מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתה תימן של נעמי יצחק

אלה ונעמי
לבוש כלה יהודיה מתימן
אני גרה בחדרה כבר ארבעים וחמש שנה!

עליתי לארץ ישראל עם משפחתי בשנת 194 עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. כשעלינו ארצה, סבתי כבר הייתה בישראל וסידרה לנו בית ערבי לגור בו. גרנו בפרדסיה שנה אחת. הייתי בת שמונה עשרה. אחר כך התחתנתי ועברתי לגור בחדרה. אני גרה בחדרה כבר ארבעים וחמש שנה! הילדים שלי גדלו ולמדו בחדרה. יש לי ארבע בנות, שני בנים, שלוש עשרה נכדים ונין אחד בדרך.
 
העלייה מתימן – המסע הרגלי, הרצח ולחמניות "רות" .
 
נעמי נולדה בתימן בעיר עדן בשנת 1940 לבית משפחת לוי' לאימא: סעידה ואבא יעקב, כשהגיעו לארץ, היו לה שלוש אחיות ושלושה אחים. בארץ ישראל נולדו עוד שישה ילדים. שמות האחים הם: כרמלה, נעמי, שושנה, אורי, זכריה, שלום, בני, מלכה, מיכל, ציון וענת.
 
נעמי גרה בתימן שמונה שנים, החיים בתימן היו קלים ופשוטים, לא היו תעודות זהות ותאריכי לידה, הבנות לא למדו, והבנים למדו תורה ב "בחדר" בבית הכנסת כל יום. הם התעוררו בבוקר, והלכו לבית הכנסת ללמד עד שעות הצהריים. בערב שוב חזרו לבית הכנסת להתפלל. בניגוד להיום, פעם הילדים היו מחונכים וממושמעים. היו שומעים להוראות של אימא ועושים כדבריה.
 
נעמי באה ממשפחתה דתייה השומרת מסורת. הם חגגו את כל החגים, שמרו שבת, כשרות  וכו'. בתימן, משפחתה של נעמי גרה בשכנות עם אוכלוסיה ערבית, לא הייתה שום סכנה או פחד מהערבים, הכול התנהל כרגיל הם היו כמעט כמו בני משפחה, הילדים שיחקו יחד וההורים דיברו ביניהם, שלחו מאכלים שונים אחד לשני והיו עוזרים בעת הצורך, לא היה הבדל בין ערבי ליהודי הם חיו ביחד בשמחה, לא הייתה טיפת שנאה ביניהם.
 
לאחר הכרזת המדינה בשנת 1948, עלתה נעמי עם משפחתה לארץ ישראל. כשאבא של נעמי שמע שהוקמה מדינה יהודית, מיד החליט לעלות לארץ. הם הלכו ברגל מתימן שמונה ימים ושמונה לילות עד שהגיעו לעדן, הם לקחו איתם רק אוכל יבש: לחם עוגיות עוגות, ובגדים חוץ מזה הכול נשאר בבית. נאמר להם לא לקחת איתם דבר, משום שהחפצים ובתים לא היו שלהם. האוכל שלקחו לדרך, הספיק.
 
כשהם הגיעו לעדן הביאו להם לחמניות ששמם היה: לחמניות "רות"– לחמניות גדולות וארוכות. הלחמניות היו מוזרות בעיני התימנים, כי הם היו רגילים לאכול פיתות.
 
מעדן, לקחו את כולם במשאיות לשדה תעופה ומשדה התעופה הם טסו במטוסים לארץ. נעמי סיפרה שלא היה מקום במטוס ולכן ההורים ישבו על הכיסאות והילדים נכנסו מתחת לכיסאות. היו שם המון אנשים.
 
כשהגיעו, סבתא של נעמי הייתה כבר בארץ, היא עלתה לבד, משום שסבא נרצח בתימן על ידי ערבים. בכפר,הערבים היו נחמדים וחברתיים אך בדרכים זה היה אחרת. סבא של נעמי נהג לצאת לקנות סחורה כל לילה. לילה אחד הערבים שדדו אותו ורצחו אותו. לכן סבתא לא רצתה להישאר בתימן ועלתה לארץ לפני כן.
 
התיישבות
כשסבתא שמעה שנעמי ומשפחתה עלו לארץ, היא סידרה להם בתים של ערבים לגור בהם בגאולי תימן- הם גרו במושב בעלות של 11 לירות, כשכר דירה. הם עבדו את האדמה וגידלו ירקות כגון: פלפלים, מלפפונים, עגבניות, תפוזים, לימונים, ובעלי חיים כגון: פרות ועיזים. הם עבדו קשה מאוד, אבל היה להם כמעט הכול. נעמי קמה בשעה חמש בבוקר לחלוב את הפרות, היא עבדה בשדה עד הערב ובערב הלכה ללמוד. נעמי אף פעם לא אהבה ללמוד, היא נהנתה לעבוד, כל חייה היא עבדה בחקלאות.
 
המשפחה שמרה על המסורת. הם הקפידו לחגוג את כל החגים: פסח, חנוכה, ראש השנה וכ"ו…  כל יום שישי אימא הייתה מכינה 1 ק"ג פיתות, היא הייתה אופה אותן בבית הכול מעשה ידיה ! כדברי נעמי זה פשוט: קמח, מים, סוכר, מלח וקצת שמרים. דוגמה למאכל נוסף מתימן זה חילבה והוא פשוט מאוד להכנה ובריא מאוד. משרים את החילבה כל הלילה במי ברז. בבוקר שופכים את המים ואז מקציפים את החלבה עד שהיא יוצאת בהירה, טוחנים כוסברה ושמים עם החילבה, מוסיפים: מלח וכמון ובסוף מוסיפים קצת לימון בשביל הטעם. 
 
בית ומשפחה
 
בתימן, נולדו להוריה של נעמי שלוש בנות ושלושה בנים. ובארץ נולדו להם עוד שישה ילדים.
 
כשהייתי בת 11, הייתה לי חברה ששמה שמחה שהכירה לי בחור ושמו יורם. "לפני זה לא הכרתי אותו" אומרת נעמי. ערב אחד הוא הזמין אותי לסרט אבל אימא שלי לא הסכימה שאלך איתו, עד שהוא יבוא הביתה, כדי שהם יכירו אותו. "בסופו של דבר הוא בא אלינו הביתה וביקש את ידי מהוריי". הם נתנו לי ללכת איתו לבילוי והיה נחמד, ראינו סרט הודי, דיברנו, שתינו קפה וחזרנו הביתה. אימא שלי הציעה לו לישון אצלנו משום שהיה מאוחר והוא גר רחוק והוא הסכים. הוא ישן עם האחים שלי באותה מיטה.
 
לאחר שלושה חודשים התחתנתי איתו בחצר הבית. נעמי ויורם התחתנו חתונה מסורתית תימנית ומכובדת. נעמי לבשה חצאית וחולצה לבנה, יורם לבש מכנס וחולצה פשוטה, אז לא הייתה שמלת חופה או חליפה יקרה, נהוג היה ללבוש מה שיש בבית. החתונה הייתה פשוטה ונחמדה.
 
לאחר נישואיהם, נולדו לבני הזוג, שישה ילדים. ארבע בנות ושני בנים: "יש לי שישה ילדים. לכולם עבודות מוצלחות וחיים מוצלחים. כל שבת אחת הבנות באה לארח לי חברה: אורלי מנהלת בקופת חולים, אסנת, מורה לערבית ומדריכה לחברה להגנת הטבע, חני, מורה לבישול, דבורי, מנהלת בבורסה, בני, קבלן בבניין. ועוד בן ששמו: תמיר- גנן שגר בארצות הברית. נעמי גאה מאוד בילדיה. כיום יש לנעמי ויורם 6 ילדים, 11 נכדים ונין ואחד בדרך.
 
לפני כ 11 שנים, נעמי חלתה, היו לה סחרחורות. ביתה אורלי לקחה אותה לבית החולים: "מאיר" שבכפר סבא, בשל חשש לאירוע מוחי, נעמי נשארה שם 11 ימים. בעקבות זאת, רגלה השמאלית לא מתפקדת ויש לה קשיים בהליכה. כיום יש לנעמי מטפלת שגרה אתה ומסייעת לה בבית  
 
היום, אני במועדון יום לקשיש בבית אליעזר, שם אנחנו עושים הרבה פעילויות מהנות כגון: ציור, התעמלות, פיזיותרפיה ואומנות ועוד. אני נהנית מאוד מפעילות במועדון, שם כולנו כמו משפחה אחת גדולה מהמנהלת עד העובדים. אני שם כל יום מהשעה שבע וחצי בבוקר ועד אחת בצהריים אלו השעות האהובות עליי ביום. אני מקווה להיות שם תמיד! כשאני חוזרת אני מחליפה והולכת לנוח. אחר הצהריים אני קמה בארבע, מכינה לי עוגה וקפה ויושבת במרפסת.
 
העשרה
תלמוד תורה – "חדר" : כיתת לימוד תורה , בו למדו מגיל 3 -4 שנים  ועד בר המצווה. למוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" או "חיידר"), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַ‏מֶ‏לַ‏מֶ‏ד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי')."
תשע"ה

מילון

חילבה
בעברית- גרגרנית יוונית- במטבח התימני שימש להכנת חילבה והעלים שימשו לרפואה.

"חדר"
כיתת לימוד תורה , בו למדו מגיל 3 -4 שנים ועד בר המצווה. למוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" או "חיידר"), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַ‏מֶ‏לַ‏מֶ‏ד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

ציטוטים

”נעמי קמה בשעה חמש בבוקר לחלוב את הפרות, היא עבדה בשדה עד הערב.“

”כשאבא של נעמי שמע שהוקמה מדינה יהודית, מיד החליט לעלות לארץ“