מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתו של יוסף קסטיאל מבולגריה

אני ונכדי האהוב
אני בצעירותי
הילד מבולגריה, שעבר את השואה והגיע למשרד הביטחון ולשליחות בפריז

יוסף קסטיאל מספר את סיפורו לתומר אוחיון על ילדותו בבולגריה, העלייה ארצה, הלימודים בארץ והעבודה

הילדות בבולגריה

נולדתי בשנת 1941, בעיר סופיה שבבולגריה, באמצע מלחמת העולם השנייה. אבי יעקב היה במחנות עבודה של הגרמנים. כשעשו לי ברית מילה, אבי לא שוחרר למעמד הברית. זה היה יום עצוב כי אבי לא השתתף ויום שמח כי נולד בן זכר ראשון למשפחת קסטיאל.

אמי פרנקה ואני גרנו אצל ההורים של אבי ויחד אתנו גרו האחים והאחיות הקטנים של אבי. הימים היו ימי המלחמה ובערבים היה עוצר רק כשהייתי כמעט בן שנה, אבי הגיע פעם ראשונה לביקור ממחנות העבודה.

כשהייתי בן שלוש גורשו כל היהודים מסופיה ליישובי הספר, עד להחלטה סופית של הגרמנים לגורלנו. אנחנו הינו בעיר שומן. שם היינו עד גמר המלחמה ולאחר שחרורנו, חזרנו לסופיה לבית של הסבא שלי יוסף.

   סבא יוסי תינוק

סבא יוסי עם ההורים שלו יעקוב ופרנקה קסטיאל, לפני העלייה ארצה

סבא ואחיו הקטן איזי

 

העלייה ארצה:

בחודש פברואר 1949, קיבלנו אשרת יציאה מבולגריה כדי לעלות ארצה. זה היה יום מאושר לכל המשפחה. הוריי לקחו איתם מעט מטלטלים שהיה מותר להם לקחת. אותי ואת איזי אחי הקטן שהיה אז בן שלוש. האנייה שהפלגנו בה ארצה הייתה אניית משא שהתאימו אותה להובלת נוסעים. אחרי  כשבוע, הגענו ארצה לנמל חיפה. מנמל חיפה העבירו אותנו לבית עולים בפרדס חנה זה היה יום גשום מאוד ואנחנו הועברנו לאוהלים. אומנם האוהלים דלפו אך אנחנו הינו מאושרים כי הגענו ארצה לארץ היהודים. למחרת, הסבא שלי יוסף בא למחנה העולים ולקח אותי אליו הביתה, עד שההורים שלי ימצאו בית בתל אביב.

סבא שלי גר בשכונת "חסן בק" זו היתה שכונה של הערבים שברחו מיפו כשפרצה מלחמת השיחרור. (כיום, שוכן בית הטקסטיל ובית התעשיינים) בבית שבו גרתי כמה שבועות לאחר מכן ההורים שלי הצטרפו וכולנו גרנו באותו רחוב. בימים ההם, לא היה חשמל בשכונה הזאת. חיממו, בישלו והאירו על נפט כמו פתיליות, פרימוסים וכדי להתרחץ עם מים חמים, חיממו מים בדודים על הפרימוס.

בישול על פתליה

דוד על פרימוס

 

בלילה, כשהגענו לבית סבי, היה לילה גשום במרכז החדר שסבי וסבתי גרו עם דודי הקטן פרדי היתה  פתיליה ששימשה לחימום החדר ולחימום מים להכנת תה או משקה חם אחר. כולנו ישבנו מסביב לפתיליה וסבתי אמדה, החזיקה ספר תנ"ך עתיק הכתוב באותיות עבריות בשפת הלדינו. כל ערב היא היתה מספרת לנו סיפור אחר מהתנ"ך. השפה שדיברנו בבית היתה בולגרית או לדינו, כיוון שאמא שלי פרנקה היתה ילידת טורקיה ולא דיברה טוב בולגרית ולדינו היתה השפה שהיהודים דיברו בה. כל היהודים שבאו מגרוש ספרד בשנת 1492, לפזורת אירופה, דיברו בשפה זו. אנחנו דיברנו בשפה זו כי המשפחה של אמי שבאה ארצה מטורקיה לא דיברה בולגרית ולכן השפה היחידה שיכולנו לתקשר בה שתי המשפחות היתה לדינו. זכור לי כי בכל ערב כל השכנים היו מתאספים ברחוב וסבתא שלי אמדה היתה מספרת סיפור מרתק ותמיד עצרה בקטע המרתק ביותר והיתה אומרת: "את ההמשך נשמע מחר בערב" וכך כולנו חיכינו בקוצר רוח להמשך הסיפור ליום המחר.

סבא יוסי, תלמיד תיכון בבית ספר תיכון ערב א'

לימודים ועבודה בארץ

כאמור גרנו בשכונת "חסן בק" הצמודה לשכונת נווה צדק העברית בית הספר שלי היה בית ספר "נווה צדק" לבית הספר הזה קראו גם בית הספר המעורב נווה צדק, כי למדו בו בנים ובנות ביחד להבדיל מיתר בתי הספר בשכונה, שלמדו בנים לחוד ובנות לחוד.

אני התחלתי את לימודיי בכיתה ב' כי הייתי כבר בן שמונה. איש לא לימד אותי את כללי הכתיבה העברית, כיוון שאת זה לומדים בכיתה א'. לכן, אני כותב את כל האותיות העבריות בצורה הפוכה, כמו שצילמתי אותן מהלוח. בבית הספר היתה מסורת לערוך מסדר בוקר לכל התלמידים ובחגים עשו טקסים מיוחדים לכבוד כל חג.

עם גמר הלימודים בבית הספר היסודי יצאתי לעבודה ביום ונרשמתי ללימודי ערב בבית ספר תיכון ערב א' כי המצב הכלכלי בבית לא אפשר לי ללמוד בתיכון בוקר כי הלימודים עלו כסף ולהורי לא הייתה אפשרות לשלם עבור שכר הלימוד פרט לעבודה הזו לימדתי שיעורים פרטים באנגלית ומטמתיקה את כל הכסף שהרווחתי נתתי להורי לטובת כלכלת הבית.

ב- 15 לפברואר 1959, התגייסתי לצה"ל ושרתתי בחייל הנדסה קרבית עד שנת 1964. בתקופה זו השלמתי את לימודיי וניגשתי לבחינות בגרות אקסטרניות. בשנת 1964, השתחררתי מצה"ל והתקבלתי לעבודה במשרד הביטחון, שבו עבדתי עד ינואר 1999. במהלך עבודתי במשרד הביטחון, השלמתי את לימודיי האקדמאיים באוניברסיטת בר אילן, למדתי מדעי המדינה וסוציולוגיה. באוניברסיטת תל אביב למדתי חשבונאות, כלכלה ומנהל עסקים.

שליחות לפריז

בשנת 1991, פנו אליי הממונים וביקשו ממני לצאת לשליחות לפריז, למשך 4 שנים. זה חייב לקחת איתי את כל המשפחה. אני אספתי את בני המשפחה, כדי לקבל החלטה משותפת. הדעות היו חלוקות, אך אחרי בדיקת היתרונות והחסרונות, קיבלנו החלטה לצאת לשליחות. אירית ובעלה יאיר נשארו בארץ. מיכל היתה בצבא וגם היא נשארה בארץ, עד לגמר שירותה הצבאי ואילו קובי, שהיה בן 13, נסע אתנו לפריז. לפני נסיעתנו, חגגנו לקובי בר מצווה ופרידה מכל המשפחה, לרגל נסיעתנו לפריז. הקליטה של קובי היתה הכי קלה. הוא למד בבית הספר הישראלי בפריז, רכש מיד חברים וכרגיל הצטיין בלימודים. מיכל הצטרפה אלינו עם שחרורה מהצבא והתחילה ללמוד עיצוב גרפי באקדמיה בפריז. בתיה עבדה בשגרירות ואני הייתי עסוק בעבודה. במסגרת עבודתי נסעתי בכל אירופה לצורכי עבודה. בסופי שבוע ובחגים וחופשות חגגנו יחד ונסענו לטיולים בכל אירפה. התקופה שלנו בפריז היתה היהלום שבכתר לכל המשפחה. ספגנו תרבויות חדשות, ביקרנו במוזאונים, פגשנו אנשים וחברים חדשים והרגשנו כמו בבית.

באותה תקופה, לא היו אמצעים אלקטרונים והתקשורת עם הארץ היתה במכתבים או בטלפון. בשנת 1992, נולדה הנכדה הראשונה שלנו, אור. אז היינו מחכים לקבלת מכתבים ותמונות מהארץ. זה היה למעשה הקשר היחיד עם הארץ.

בתחילת שנת 1996, התחלנו להתארגן לחזרה ארצה. היינו צרכים לקנות את כל תכולת הבית וזה העסיק אותנו בכל רגע פנוי. אני הייתי עסוק בעבודה היומית ועיקר הנטל הוטל על בתיה אשתי. בחודש אוגוסט 1996, חזרנו ארצה. לפני שחזרנו ארצה בחודש מאי 1996. נולד לנו נכד ראשון ושמו בישראל עומר. על שם ספירת העומר באותה שנה. לכבוד הלידה באנו ארצה לחגיגת ברית מילה של עומר.

בחודש אוגוסט 1996, חזרנו ארצה מהשליחות לפריז. את החזרה ארצה עשינו באנייה כי רצינו לקחת אתנו את הרכב שהיה לנו בפריז וגם לטייל בדרך. מפריז נסענו לאיטליה לעיר ונציה ושם טיילנו בעיר ובאזור. מיכל הצטרפה אלינו לטיול כי היא באה לפריז לעזור לנו לארוז את כל מה שהיה לנו להעביר מפריז ארצה. מונציה לקחנו אנייה ליוון. ביוון עשינו טיול בכמה ערים ואיים ומשם לנמל חיפה שבישראל. ההתרגשות היתה גדולה להגיע חזרה ארצה.

כשהגענו ארצה עברנו לגור ברעות, ישוב קהילתי, שנבנה עבור אנשי צבא ומשרד הביטחון. רעות היתה בתחילת דרכה. קובי הבן הקטן שלנו התגייס לצבא אני חזרת לעבוד במשרד הביטחון מיכל למדה עיצוב גרפי במכללת "ויצו" שבחיפה אירית ויאיר בעלה סיימו את לימודיהם באוניברסיטה אירית התחילה כמורה ללשון בבית ספר תיכון בבת ים בשנת 2000 מיכל ועודד התחתנו והביאו לנו שלושה נכדים: עמית נולדה בשנת 2003, תומר נולד בשנת 2007 ועידו נולד בשנת 2010.

קובי סיים את לימודי המשפטים וכלכלה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב. לאחר גמר הלימודים, הוא עבד כעוזר משפטי בבית המשפט העליון. כשיערה גמרה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב, הם החליטו לנסוע לבוסטון כי קובי התקבל ללימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת Harvard. עם קבלת התואר הוא התקבל לעבודה במשרד עורכי דין בניו יורק ועברו לגור מבוסטון לניו יורק. 4 שנים לאחר מכן, נולד יותם והם חזרו לבוסטון, כי קובי חזר ללימודי הדוקטורת שלו. שלוש שנים לאחר מכן, נולדה מאיה עם סיום לימודיו וקבלת הדוקטורט. לפני שנה הם חזרו ארצה והיום הוא מלמד וחוקר באוניברסיטת תל אביב. בתיה יצאה לגמלאות והיום, אנו עסוקים בטיפול בנכדים והשתתפות בהרצאות ובחוגים שונים.

הזוית האישית

היתה לי חוויה ממש טובה ללמוד את הסיפור המשפחתי שלי

מילון

ישובי הספר
ישוב הספר הוא ישוב שנמצא בגבולות המדינה

ציטוטים

”הילד מבולגריה שעבר את השואה והגיע למשרד הביטחון ולשליחות בפריז“