מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתו של סבא בני שלם מיוון לישראל

עופרי סלוניקו וסבא שלה בני שלם
סבא בני והוריו לקראת העליה לארץ
סבא בני עולה כילד בן 9 מיוון לישראל בעקבות השואה ומלחמת האזרחים

סבא בני בילדותו

סבא היה בן 8 כשהוריו בישרו לו שעולים לישראל: "בסוף מלחמת העולם השנייה (1945) הצבא האנגלי סילק את הכובש הנאצי מיוון, ואז אנו הניצולים והשורדים חזרנו לביתנו. הבית היה במצב קטסטרופלי; ללא זכוכיות בחלונות, המטבח היה הרוס, התנור (תנור שפעל על פחם) שבעזרתו חיממנו את הבית וגם בישלנו, היה הרוס גם הוא. לא היו שולחנות, כיסאות ומיטות. למזלנו הרצפה הייתה עשויה מעץ (פרקט) על כן יכולנו לישון על הרצפה בבואנו הביתה. עם הזמן השכנים היוונים החזירו את מה שלקחו ואף יותר מכך. הדבר שהכי הכאיב לנו, ממש עד דמעות, היה ששכנתנו הביאה לנו תשמישי קדושה שנגנבו מבית הכנסת, בזמן שהיהודים לא היו בבתיהם. החפצים שנלקחו: טליתות, פרוכת (הכיסוי שעל ארון הקודש) ואלה שימשו את היוונים לקישוט בתיהם. למשל, בפרוכת כיסו את שולחנות ביתם. עם הזמן יחסי השכנות השתפרו ונהיינו חברים טובים. כשהייתי בן שש אהבתי להיפגש ולשחק איתם, אהבתי לאכול רק את האוכל שלהם, (עליי לציין שבתקופה הזאת המצב הכלכלי היה קשה מאוד ולא בכל בית היה המזון מצוי בשפע). רק אחרי זמן רב הבנתי שאמי הייתה מגניבה את האוכל (שמאוד אהבתי!) לשכנה ואני חשבתי שהיא זאת שהכינה אותו (אמי). ובכל זאת, החיים לא היו פשוטים. מבחינה פוליטית נוצרו שני מחנות, מחנה השלטון שהיה פשיסטי שבראשו המלך קונסנטין, והשני היה מחנה השמאל הקומוניסטי. התנהלה[עס1] ביניהם מלחמת חורמה עד כדי רצח של אנשים ברחובות. יחד עם זה היה מצב של חוסר מצרכי מזון והרבה אנשים סבלו מרעב, מחלות ועוני.

בתקופה הזאת הגיעו שליחי הסוכנות היהודית ושידלו משפחות ניצולים לעלות ארצה, להקים בית בארץ ישראל ולהתיישב בה. אמי שהייתה ציונית נלהבת, מאוד רצתה לעלות ארצה, אבל אבי, שאהב כמוני את חבריו היוונים, לא התלהב מכך. בכיתי והשתוללתי אך כלום לא עזר לי, בסופו של דבר רצונה הציוני של אמי ניצח. אני התרציתי ברגע שראיתי את הכדורגל החדש שקנו לי, העשוי מעור אמיתי – השתכנעתי מיד, ובקיץ בשנת 1949 כל המשפחה מתארגנת לעלייתה לארץ ישראל. בבוקר מואר באמצע חודש יולי מגיעה משאית גדולה ועליה מעמיסים את כל תכולת הבית ואותי כשאני אוחז בידי את הכדורגל החדש שלא נפרדתי ממנו לרגע (אפילו ישנתי איתו). בשעות הערב הגענו לנמל פיראוס, וכעבור מספר ימים עלינו על האנייה ושטנו (הביתה) לישראל.

משפחתי ואני

הימים הראשונים בארץ ישראל

בהגיענו לישראל שיכנו אותנו במחנה עולים ליד פרדס חנה, עבורי היה זה מחנה קיץ עם כדורגל חדש ומבריק. כל הילדים רצו להיות חברים שלי ולשחק איתי, וכך עברו עליי הימים הראשונים בארץ ישראל. אולם הקיץ עבר חלף לו והגיע החורף, ואתו לראשונה ירד שלג בכל הארץ (חורף 1950- 1951). אני מתעורר בבוקר ואני רואה את אבי מנסה לפתוח את הכיסוי שהיה על פתח האוהל, אבל החבל היה קפוא. באצבעות קרות הוא ניסה, אך לא הצליח להתיר את הקשר והאוהל לא נפתח. לבסוף באה אמי עם סכין גדולה וניתקה את החבל. התדהמה הייתה גדולה: הלובן הבוהק סנוור את עיניי אבל השמחה הייתה שוב בשיאה. יצאתי מהאוהל לפגוש את החברים ועשינו בובת שלג.

ההתיישבות במושב בצור משה

כעבור מספר ימים באו ממושב 'צור משה' והזמינו אותנו להצטרף למושב ולהיות חברי המושב. בהתחלה עוד לא היו בתים בנויים ושיכנו אותנו בצריפים מפח (פחונים), אשר בהזדמנות הראשונה הרוח העיפה וגלגלה אותם רחוק רחוק. בעקבות התקרית הזו החברים במושב התנדבו לארח אותנו בביתם עד שנבנו הבתים החדשים.

הרפת הישנה בצור משה

הבית שלי ושל משפחתי היה הבית האחרון במושב: בלי חשמל ובלי שירותים, השירותים היו מחוץ לבית במרחק של 20 מטר ולידם המקלחת. בין הבית שלי למושב זרם וואדי שבעיני רוחי הוא היה כמו הסמבטיון ולא היינו יכולים לצאת לבית הספר מספר ימים, לשחק עם החברים ובכלל לצאת מהחצר. כשהגענו למושב צור משה הייתי בן עשר וחצי, ילד עדין וצנוע עם כדורגל חדש. החברים הזמינו אותי לשחק איתם בנבחרת. כך התחילו להתגבש חברים וחברות וכמובן בכל רגע פנוי בילינו יחד בפעילויות שונות כמו בתנועת הנוער העובד, גדנ"ע והפועל. אהבנו לטייל, לכן יצאנו לטיולים בכל רחבי הארץ. את לימודי עשיתי בבית הספר העממי בכר רוסו. עם סיום יום הלימודים נדרשתי לעזור לאבא שלי במשק, בימים של עומס עבודה היינו 'מבריזים' מבית הספר כדי לעזור להורים לטפל בגן הירק.

השירותים – מחוץ לבית

במשק היה לנו גן ירק ובעלי חיים כמו: תרנגולות, ברווזים, ארנבות, ברבורים ותרנגול הודו אחד וסוס עם עגלה. לסוס קראנו "שחורי". מדי פעם שחורי קרע את החבל וגרם לנזקים לשכנים, אימא הייתה נדרשת להחזירו. היא הייתה קוראת לו בהקשות על קופסת פח והוא ככלבלב מאולף היה הולך אחריה עד לרפת.

אני ושחורי הסוס

המשק שלנו

המשק שלנו היה משק מעורב, גידלנו בו תפוחי אדמה, עגבניות ובוטנים. הבוטנים, שהיו הענף העיקרי, אוחסנו בתוך אחד החדרים בביתנו. כמובן שבזמן זה הצפיפות בבית הייתה גדולה, עד שאבא מכר את כל השקים של הבוטנים. לאחר זמן מה התפנה בית יותר גדול לא רחוק מבית הספר והוצע לנו לעבור דירה אליו. עברנו לבית החדש ונרתמנו כולנו לטפח את המשק החדש שהיה יותר גדול והאדמה פורה יותר, שם כבר יכולנו לנטוע עצי פרי כמו אשכוליות, תפוזים וגויאבות.

עצי הפרי שלנו

לאחר סיום בית ספר עממי בכר רוסו נרשמתי לתיכון אורט לייבוביץ', אבל המצב הכלכלי והיעדרויות הרבות מהלימודים בעממי גרמו לציונים שלי בתעודה להיות נמוכים, לכן נדרשתי לעשות מבחני קבלה. אחד המורים שלי מהעממי הציע לעזור לי בלימודים אחרי הצהריים: עברית, חשבון וקצת אנגלית. לבסוף הצלחתי להתקבל ללימודים במגמת מכניקה כללית ומסגרות. גם פה התנאים היו לי קשים, לא תמיד יכולתי לרכוש לעצמי את אביזרי הלימוד להם נדרשתי כמו: סרגלים, לוח שרטוט, מחוגות, עפרונות שרטוט ודפי שרטוט. סרגל T למשל, יצרתי בעצמי, מקרשים שהיו בביתי ואותם ליטשתי. היו פעמים בהם נאלצתי לרכוב על הסוס דרך השדות כיוון שלא היה לי מספיק כסף לנסיעות באוטובוס לבית הספר. זה המקום לציין כי המורים שסייעו לי ועודדו אותי, גרמו לי לרצות להוכיח להם כי בזכות עזרתם והתעקשותם איתי כי אני מסוגל ללמוד, והעובדה שלא וויתרו עליי, זה מה שהעלה את הביטחון העצמי שלי ועל אף כל הקשיים – סיימתי את לימודיי בהצלחה.

כרטיס האוטובוס שלי ללימודים

למותר לציין שגם פה נדרשתי לעזור להורים במשק בתום יום הלימודים. את שיעורי הבית הייתי צריך להכין בלילה כשבבית אין חשמל לכן הכנתי אותם לאור עששית. לפעמים השרטוטים ששרטטתי היו מוכתמים בפיח מהעששית ואף על פי כן עם כח הרצון והעזרה הרבה שקיבלתי, הם שהפיחו רוח בגבי והצלחתי לסיים את לימודיי ולהתגייס לצבא ההגנה לישראל, לגדוד הבוקעים הראשון של גולני כלוחם ואחר כך התמניתי מפקד.

בשירותי הצבאי

בין החברים שלי במושב היה חבר בשם שלום אבן עזרא, היינו חברים טובים, התגייסנו יחד לצבא, הוא לצנחנים ואני לגולני. בחופשות נפגשנו לעתים קרובות וכך הכרתי את  אחיותיו נעמי ומטי. בהמשך, בעקבות פציעה, עבר שלום לשרת בגולני בגדוד בו שירתי אני. יחסינו החבריים התהדקו יותר והתחלתי לבקר בביתם לעתים קרובות. שם הכרתי את חברתי לעתיד, אחותו של שלום – מטי אבן עזרא. בשנת 1964 מטי התגייסה לצבא כמורה חיילת. יחסנו התהדקו, וכעבור שנה הצעתי לה נישואין. כמובן היא נאותה להינשא לי, החתונה נערכה במושב בבית העם, כאשר כל אחת מבנות המושב מתנדבת להכין משהו מהכיבוד. אחד החברים הביא חבית מלאה בבקבוקי שתייה עם קרח, אחר הביא סנדוויצ'ים. זו הייתה חתונה לתפארת מושב צור משה.

ביום נישואינו

הזוית האישית

סבא בני: עבורי המפגשים של הקשר הרב דורי היו מעין התחלה חדשה. כזו שלא ראיתי עם בנותיי, עם חבריי או אשתי. נכדתי התעניינה בעבר "השחור" ההוא, למעשה מבחינתי לא היה לי משהו שיכולתי להתגאות בו. כעת אני מבין טוב יותר את הורי שלא רצו לדבר על תקופה זו של הרדיפות ביוון. ברחנו מיוון מהבית, מהילדות מהחברים כדי לשרוד, ברחנו כמו חיות רדופות. התחבאנו במערות ובכפרים נידחים. לא הרגשנו את עצמנו כבני אדם, נרדפנו כמו עכברים שמסתתרים מפני רודף. עבורי לספר לנכדתי על ההטרדות, על בניית הבית בארץ על ילדות אחרת, זו תקומה. כשהנכדה שלי הציעה לי לעשות את תכנית הקשר רב דורי, ראיתי צוהר לספר, כיוון שיש משהו שמתעניין בילדותו של סבא בני. "ילדות" שבעצם לא הייתה לי. המסר שלי לדור הצעיר הוא שיקנו דעת, שיחפשו, שיחקרו, כל מה שאני פספסתי ולא יכולתי, על אף העזרה שקבלתי, האמצעים היו דלים. יש לכם, הדור הצעיר, את היכולות והתבונה ובעיקר האמצעים שלא היו לדור שלי.

הנכדה עופרי: הזמנתי את סבא שלי בני לקחת איתי חלק בפרויקט בית ספרי – קשר רב דורי. הוא לא כל כך הבין במה מדובר, אך הסכים להגיע. בהתחלה סבא ואני, היינו סגורים ולא ממש הצלחנו להתקדם עם הסיפור. עם הזמן התחלנו להתקרב, לספר אחד לשני לצחוק וגם לריב וכך הסיפור התקדם. בעקבות התהליך שעברנו יחד, גיליתי מי הוא, למדתי מה עבר עליו בילדותו. אני שמחה מאד שהשתתפתי בפרויקט מכיוון שאף פעם לא יצא לנו לדבר על הדברים שדיברנו פה, תמיד שיחקנו, אבל לא באמת יצא לנו לדבר ולהכיר לעומק האחד את השני.

מילון

הגירה
עזיבת ארץ המולדת ומעבר לארץ אחרת לשם השתקעות בה

סמבטיון
הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי, שלפי התלמוד והמדרשים, אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור שלמנאסר החמישי. האגדה מספרת שהסמבטיון משליך אבנים אל גדותיו, ולכן אין איש יכול לחצות אותו, אולם הנהר אינו מחלל את השבת, ולכן מפולת הסלעים בו נפסקת עם כניסתה. מאחורי הנהר צפונים לפי האגדה עשרת השבטים, והנהר הזועף שומר עליהם מכל משמר עד בוא הגאולה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"לעלות ארצה, להקים בית בארץ ישראל ולהתיישב בה"“