מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור על אהבה וסגירת מעגל

נישואיהם של ליילה אסד ומלווין כהן

רקע משפחתי

נולדתי בחיפה בשנת 1950 לאמי עליזה לבית פוגלפנגר ואבי אליהו כהן. לי אח צעיר ממני ושמו יורם.

אמי שהינה בת יחידה, עלתה לארץ בגיל 16 לבדה במסגרת תנועת גורדוניה מוינה שבאוסטריה יחד עם כמה חברותיה  שהוברחו על ידי הוריהם מאימת הצורר הנאצי. אמה לאורה נשארה לטפל בהוריה המבוגרים ונשלחה יחד איתם לאחד ממחנות הריכוז.

סבתא רותי ואחיה יורם

אביה דוד ניצל ברגע האחרון כשהצליח להימלט למחנות בנות הברית באיטליה, שם שהה עד תום מלחמת העולם השנייה ואז עלה ארצה. זה הסבא היחיד שהיה לי עד שמלאו לי שנתיים. הוא נפטר במה שנחשב אז "בשיבה טובה "בגיל שבעים בקרב משפחתו  האוהבת.

סבתא רותי בת שנה עם סבא דוד

אבי עלה לארץ בגיל 23 אף הוא לבדו במסגרת תנועת החלוץ מהעיירה לואשייץ בפולין.  הוא האח הצעיר מבן שישה אחים במשפחתו. אביו נפטר בילדותו. אמו וחמשת אחיו אספו עבורו כסף ל"סרטיפיקט"- אישור עליה לארץ.

סבתא שרה אימא של אבי

חוץ ממנו עוד שניים מאחיו ניצלו. כל השאר כולל אמו הושמדו על ידי הנאצים. אחיו הבכור פישל עם אשתו ליבה ובנם אלכס  נמלטו  דרך ברית המועצות לאוזבקיסטן ומשם, אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הגיעו ארצה. האח המבוגר מאבי ששמו משה, נמלט לברזיל  שם הקים משפחה, לי בן דוד בברזיל, בריו דה ז'ינרו, ששמו מלווין.

משהגיע ארצה עסק אבי כמו רוב הבחורים הצעירים שהגיעו אז לארץ בנטיעת פרדסים וסלילת כבישים, ואפילו השתתף במבצע "חומה ומגדל" לבניית הארץ "מתחת לאפם" של האנגלים ששלטו אז בשלטון מנדט בארץ שאסרו על בניית הארץ על ידי המתיישבים החדשים- היהודים שבאו מאירופה.

אמי וחברותיה הגיעו לקיבוץ משמר השרון ומשם עברו לחיפה.

הורי נפגשו בחיפה שם גם נישאו ובנו את ביתם. אמי הייתה עקרת בית ואם מסורה לי ולאחי, אבי שלימודי ההנדסה שלו בפולין נקטעו עקב העלייה לארץ היה בעליו של בית מסחר מצליח לחומרי בניין שם עבדנו גם אחי ואני בחופשות מבית הספר. כך קרה שהכרתי רבים מהקבלנים ואנשי המקצוע שבנו את חיפה וסביבותיה. בכלל כמעט כולם בחיפה באותה תקופה, בשנות החמישים, הכירו את כולם. חלק גדול מהשכנים בשכונת הדר עליון שם התגוררנו, היו ניצולי שואה ללא משפחות מורחבות ובין השכנים התפתחו יחסים קרובים כעין תחליף ליחסים המשפחתיים שאיבדו.

סבתא רותי עם הוריה הדוד פישל הדודה ליבה ובן הדוד אלכס 

אבי ואחיו הבכור התגוררו במרחק רחוב אחד מהשני, אבי עשה לו מנהג לבקר את אחיו אחת לשבוע. בנוסף היו המשפחות נוהגות להיפגש בכל ערב שבת לארוחת ערב משותפת בבית דודי. גם את כל החגים נהגנו לחגוג יחד. טעמו של האוכל המעולה שהכינה דודתי: הדגים הממולאים, מרק עם קניידלך, פרחי בצק דקיקים עטופים באבקת סוכר שבשלה ואפתה דודתי באהבה עדיין בפי, השולחן עם המפה הלבנה, הצלחות המקושטות בדובדבנים אדומות חרוטים בזיכרוני וגורמים לי להתרפק ולהתגעגע לתקופת ילדותי שהייתה בה כל כך הרבה אהבה במשפחה.

שנות ילדותי ונעורי מאופיינים בהרבה שמחה וקשרים חברתיים ומשחקים ברחוב עם חברים ובתנועת הצופים אליה הייתי שייכת  עד לגיוסי לצבא. למעשה עד היום חברי הם אותם חברים איתם למדתי בבית ספר יסודי "לאו בק" ובתיכון "חוגים" ואיתם הלכתי לתנועת הצופים.

שלא כמו היום לא היו לנו מחשבים ולא טלפונים ניידים ואת כל זמננו הפנוי בילינו יחד כל "החברה" במשחקי חברה ברחוב בחצרות הבתים ובסניף התנועה.

לאחר שחרורי מהצבא למדתי באוניברסיטת חיפה ובגיל 23 נישאתי. כעבור שנה בשנת 1973 נולד בני הבכור לירון אביה של מעיין . לירון נולד יומיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בגלל המלחמה "סולקתי" מבית החולים יום לאחר הלידה וכשהגעתי הביתה לא היה שום גבר בסביבה כי כולם גויסו לצבא. למעשה המוהל המתין למעלה משעתיים לאבא של לירון שעשה דרכו בטרמפים לברית כי משהוא מבני המשפחה ראה אותו בדרכים.

בהיות לירון בן שנה התחלתי לעבוד בשרות מבחן למבוגרים בכתיבת תסקירים לבית המשפט אודות עבריינים, וטיפול בחלק מהם -באלו שהיו ברי שיקום. ארבע שנים לאחר מכן נולדה ביתי עפרה, אחרי שנה עברנו מחיפה לרעננה. את חופשת הלידה של עפרה ניצלתי כדי לעבור לעבוד בבית חולים שלוותה שם אני עובדת עד היום. תחילה עבדתי במחלקה הסגורה. אחר כך עברתי לעבוד במרפאה של בית החולים ברעננה, מרפאת מבוגרים ומרפאה להפרעות חרדה והיום אני עובדת במרפאה להפרעות אכילה.

מעיין נכדתי הבכורה נולדה להוריה לירון וסמדר. אחריה נולדו עדן, נועם ועילי. משפחתם אוהבת יותר מכל לארח חברים, טיולי אופניים וחדרי בריחה, ובכלל פעילויות ספרטיביות.

מעיין עם הוריה ואחיה

לביתי עפרה שתי בנות נולה בת שנתיים וחצי והאלי בת שנה, גם לעפרה ולמאור בעלה חברים רבים, הם אוהבים לארח ולהתארח בעיקר בחיק המשפחה ויותר מכל הם אוהבים בילויים בחו"ל.

עפרה מאור נולה והאלי

עפרה ומאור בחרו לבנות את ביתם באבן יהודה באותו הרחוב בו התגוררו גם לירון וסמדר ובכך שלא בידיעתם הם ממשיכים רצף מגורים בשכנות של הורי והדודים שלי, אחיו הבכור של אבי שגרו בשכנות ושמרו על קשרים הדוקים במיוחד כל שנות חייהם.

סיפור על אהבה וסגירת מעגל

נישואיהם של מלווין כהן ולילה אסד

מלווין בן דודי שחי בברזיל הוא בנו היחיד של דודי משה כהן שכאמור ברח לברזיל טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זמן קצר אחרי שאבי נשלח לארץ. מדינות דרום אמריקה היו כמעט היחידות שאפשרו ליהודים שנמלטו מאירופה להגר ולהתיישב.

משה חי בעיר ריאו דה ז'נרו ובנה עצמו בכוחות עצמו מצעיר שמכר קופסאות סיגריות במשחקי כדורגל לסוחר עתיר רכוש. היה איש טוב לב אהוב על חבריו. שמר על קשר הדוק עם שני אחיו בארץ. הרבה לבקר אותנו לאורך כל שנות ילדותי, הביא לנו מתנות שלא ראו אז כמותם. משהגיע התקבצו סביבו כל בני המשפחה. נהגנו לטייל יחד אתו ברחבי הארץ, הוא זכור לכולנו כדודנו האהוב.

משה נישא לרז'ינה – בחורה ברזילאית נוצריה, למשה ורז'ינה נולד בן ושמו כאמור מלווין. מלווין כהן אף הוא נישא לאישה לא יהודייה: בחורה מקסימה בת להורים נוצריים שהיגרו מסוריה לברזיל, ליילה אסד שמה.

בקרתי את משפחתי בברזיל בשנת 1978 והכרתי את ליילה והוריה טרם נישואיהם של ליילה ומלווין, זוכרת שהתפעלתי מההזדמנות להכיר ולמסד יחסי קירבה עם אנשים חמים ונעימים שמוצאם מסוריה- מדינה שהייתה גם אז ביחסי מלחמה עם ישראל.

למלווין וליילה שלושה בנים: מרציו, מייקל ומויזס. ילדיו של מלווין אינם יהודיים מאחר שאימם כאמור אינה יהודייה. מלווין וליילה גידלו את ילדיהם בסובלנות לכל הדתות והתפיסות ומתוך חופש לבחור על פי ראות עיניהם את דתם או האם להיות חילוניים וחסרי דת. בביתם חגגו את כל החגים: לדוגמא את חג החנוכה חגגו יחד עם הכריסמס.

מלווין ליילה ושלושת הבנים

בבגרותו מרציו נסע ללמוד באוניברסיטת הארוארד בבוסטון שבארצות הברית, שם הכיר סטודנטית בת למשפחה יהודית דתית מבוסטון ששמה נעמי כהן, להזכירכם: כהן הוא אחד משמות המשפחה של מרציו. נעמי ומרציו נשאו ומאז הם מתגוררים בריו דה זינרו.

         מרסיו ונעמי ביום כלולותיהם

לבני הזוג שני ילדים אלכס בן ארבע ולנה בת שנה.

מלווין, ליילה הילדים והנכדים

אלכס ולנה כהן הינם יהודים מאחר ואמם נעמי כהן הינה כאמור יהודייה. כך קרה שנכדיו של דודי משה סוגרים מעגל של אהבה ורעות וחוזרים גם לחיק היהדות.

הזוית האישית

רות ארצי: החוויה לשתינו הייתה ממש מהנה. אנחנו סבתא ונכדה קרובות, הייתה למעיין הזדמנות ללמד על משפחת המוצא שלנו, על קורותיהם של המשפחות באוסטריה ובפולין בעיקבות מלחמת העולם השנייה ועל התקופה של קום המדינה. כמו כן למדה על הזרוע של המשפחה בברזיל.

אני התפעלתי מקיומה של תכנית זו הנותנת הזדמנות לילדים להתקרב למורשת התרבות המשפחתית והעם היהודי, מהיכולת ללוות את מעיין בבית הספר בו לומדת ולהכיר חלק ממוריה – חוייה שהייתה עבורי מרגשת ומתגמלת.

מילון

סרטיפיקט
אישור עליה לארץ

ציטוטים

”קשרי אהבה במשפחה יותר חזקים מכל דבר“