מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עם מזל

אמי ואני
תמונה משפחתית מבר המצווה של בני אבי
דור התקומה בהתהוותו

שמי מזל, נולדתי בשנת 1945 בעיר תל אביב בשכונת התקווה. השם שלי מזל על שם סבתא רבתא שלי. הוריי חיים וטובה יששכר עלו לארץ מהעיר בוכרה באוזבקיסטן, בשנת 1927.

אבי היה ירקן ואמי הייתה עקרת בית. אבא היה תלמיד חכם שידע כמה שפות. הוא היה אדם ישר, שקט וסגור. אימא הייתה אישה מיוחדת במינה – עצמאית ודומיננטית שאהבה בעלי חיים, היא גידלה בביתנו כל פעם בעלי חיים אחרים – ברווזים, תרנגולות, כלבים, ציפורים.. ולכל אחד ידעה לתת את כל תשומת הלב.

אני בגיל 6

מסע העלייה היה קשה להוריי, שברחו מבוכרה בלי אישור השלטונות, יחד עם אחותי שהייתה תינוקת בת עשרה חודשים. את הדרך לישראל הם עשו על גמלים דרך ההרים. הם חצו בדרכם את פרס, שם שהו מספר חודשים והתקבלו בברכה על ידי הקהילה היהודית. לאחר מכן המשיכו את דרכם לעיראק עד להגעתם לגבול הצפוני של ישראל עם סוריה ומשם נכנסו לארץ ישראל.

בתחילה הם התאכסנו בירושלים ולאחר מכן שוכנו ביפו בשכונת ג'באליה. הם גרו שם עד מאורעות 1936 שבהם ברחו מיפו לרחוב פלורנטין, שם גרו כמה שנים עד שעברו לשכונת התקווה בתל אביב. הוריי נחשבים עבורי כציונים מושלמים היות שהעזו לעזוב את בוכרה תוך סיכון חייהם, ולעשות דרך קשה על מנת להגיע לארץ ישראל מחוז חפצם. אבא בחר להתיישב בשכונת התקווה כי התגוררה שם קהילה בוכרית. מאחיי ואחיותיי יש לי זכרונות רבים. אחותי הגדולה נולדה בבוכרה ויתר האחים והאחיות נולדו בישראל.

אחיותיי גדולות ממני, ויש לי אח אחד שגדול ממני ואח אחד שקטן ממני. כיום נותרנו שלושה ילדים – אני, אחותי ואחי (אחותי נפטרה מאירוע מוחי, ואחי נפטר ממחלת פרקינסון). מאחותי הגדולה תמר ז"ל נשארה לי דמותה – המלאכית הטובה. מאחותי רבקה, שמבוגרת ממני בשש שנים נשאר לי הזיכרון של דמות אֵם שהיא שימשה לי. היא עזרה לאמי רבות בתהליך הגידול שלי ושל אחי הקטן, משה. רבקה גם תמכה בי בלימודים, מימנה לי שיעורי האנגלית והבלט, ממש כמו אימא לכל דבר ואני קשורה אליה גם היום. אחי אשר ז"ל לימד אותי דברים רבים והיה בשבילי כמורה רוחני. בזכותו למדתי לשמוע מוזיקה מגוונת, לפתור חלומות וגם לאהוב ספרות וליהנות מהומור. אחי הקטן משה היה שובב וחמוד, ואני זוכרת שכל היום היינו רבים ורצים אחד אחרי השני.

גדלתי בבית שהייתה בו גינה, שני חדרים, מטבח קטן ושירותים בחצר. היו לנו עצי פרי: תות, תאנה, רימון וערבה. כמו כן היו לנו הרבה בעלי חיים בגינה. בעבר הרחוק אימא בישלה בסוג של תנור עצים, ואת העצים אחותי הלכה ואספה מהפרדס. כמו כן היא כיבסה את הבגדים בחצר. השפה שדיברו בבית הייתה בוכרית ועברית – אימא דיברה בוכרית, הילדים ואבא דיברו עברית. אימא נהגה לערוך הרבה אזכרות לבני משפחה שנפטרו, דבר שהיה חשוב לה מאוד. קיבלתי את זה בהסתייגות.

המאכלים שאכלנו בבית היו מגוונים מאוד בהשפעת המטבח הבוכרי. אימא שלי הייתה ממש שפית. הייתה מכינה הרבה דושפרה (כיסונים מבשר מסוגים שונים), ואושפלאו (תבשיל חגיגי שמשלב אורז, עם עוף, גזר, בצל וצימוקים), כיסונים למיניהם מאוד מאוד טעימים וסוגי שונים של תבשילי אורז. כולם אהבו את האוכל של אימא. כמו כן הייתה מארחת למופת: אהבה להזמין אורחים בחגים ובאזכרות, להזמין אנשים בודדים להתארח אצלנו בחגים והיא ואבא גם אהבו לתרום לנזקקים.

משחקי הילדות ששיחקנו היו משחק חבל, חמש אבנים, משחק דודס, משחקי בובות שהיינו מכינים לבד, טיפוס על עצים – היינו מכינים "בית עץ". הייתי הולכת עם חבריי לפרדס ליד ביתי (היום הוא כבר לא קיים, באזור דרך שלמה בת"א) ושם היינו משחקים. האיזור היה מלא בפרחים ועצים. הזיכרון המיוחד שנשאר לי מהילדות זה מהשכנים שלנו, שהיו משפחה מאוד מיוחדת. שם שמעתי אופרות וראיתי עבודות ציור ופיסול. שם למדתי לאהוב אמנות על כל צורותיה. שכנתי, מרגלית, הייתה המורה שלי בכיתה א' ולימים גם חברתו של אחי, והיה שם סיפור אהבה גדול ועצוב (משפחתה התנגדתה לקשר ולימים היא התאבדה).

כשהייתי בת 3, הוקמה מדינת ישראל ואז התרחשה מלחמת השיחרור. אני זוכרת את היריות. אימא לקחה את כל המשפחה וברחנו לחברה שלה שגרה בבניין ששימש לנו מקלט במלחמה.

למדתי בבית ספר עממי (עד כיתה ח') "התקווה", שהוא היה בזמנו בית ספר מצוין עם מורים נהדרים – היו שם מורים לחיים ואירועי חגים מיוחדים במינם, התלמידים היו מגובשים מאוד ויצאנו לטיולים רבים. פעם אחת ניסיתי להשתלב בתנועת נוער אבל זה לא מצא חן בעיני. אהבתי מוזיקה מכל הסגנונות: שירי עם אמריקאיים, אופרות, מוסיקה איטלקית ומכל העולם, אבל במיוחד אהבתי מוזיקה ישראלית. אהבתי מאוד לרקוד בלט. בעידודה ותמיכתה של אחותי, נרשמתי ללימודי בלט אצל המורה אלישבע מונה. למדתי שש שנים והופעתי בהצגה ׳שלגיה ושבעת הגמדים׳. כשנרשמתי לתיכון ערב, עזבתי את לימודי הבלט ובמקביל עבדתי בליטוש יהלומים, שהיה מקצוע משפחתי ורווחי ומתאים לתקופת לימודיי.

בגיל 18 התגייסתי לצבא לחטיבה 80 חטיבה של צנחנים במילואים. רציתי בצבא לקפל מצנחים אך זה לא התאפשר לי עקב ראייתי הלקויה. תקופת השירות זכורה לי כתקופה יפה בחיי. אבא לא רצה שאתגייס לצבא,  אבל זה לא עזר לו – הייתי נחושה בדעתי לשרת בצבא. אחרי השחרור קצת הלכתי לאיבוד. לא ידעתי במה לעבוד והאם להמשיך ללמוד. זו הייתה תקופה של לבטים ולא הייתה תקופה קלה. לבסוף החלטתי לחזור לעבודה ביהלומים.

תמונה עם אמא מהשירות צבאי

אני כילידת שנת  1945 זוכרת את כל מלחמות ישראל, החל ממלחמת השיחרור כשירו על תל אביב ומשפחתנו הסתתרה בבית חברתה של אמי. אני זוכרת גם את קולות הכדורים ואת מגפיי החיילים האנגלים כשקראו לעוצר. זכור לי ששכננו יוסף חפר בחצרנו שוחות שבהן נוכל להסתתר בזמן המלחמה. מלחמת סיני הייתה בשנת 1956 ומלחמת ששת הימים הייתה בשנת 1967. מלחמת יום כיפור הייתה בשנת 1973 ובין שתי מלחמות אחרונות אלה, נפל אח של בעלי ז"ל, אברהם שמו.

אבא ואימא היו אנשי עמל, אבא עבד קשה לפרנסתו. בתחילה עבד במפעל למסגרות וכאשר המפעל נסגר, הוא החל לעבוד כירקן בשוק הכרמל. אבא היה אדם סגור מאוד ולא הייתה כמעט ביני לבינו תקשורת. אימא ואבא כמעט ולא היו מעורבים בחיי.

אמצעי התקשורת שהיו אז היו דלים ולא כמו שהיום: היה רק רדיו, טלפון, ודואר. לקו הטלפון חיכינו שלוש שנים. 50 שנה אחורה – קשרים בין גברים לנשים היו שונים מהיום. בדרך כלל הגבר היה מחזר אחרי האישה, הייתה יותר רומנטיקה בחיים. היחסים עם הוריי לא היו פתוחים והם לא היו מעורבים רבות בחיי.

את בן זוגי היקר הכיר לנו חבר. אחרי שיצאנו כשנה נישאנו בבית הרבנות בחתונה יפה וצנועה. הייתי בת 23 ובעלי היה בן 25. המתנות שקיבלנו ליום הנישואין לא היו צ'קים כמו היום, אלא מתנות ממש. נולדו לנו שלושה ילדים – בני הבכור שמו אבי על שם דודו אברהם, שנהרג במלחמת ההתשה. בתי שמה איילת והשלישית שמה ענבל. אבי עובד בחיל האוויר, הוא איש קבע, הנדסאי ביחידת לייזר. איילת יועצת חינוכית וענבל מטפלת באמנות. אבי גר בחולון, איילת גרה במודיעין וענבל גרה בר"ג.

בתהליך חיפוש העבודה שלי חשבתי לעבוד כחוקרת במשטרה. זה לא צלח בגלל הראייה ולבסוף החלטתי לעבוד כקופאית בקו-אופ ובעבודה זו עבדתי 25 שנה. עבודה זו לא הייתה אהובה עליי ביותר, היא עזרה לי לפרנסתי. מה שכן אהבתי בה, זה המפגש עם האנשים והלמידה מהם. לבסוף התפטרתי ויצאתי לחופשי בשנת 2004 ואני שמחה על כך. סדר היום שלי כיום הוא עמוס וגדוש: ספורט בקאנטרי, סדנת צחוק, אני לומדת פעמיים בשבוע לימודים מהנים ומעניינים בכיתת וותיקים בתיכון איילון בחולון, משתתפת בקבוצת פיוטים תל אביב שבה אנו נחשפים ללחני פיוטים יפיפיים מכל מסורות ישראל ולפסטיבלי פיוט יפים. כמו כן אני מתנדבת בבית ספר "הרצפלד" בתכנית "הקשר הרב דורי". אם הייתה ניתנת לי עוד שעה או שעתיים ביום, הייתי מוכנה לעשות עוד פעילות מעניינת. בעלי עבד רוב ימיו במסגור תמונות אמנותיות, הוא היה לסירוגין פועל ועצמאי.

אני אוהבת אמנות לסוגיה – תערוכות ציור ופיסול, אוהבת לשמוע סוגי מוזיקה מגוונים, אוהבת לצפות בגלישה בים, טיפוס הרים, סקי, תחרויות ספורט והתעמלות אמנותית. אהבתי ללמוד קורסים שונים כמו: שיאצ'ו, דינמיקה קבוצתית, אינטלגנציה רגשית ועל שימור הזיכרון. התחביבים המשותפים שלי ושל בעלי הם משחק טניס שולחן עם הנכדים, משחק כדור נוצה. לפתור תשבצים, לבשל יחד כמו כן אני קוראת לו ספרים (בגלל קושי בראייה) והוא מקשיב ואחר כך אנחנו דנים בזה.

יש לי שישה נכדים. מאבי בני הבכור שגר בחולון יש לי שני נכדים בני 9, תאומים (לא זהים) – בן, ילד חביב וחכם אוהב לעשות סרטים קצרים, מכור למשחקי מחשב ואוהב לבשל. רום, ילד פעיל במיוחד, אוהב ספורט, ילד חכם וחברותי. מאיילת בתי יש לי שני נכדים – אורי הבכור, בן 16 וחצי, ילד חכם לומד יפה ושוקל ללמוד דיפלומטיה או במגמת פיזיקה, עושה כל מיני פרויקטים בחוגי העשרה שהוא משתתף בהם. יותם הוא נכדי השני. ילד מלא חן ויופי שהמוסיקה בנשמתו. חברותי אוהב ספורט ומזל שאוהב גם ללמוד מענבל בתי יש לי שני נכדים – איתמר בן 5, ילד מקסים ומיוחד: הוא המורה הפרטי שלי, כשהוא מלמד אותי מילה חדשה או שם חדש הוא לא מניח לי עד שאאיית את זה נכון. הנכדה הקטנה ביותר שלי היא אביגיל, היא בת שנה וחצי, ילדה חמודה ומתוקה, נחושה ודעתנית מאוד.

משפחתי האהובה

 

סדר היום שלי כיום: אני מתעוררת מוקדם בבוקר, אחרי 30 דק' קמה מהמיטה, עושה התעמלות קצרה ומדיטציה אחרי זה עושה כמה סידורים בבית. לאחר מכן יוצאת לעשות שיעור ספורט, אם מתאפשר לי עושה צעדה של חצי שעה. חוזרת הביתה אוכלת ארוחת בוקר, יוצאת לקניות וסידורים. יש לי פעם בשבוע חוג פיוט, פעמיים בשבוע אני לומדת בתיכון אילון למבוגרים. כמו כן אני מבקרת אצל נכדיי פעמים או שלוש בשבוע. זה זמן איכות שלי איתם ומודה לאלוהים על כך.

אני חושבת שניסיון החיים שלי הוא רב – החל מתקופת הילדות שהתחילה אחרי מלה"ע השנייה, אז חייתה משפחתנו האהובה בבית עם שני חדרים חצר עם עצי פרי ובעלי חיים, עם שכנים מיוחדים במינם. דרכם נחשפתי לערכים מעניינים ויפים של אמנות, מוזיקה ויופי. אבל היו גם קשיים במערכות היחסים בין משפחתנו לשכנינו. יחד עם כל היופי והקושי למדתי לחוות את כל החוויות היפות וליהנות מהם. מה שניסיון חיי לימד אותי בהמשך זה לדעת להקשיב, לחשוב לעומק. למדתי במהלך חיי שאני טווה לעצמי את סיפור חיי ויש לי יד יצירתית מכוונת בעיצוב חיי משפחתי. כמו כן למדתי מחיי על ערכה של סבלנות וסובלנות. למדתי לברך על מה שקיבלתי ולא לקבל הכל כמובן מעליו.

תמיד להודות להודות ולהודות.

 

הזוית האישית

מזל: בהתחלה כשהציעו לי את ההשתתפות בתוכנית לא התלהבתי במיוחד, אבל אמרתי לעצמי אני אשתתף. ועכשיו אני לא מצטערת לרגע. הכרתי שני תלמידים מקסימים – פאטמה ולאון. כיף היה לי להיות איתם ובעזרתם צללתי אחורה לסיפור חיי וחיי משפחתי, וזה היה מאוד חווייתי, מרגש ומעניין. אני מודה לפאטמה וללאון על כך.

לאון: היה לי מעניין לשמוע את סיפור החיים של מזל.

פאטמה: שמחתי להכיר את מזל ולשמוע את סיפור החיים שלה. הכרתי אישה שמקרינה שמחה ונהניתי מאוד מהעבודה איתה. למדתי דברים חדשים והכרתי יותר את העבר של האזרחים הוותיקים.

מילון

ג'ָבָלִיֶה
השכונה נוסדה ככפר דייגים באמצע המאה ה-19 על ידי מוסלמים שהגיעו מג'באליה שברצועת עזה, וכונתה גם היא בשם "ג'באליה". הכפר שכן כקילומטר דרומית למרכז יפו.

ציטוטים

”למדתי לברך על מה שקיבלתי ולא לקבל הכל כמובן מאליו “