אחד. אני מאחל לך, מארק, שהמשפחה תמיד תתמוך בך ותמיד תישאר בין התחומים הכי חשובים בחייך.

מילון

לוצ'ינקה
מקל ארוך דק מעץ, שבעזרתו היו מדליקים מנורת בנזין.

ציטוטים

”ארץ ישראל תגדל ותשגשג!“