מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור על לידה במונית

סבא לומי והנכד עדי
סבא לומי ובנו עמית
תנאי החיים לפני קום המדינה

עדי, שים לב לתאריך שבו אנחנו מתחילים לכתוב את הספור הזה, יש לו משמעות בהמשך!

​​נולדתי​ ​בירושלים, ​ב- 23.10.1932 לאימי ציפורה ליננברג שנולדה בירושלים בשנת 1909, ולאבי משה מירקין שנולד בשנת 1908 בלטביה בעיר בשם ליבאו ( לייפאיה) ובגיל 12 (1920) עלה ארצה עם אביו, שהיה סופר סת"ם (ספרי תורה ומזוזות).

כשהייתי בגיל שנתיים​ ​(1934)​ ​עברנו​ ​לחיפה ​ושם נולדה אחותי רותי בשנת 1936. חיפה​ ​הייתה​ ​כבר​ ​אז​ ​עיר​ ​מעורבת​ ​של​ ​ערבים​ ​ויהודים. מרבית​ ​התושבים​ ​הערבים​ ​גרו​ ​בעיר​ ​התחתית​ ​והיהודים​ ​גרו​ ​רובם​ ​בהדר​ ​הכרמל​ ​ומקצתם​ ​על​ ​הכרמל. ​​ארץ​ ​ישראל​ ​(פלסטין)​ ​הייתה​ ​אז​ ​תחת שלטון המנדט הבריטי. תנאי החיים בתקופה ההיא היו שונים לגמרי ממה שאתה מכיר היום: למעט מאוד אנשים היו רכבים פרטיים. אני זוכר את החלבן או מחלק הקרח ( כן כן, לא היו אז מקררים חשמליים) עם עגלות רתומות לסוסים עוברים ברחוב ומצלצלים בפעמון יד והאימהות שלנו יורדות להביא את חצי בלוק הקרח או את קנקן החלב הביתה. לעוד פחות משפחות היה טלפון בבית. לנו היה טלפון ואני זוכר שתמיד באו אלינו שכנים על מנת לטלפן. הבישול במטבח היה על פתיליות ופרימוסים שבערו על נפט שגם אותו הביאו בעגלה רתומה לסוס.

​למדתי​ ​בבית​ ​הספר​ ​"הריאלי", ואח"כ בביה"ס המקצועי שליד הטכניון.​​ ​הייתי​ ​חניך​ ​בתנועת​ ​הצופים​ ​בשבט​ ​"משוטטי​ ​בכרמל"​ ​שהיה​ ​מאומץ​ ​על-ידי​ ​ביה"ס  (​​שאסר​ ​על​ ​השתייכות​ ​לתנועת​ ​נוער​ ​אחרת.)  ​מחוץ​ ​לשעות​ ​הלימודים,​ ​הפעילות​ ​בצופים​ ​היוותה​ ​את​ ​מרכז​ ​חיינו​ ​(עד​ ​היום​ ​אנחנו​ ​שומרים​ ​על​ ​קשר​ ​חברי​ ​הדוק). לחן הפתיחה של השיר "שירת הנודד" (הי ציוניוני הדרך) היווה את השריקה לבני המחזור שלי בתנועת ה"צופים".

עסקנו הרבה בספורט ובפעילות גופנית, ואני באופן אישי גם אהבתי לקרוא ספרים. (עד היום יש לי תמיד ספר בתיק שלי ואני מוציא וקורא בו בכל פעם שיש לי פנאי: בתור לרופא, ברכבת וכו'.)

אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, מאי 1945, החל בארץ המאבק כנגד הבריטים על הקמת המדינה היהודית. אבא שלי היה חבר ב"הגנה" במסווה של חבר בתזמורת מכבי האש של חיפה. (הוא היה מתופף וכנראה משם ירשת את האהבה לתיפוף). ב"שבת השחורה" (יוני 1946) אחרי שהפלמ"ח וההגנה פוצצו את גשרי הרכבת בין ישראל לארצות השכנות, אסרו הבריטים כתגובה מאות מחברי ההגנה בארץ, העבירו אותם למחנה מעצר ברפיח, פרצו לקיבוצים וחיפשו סליקים של נשק. אבא שלי היה בין הנעצרים ו"ישב" ברפיח שלושה חודשים עד שחזר הביתה.

במלחמת העצמאות לא השתתפתי כי היינו צעירים מדי, בני 16. יורם שהיה חבר טוב שלי ואני הגענו ללשכת הגיוס וניסינו להתגייס תוך שאנחנו משקרים לגבי הגיל, אבל גורשנו בבושת פנים אחרי שזיהו מי אנחנו באמת.

כאמור הייתי ב"צופים", וכשהיינו בכיתה י"ב הקמנו גרעין שהמטרה שלו הייתה להשלים קיבוץ ימי. היו אז 5 קיבוצים שהיו להם ספינות דיג והתפרנסו מזה, והיות וחלקנו היינו גם "בצופי ים" רצינו להגיע לקיבוץ ימי.

קצת לפני הגיוס שלנו לצה"ל, באוקטובר 1950, יצא לי לעבוד על טרקטור בקיבוץ בארי. התגייסנו לנח"ל ואחרי 3 חודשי טירונות במחנה 80 הגענו למחלקת נח"ל בקיבוץ מעגן מיכאל שהיה גם קיבוץ ימי.

היות והיה לי ניסיון בעבודה עם טרקטור שובצתי מיד לעבודה בפלחה. בסוף התקופה במעגן מיכאל  יצאתי לקורס למכונות חקלאיות במדרשת רופין. תוך תקופת היותי בקורס סיימנו את שהותנו במעגן מיכאל ועברנו כגרעין השלמה באוקטובר 1951 לקיבוץ פלמחים.

(ב -22 לדצמבר 1951 כאשר רציתי להגיע מרופין לפלמחים לשבת, נחל רובין עלה על גדותיו והציף את כביש הגישה לקיבוץ ואני כמעט נסחפתי בו. אבל זה כבר סיפור אחר).

בפלמחים גרנו בצריפים 4-5 אנשים בחדר, התקלחנו במקלחת ציבורית, בתי השימוש היו בורות שנחפרו על יד הצריפים, אכלנו בחדר האוכל חצי ביצה קשה כי לא היה מספיק כסף, לא היה טלפון בקיבוץ, לא היו מכשירי רדיו בחדרים. גם בפלמחים התחלתי לעבוד בפלחה ובשנת 1954 התחתנתי עם מלכה. בארץ עדיין לא היו הרבה כלים חקלאיים, כך שבעונות שבהן לא הייתה עבודה יצאנו לעבודות חוץ. וכך יצא שבחורף 1955 יצאתי עם טרקטור של פלמחים לעבודת חוץ בכפר חב"ד. (בדרך בין בית דגון לרמלה).

למלכה הייתה אחות שגרה בתל-אביב. ב-3 בפברואר 1955 לפני שנסעתי לכפר חב"ד סיכמתי עם מלכה שהייתה אז בהריון בחודש התשיעי, שהיא תגיע לאחותה ואני אחרי העבודה בכפר חב"ד אגיע גם כן לתל אביב, נלך לסרט, נישן אצל אחותה ולמחרת היא תחזור לפלמחים ואני לעבודה.  כשהגעתי לתל אביב לבית אחותה, מלכה מספרת לי שירדו לה המים (סימן להתחלת תהליך לידה) אבל הן התייעצו עם אחות קופ"ח שגרה באותו בניין והיא אמרה להן שיש זמן. אי לכך התקלחתי ואכלתי ארוחה ורק אחר כך הזמנו מונית שתיקח אותנו לבית חולים "קפלן" ברחובות. למה לרחובות ולא לבית חולים בתל אביב? כך זה היה באותם ימים: מלכה הייתה רשומה ללידה ב-"קפלן", והרי יש זמן – אז נוסעים ל"קפלן". מתי שהוא באמצע הדרך (אנחנו יושבים מאחור) מלכה אומרת לי שהתינוק יוצא. הורדתי את הסוודר שלבשתי, קבלתי את התינוק שממש החליק לתוך ידיי ועטפתי אותו בסוודר. אז נזכרתי שקראתי פעם את הספר "האדמה הטובה" מאת הסופרת האמריקאית פרל בק שבו מסופר על משפחת איכרים סינית שהאישה יולדת לבדה בשדה וחותכת בשיניה את חבל הטבור של היילוד. אז עשיתי כמוה וחתכתי את חבל הטבור בשיניי. כל הזמן אמרתי לנהג לא לעצור ולהמשיך לנסוע. כשהגענו ל"קפלן" הנהג רץ לקרוא לאחיות והן באו ולקחו את מלכה והתינוק פנימה. הנהג חזר ואמר לי שני דברים :

1.  שלפי הנוהג לתינוק שנולד יש זכות לנסוע חינם במונית הזו כל ימי חייו. (אבל יותר לא ראיתי את הנהג הזה)

2.  הוא מבקש תוספת תשלום בגלל הלכלוך שנוצר במושב האחורי. (והוא קיבל)

התינוק שנולד אז, הוא הדוד שלך עמית, שאתמול 03.02.2020 מלאו לו 65 שנה !

סבא לומי עם בנו עמית שנולד במונית.

 

עמית ונכדתו

הזוית האישית

עדי – שמעתי מסבא על ילדותו על אירוע מעניין בחייו ובחיי דודי עמית. לומי – אהבתי מאוד לבוא ולהיפגש עם עדי בקשר הרב דורי. לומי משתתף בתכנית בפעם השניה. בשנת 2016 השתתף עם נכדו גיא, אח של עדי, וסיפר את הסיפור "הפלגה מסוכנת שנגמרה בשלום".

מילון

בשבת השחורה
כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו.

ציטוטים

”קיבלתי את התינוק שממש החליק לתוך ידיי ועטפתי אותו בסוודר.“