מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאוקספורד לישראל

נכדתי היפה והחכמה הדר עם "סבוש"
שני האחים לפני העליה לארץ
תקופת חיי הראשונה בארץ ותחושותי

שמי רוני ברנס נולדתי בעיר אקספורד שבבריטניה בשנת 1945. עליתי לישראל בשנת 1956.

גרנו בעיר האוניברסיטאות אוקספורד שבאנגליה בבית בן 4 קומות. מאחורי ביתנו היתה גינה גדולה ובה הרבה עצי פרי והמון מקום למשחקים. אימי האלמנה לא הסתדרה כלכלית לבדה עם שני ילדים. היא השכירה חדרים בביתה הגדול לאישים ישראלים חשובים שהגיעו מהארץ ללמוד בעיר האוניברסיטאות – אוקספורד. ישראלים אלו שיכנעו את אמא לעלות לארץ תוך הבטחה שיהיה לה קל לגדל את שני ילדיה.

אישים חשובים בתולדות מדינת ישראל שגרו והתארחו בביתנו באוקספורד

בין האישים שגרו בביתנו באוקספורד היו: יגאל אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח בימי טרום המדינה ולימים שר חוץ ושר החינוך. פרופסור זאב וילנאי (גיאוגרף והיסטוריון). פרופסור מנחם שטרן שהיה מגדולי החוקרים של תקופת בית שני (רעיתו חווה ניסתה ללמד אותנו עברית אך ללא הצלחה כלל). פרופסור בנימין מזר (ארכיאולוג וחוקר יהדות), לימים נשיא האוניברסיטה העברית ורעיתו דינה, שהיתה אחותו של נשיא המדינה השני, מר יצחק בן צבי.  חיים לסקוב שהיה לימים הרמטכ"ל החמישי של צ.ה.ל. משה טבנקין, משורר, חוקר ספרות ומחנך. פרופסור צבי יעבץ-היסטוריון ומומחה להיסטוריה של רומא העתיקה וחתן פרס ישראל במדעי הרוח. פרופסור אלכסנדר פוקס שהיה היסטוריון של יוון הקלאסית. אני מיודד עם בנו עוד מתקופת אוקספורד ועד היום. כל האישים המכובדים האלו ועוד נוספים היו בני בית אצלנו, אכלו ושיחקו עימנו הילדים ושוחחו על מיני נושאים וביניהם על החיים במדינת ישראל שעליה ועל היהדות היו לנו ידיעות מעטות מאד אם בכלל.

 הבית באוקספורד

במהלך השנים אימי היתה חשופה לסיפורים על הארץ והשתכנעה שיהיה לה קל לגדל 2 ילדיה השובבים במדינה הרחוקה כל כך הן במרחק הגיאוגרפי והן התרבותי.

 אני ואחותי באנגליה לפני העלייה

 בית הספר באנגליה

לפני שאמשיך בסיפורי כאן בארץ, ברצוני לספר מעט על בית הספר באנגליה. בית הספר היה מקום מאד קשוח. כל ילד ישב לבדו מול שולחן הכתיבה וטבל את עט הנובע בקסת עם דיו וכך היינו כותבים. ברור שמקום הכתיבה היה חייב להיות מוקפד בניקיונו ובסידר מופתי, אולם כשכותבים בעט נובע המתיז מדי פעם דיו לכל עבר, הרי שהדבר משך את עיני המורה והוא היה מעניש אותנו.

העונשים היו במקרה הקל עמידה בפינה, במקרה הפחות קל כמה מכות על קצות אצבעות הידיים עם מקל דק מבמבוק ומקרה הקשה, מכות עם אותו מקל על הטוסיק.  כמובן שהמשמעת הכיתה היתה מוקפדת ואף אחד לא צייץ מעבר למותר. מובן גם שלא רצינו להתבלט לרעה בנונכחות המורה הקפדן ואוי למי שהתנהג רע. למורה קראו מר כך וכך והיתה יראה מפניו. חשוב מאד לזכור זאת כי בהמשך סיפורי כאן בארץ תוכלו לראות מה שונה היתה אווירת החינוך בין 2 הארצות.

העלייה לישראל

בתאריך 22.2.1956, הפלגנו באנית הקיטור "ציון" בהפלגת הבכורה. האנייה הפליגה מהנמל הדרומי של אנגליה בסאות'המפטון. בשבילנו, שני ילדים קטנים אני בן 11 ואחותי בת ה9, זו היתה הרפתקה כבירה, למרות שהפרידה מחברים טובים ומהווי הבית ספר היה עצוב במיוחד. מספר ימים אחרי תחילת ההפלגה, באמצע הלילה, האנייה נעצרה במיצרי גיברלטר. מיצר זה מפריד בין ספרד שבאירופה ולבין מרוקו שבאפריקה.רוחב המיצר 14 קילומטרים. בעצירה כיבו את כל האורות על האניה והצלחנו לראות מבעד לחשיכה סירות משוטים קטנות ומתוכם הגיחו אנשים צעירים שטיפסו באמצעות סולמות חבלים על דופן האניה. התברר שאלו עולים חדשים שנמלטו ממרוקו ועלו על האניה בכדי להגיע לישראל. במהלך ההפלגה אף התידדנו עם כמה מהם.

ידענו שאנו שטים למדינה שונה, ללא ידיעת השפה ומאד חששנו.

המראה הראשון של ישראל היה השכם בבוקר ה – 2.3.1956, יום אביב שמשי ומול עינינו ראינו נמל חיפה ואת כיפת הזהב של המקדש והגנים הבהאיים. לא אשכח מראה מרהיב ויפה זה.

נלקחנו באוטוסוב לקיבוץ גבעת ברנר לבניין בקומה השנייה. שם קיבלנו חדר אחד. השירותים היו הרחק מהבניין ובקצה הפרוזדור היו ברז וכיור קטנים. לשאלתנו היכן החדר שלנו נאמר שלמשפחות החדשות יש רק חדר אחד והילדים חיים בחברת הילדים ואם רוצים לראות את אמא, אפשר פעם או פעמיים בשבוע בלבד. כמובן שסידור זה מאד הפחיד וציער אותנו. מעולם לא נפרדנו מאימנו ועתה אנו מתבקשים לגור עם ילדים שלא היכרנו ולא ידענו השפה. בלילה הראשון הסכימו שנישן בחברת אמא, אבל למחרת נלקחנו לחברת הילדים. שם הראו לנו את מקום הלינה, בית הספר וחדר האוכל.

בחברת הילדים התרחצנו בנים ובנות ביחד והיה לנו מאד מוזר. מאד התגעגענו לאמא. בבית הספר לא הבנו דבר, אבל המורים וילדים קיבלו אותנו לחברתם במשחקים וצחוקים וכעבור זמן לא רב נקלטנו והיה לנו כייף מיוחד עד כדי כך שהפתענו עצמנו שלא רצינו לבקר את אמא ולהישאר עם הילדים. מאחר והיינו רגילים לאווירת הפחד והמשמעת בבית הספר שבאנגליה, הרי היה זה פלא בעינינו שהמורים והמשמעת היו שונים מאד כאן בארץ. איפה נשמע שלמורים קראו בשמם הפרטי והם היו חברינו שעזרו לנו גם ללמוד וגם להתאקלם בתרבותנו החדש?

עסקנו בקטיף, בחליבת הכבשות ובחריש בשדות. בחדר האוכל של הילדים התוודענו למאכלים חדשים כגון זיתים, גבינות לבנות, שמנת חמוצה (שהיינו אוכלים יחד עם ריבה), לחם שחור, כי הכרנו רק לחם לבן והתפוזים הנהדרים של המשק. הכרנו את חגי ישראל והחגים שהשאירו עלינו רושם כביר היו ליל הסדר המשותף ועצרת ותהלוכת חג הביכורים בו הוצגו כל התוצרות החקלאיות מהצומח וגם מהחי. גאוותי הגדולה היתה שהשתתפתי בתהלוכה על טרקטור ענק. ישבתי ליד הנהג על הכנף. היה לנו נעים מאד בקיבוץ, אך אמא לא הסתדרה בקטיף התפוזים ובמקשה האבטיחים, בחדר הכביסה ובעבודות חדר האוכל.  גבעת ברנר היה הקיבוץ הגדול ביותר בארץ.

כעבור 6 חודשים אמא הודיעה לנו שהיא לא מסוגלת יותר להישאר בקיבוץ והיא ביקשה לעבור לירושלים. ואנחנו? לא רצינו לעזוב את הקיבוץ. למדנו עברית וראינו את המשק כביתנו ומאד הצטערנו שאמא ביקשה לעזוב. כאשר הודענו לה שאנו לא רוצים לעזוב, אמרה לנו בצער "טוב – הישארו כאן. אבוא לראותכם מדי פעם". זה היה יותר מדי עבורנו ובלב כבד הצטרפנו אליה ושוב בנינו סביבה חדשה, בית חדש וחברים חדשים. ביתי עד היום בירושלים.

מדי פעם אני אוהב לחזור לביקור בביתי הראשון בישראל, קיבוץ גבעת ברנר. וכמובן שבכל הזדמנות שיש לי, אני חוזר לביתי הראשון באוקספורד שבבריטניה ודופק על דלת ביתנו הישן. כאשר פותחים בפני את הדלת ואני מציג עצמי, בקשתי היחידה, שתמיד נענית בחיוב, היא "האם אוכל להכנס ולראות את ביתי הישן?".  ולפעמים אני מתבקש לספר את סיפורי, כפי שאני עושה כאן, כרגע, עבורכם.

סבא רוני ברנס: המנחה הנאמנה שלי – הדר, נכדתי היפה והחכמה

הזוית האישית

הדרחווית כתיבת הסיפור האישי שלי ושמיעת סיפורים שונים מבני הגיל השלישי במפגשים היוו מפגש מעניין ומרגש

מילון

קסת
מיכל דיו שנמצא על שולחן הכתיבה

עט נובע
עט שניתן למלא אותו או לטבול את קצהו בדיו

מיצרי גיברלטר
מעבר מים צר בים בין אירופה לאפריקה (ספרד בצפון ומרוקו בדרום)

ציטוטים

”מה היתה שונה ילדותנו באנגליה לעומת הילדות בישראל“