מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתם של בני משפחתי מתורכיה לישראל

רוני שלי ואני בתכנית הקשר הרב דורי
תמונה משפחתית
סיפור חיים

עלייה והתאקלמות

הורי, ציפורה ומאיר עדות, הגיעו לארץ מטורקיה עם 5 ילדים קטנים, שאחד מהם תינוק בן 4 חודשים 3 בנות 2 בנים: דינה,פנינה,דני,אידה וחיים. הגעתם לישראל הייתה בחורף הקר והגשום של 1948. הם הגיעו באניית מעפילים "אתי". במשך שבוע ימים שטו בים שיט קשה: הים היה סוער, הילדים הקיאו רוב הזמן ואוכל היה בהקצבה. זה היה סיוט, אבל אף אחד לא התלונן. כשעגנו בנמל חיפה לקחו אותם באוטובוס למחנה אוהלים "אגרובנק" ליד פרדס חנה. הקליטה הייתה קשה, כל משפחה קיבלה אוהל, הוריי קיבלו אוהל עם 4 מיטות. השרותים והמקלחות ששימשו את תושבי המחנה היו מרוחקים מהאוהלים והצחנה הייתה נוראית. כל משפחה קיבלה פרימוס לחמם מים ולכבס את הבגדים והחיתולים. אוכל חילקו בהקצבה, ולפעמים אמי בישלה למשפחה בפרימוס. שנה שלמה הם חיו בתנאים לא פשוטים אלה, הגברים הלכו לעבוד בסלילת כבישים או בכל עבודה שהזדמנה לבניית הארץ. כשנה לאחר מכן, בדצמבר 1949 בלילה גשום, קר וסוער עף להם האוהל, כולם נרטבו, הילדים בכו והוריי היו מיואשים! לראשונה הם נשברו. הם ישבו בגשם ולא ידעו למה לצפות. באמצע הלילה הגיע אוטובוס שלקח אותם לשכונת צריפים במושבה רעננה (שנקראה באותה התקופה רעננניה) הקטנה, הירוקה והיפה, שהיו בה פרדסים, שטחי חקלאות ונוקד אחד שגידל כבשים. רעננה הייתה מחולקת לשכונות, כאשר בכל שכונה היו חנות ירקות, מכולת וכמה אטליזים שהיו מפוזרים  במושבה. את המשפחה שלי שיכנו בשכונת עמידר שלשם הגיעו עוד עולים שעלו מכל מיני ארצות באירופה וגם עוד משפחות שעלו מטורקיה – קיבוץ גלויות. היו אנשים שנראו והתנהגו מוזר ולא הבנו למה הם נראים כך… לימים התברר לנו שאלו היו ניצולי שואה, אנשים מסכנים ופגועי נפש וגם גוף. הבית שלנו היה בעצם צריף שחולק לשניים וחצי חדרים עם מטבחון קטן, שירותים קטנים ומקלחת, אבל לא היה דוד לחימום מים, ולכן, את המים חיממו בדוד על הפרימוס. הייתה לנו גינה גדולה בה אבי גידל ירקות ועצי פרי, לול קטן שבו גידלו תרנגולות. את האפרוחים גידלנו במטבח בתוך קרטון וכשגדלו העבירו אותם ללול.

ילדות ונערות

נולדתי במאי 1952 בבית יולדות בכפר סבא. הבת הקטנה במשפחה. אני זוכרת שכל הזמן זחלתי החוצה אל הגינה ואחיי רצו אחריי. בבית דיברנו לדינו, שזאת השפה של היהודים מגירוש ספרד. כשהתחלתי ללכת לגן למדתי עברית. היה שלב שההורים דיברו לדינו ואנחנו ענינו להם בעברית. כשההורים לא רצו שנבין מה הם אומרים הם דיברו ביניהם בטורקית. אמי ידעה כמה שפות- היא למדה בביה"ס אליאנס ודיברה צרפתית, עברית, לדינו וטורקית. היא הייתה עוזרת לנו בשיעורי הבית וגם לעוד כמה מילדי השכונה. אחרי הלימודים אחיי עבדו בעבודות מזדמנות כמו קטיף תפוזים או במקשת אבטיחים ולעיתים גם באיסוף תפוחי אדמה. תמיד היה ביקוש לעובדים ולא בדקו בני כמה העובדים לא היה שום חוק שהגביל את גיל העובדים. מי שיכול היה לעבוד- עבד. רוב הילדים עבדו כדי לעזור לפרנסת המשפחה. אחותי עבדה במכולת כל יום אחרי הלימודים והיה לה כסף לקניית בגדים (שאחר כך עברו אלי). המצב הכלכלי היה די קשה, אבל הייתה שמחת חיים. תמיד הבית שלנו היה מלא בשכנים, בילדים ובחברים שלנו. היו גם נשים שבאו להתייעץ עם אמי שעזרה לכולם. אני הקטנה הייתי מפונקת. אני זוכרת שבקיץ שיחקתי מחוץ לבית ואף פעם לא אמרתי "משעמם לי", לא הייתה טלוויזיה, טלפון או מכשירי חשמל. תמיד העסקתי את עצמי עם חברותיי. היו לנו משחקים, שהיום כבר לא משחקים אותם. שיחקנו בחבל בהפסקות בבית הספר ובמשחקים כמו: ארצות – מסמנים עגול על החול וזורקים סכין, איפה שפגעה הסכין זה היה עובר לזה שזרק, קלאס, מחניים, 5 אבנים ,קפצנו בחבל. גרתי ליד מגרש הכדורגל של הפועל רעננה ושם התאספנו כל יום לשחק בכל המשחקים. אהבתי לאסוף כל מיני דברים כמו: מפיות ועטיפות של ממתקים. בחורף שיחקתי עם כל המשפחה בארץ עיר. ברעננה הייתה לנו צלמת שעברה בין הבתים וצילמה את הבנות עם כדור מעל הראש ואת הבנים עם אקורדיון קטן- כך שהתמונות דומות אצל כל הילדות והילדים מהתקופה שלי.

3

בשנות ה-60 הוריי קנו מקרר, שלא כמו היום, למקרר הזה היו צריכים לקנות כל יום בלוק קרח. ברעננה היה מפעל לקרח וכל יום עבר עגלון שמכר בשכונה קרח. בשבת העגלון לא עבד ואז היו שולחים אותי עם אופנים להביא קרח. גם בית קולנוע אחד היה ובריכה ציבורית- זה היה להיט! השומר בבריכה היה חבר של אבי והוא נתן לי להיכנס מתי שרציתי. בימי שישי הלכתי אחרי הלימודים ישר לבריכה וחזרתי הביתה בערב. בשל כך, היה פורץ וויכוח עם אחותי מפני שעד שהגעתי הביתה כל העבודות של הבית נגמרו, מה שנקרא: התחמקתי מכל המטלות. בבית הקולנוע, בכל יום חמישי הקרינו מערבונים. אהבתי את הסרטים האלה מפני שהלכתי עם אבי והיה לנו כיף ביחד ערב שכולו שלנו. בשבת הורי הלכו יחד לסרט. זה היה הבילוי האולטימטיבי בערב שלהם בלי כל הילדים. כשבגרתי הוריי עשו שיפוצים בבית והגדילו את הבית בעזרתם של אחיי. הייתה מרפסת גדולה ושם עשינו מסיבות. בשנה הזו קנו פטיפון נייד, רדיו (שעוד לא היה בכל בית) וזה נחשב לאטרקציה. כל השכנים באו לראות את הפטיפון.

כנערה, הייתי הולכת לתנועת נוער "הנוער העובד" ואחרי הפעולות בתנועה בימי שישי הלכנו למסיבות בבית הנוער למורת רוחם של המורים שלא ראו בעין יפה מסיבות עם ריקודים סלונים. בימי העצמאות כולם יצאו למושבה ורוקדים הורה עד אור הבוקר. על הבמה הייתה מקהלה, תזמורת ורקדנים ששרו ורקדו. בחופש הגדול, כשהייתי בת חמש עשרה, נסענו למחנה עבודה בקיבוץ דפנה כדי לעזור בקטיף תפוחים. אחד ממנהלי העבודה האשים אותנו שאנחנו אוכלים את כל התפוחים. כעסנו מאוד וחלק מאיתנו השובבים שבחבורה לקחנו את התיקים ונסענו ל"סחנה", שנקרא היום "גן השלושה". בעקבות מעשה הקונדס היה בלגן שלם, כולם חיפשו אותנו והמדריכים כעסו מאוד ושלחו אותנו הביתה. בגיל שש עשרה, כשהייתי בתיכון נסעתי אחרי הלימודים לתל אביב באוטובוס כדי ללמוד על ענף היהלומים, אצל בן דוד שהיה לו מפעל לניסור יהלומים. הייתי טובה מאוד בתחום עשיתי קורסים בגימולוגיה (תורת אבני החן) ושילבתי לימודים עם עבודה.

4

במחנה עבודה בקיבוץ דפנה בקיץ 1967 (אני הראשונה מימין)

5

 בסחנה עם החבורה של הנוער העובד והלומד- 1967 (אני השנייה משמאל)

אהבה בגיל שבע עשרה הכרתי את בן זוגי בני. הייתי בייבי סיטר אצל בת דודי מזל שהייתה שכנה של ההורים של בני. אמא של בני נכנסה לשתות קפה ומאוד מצאתי חן בעיניה. כשחזרה הביתה היא אמרה לבני שיש ילדה נחמדה אצל מזל ובני הגיע אל מזל, נכנס וישב איתי. הוא הציע להחזיר אותי הביתה וכל השאר היסטוריה! התחתנתי עם בני בגיל 18 באוגוסט 1970 ואנחנו ביחד כבר 48 שנים. ביום ההולדת שלי נולד בני בכורי אלון (אבא של רוני) ולאחר מכן נולדו גם אורן, ארז ותומר. כל השנים עבדתי במיון יהלומים בבורסה ברמת גן, סיימתי לימודי שפות, גידלתי את ארבעת בני ביחד עם בני בן זוגי ומאז הפכנו לשבט גדול ומקסים. כשלבני אורן נולדו תאומים בנים החלטתי להפסיק לעבוד והתמסרתי לטפל בנכדיי.

6

פריצת דרך

פריצת הדרך שלי: נולדתי למשפחה מרובת ילדים עם מצב כלכלי לא טוב, אבל עם רצון הצלחתי לצאת ממעגל העוני. עבדתי, למדתי והצלחתי! הגשמתי את רוב חלומותיי, ראיתי המון ארצות ומקומות מדהימים  ועוד ידי נטויה.

פריצת הדרך של הנכדה רוני: אני רציתי מאוד לקבל P.E.S והתאמצתי מאוד ובסוף קיבלתי את התעודה.

הזוית האישית

סבתא אסתר: מהמפגשים הרגשתי, שהעמקתי את הקשר עם רוני והיה לי לעונג לספר לה על סיפור עלייתם של הוריי לארץ ועל סיפור חיי, ואפילו היו דברים שרוני שמעה בפעם הראשונה.

הנכדה רוני: מהקשר הרב דורי הרגשתי שהתקרבתי יותר לסבתא והכרתי צדדים חדשים ודברים שלא ידעתי עליה.

מילון

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

אגרובנק
מעברה

ציטוטים

”בבית דיברנו לדינו, שזאת השפה של היהודים מגירוש ספרד“