מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתה של סבתי לארץ ישראל

אני וסבתי בטיול
סבי וסבתי וארבעת ילדיהם
סיפור עלייה של סבתי מאירן לארץ ישראל , מרים הדרי (מנשארי)

סבתי מצד אמא, מספרת את סיפור עלייתה וילדותה שלפני העלייה.

סבתא מרים: נולדתי בפסח בשנת 1946, בעיר גולפיגאן שבפרס. לאבי ז"ל קראו חביב ולאמי ז"ל קראו שרה. יש לי 6 אחים – ניסן, פרג', משה, דוד, הרצל וגילה, אני מבין הקטנים במשפחתי.

ביתי שבפרס היה גדול, בתוך הבית היו הרבה שטיחים והיו הרבה עצים כגון עצי פרי, ובוסתן, הייתה לי גם חצר גדולה ומסביב לחצר גרו עוד כמה משפחות.

בשנת 1950, בהיותי בת 4 עליתי לארץ. כשעליתי לארץ שכנו באוהלים ליד רחובות, באוהל לא היה חשמל, גז, מקלחות והיינו מחממים מים לרחצה ובישול על גבי פרימוס. במושב ליד שכונת האוהלים היו פרדסים ובהם עבדו בני משפחתי בקטיף תפוזים ואני ושאר הילדים היינו משחקים בשכונה במשחקים כגון: תפסוני, חמש אבנים, הקפות ועוד משחקי חוץ.

קיבלנו תלושים למזון ואבי היה רוכש עמנו מזון. המזון היה בסיסי מאוד: מרגרינה, אבקת ביצים, לחם וזיתים. ההקצבה לא תמיד הייתה מספיקה למספר הנפשות בבית. לעיתים רחוקות היינו אוכלים בשר.

באוהל, בלילה, היינו מדליקים נרות או עששיות. את החגים היינו חוגגים באוהל בצנעה ולא תמיד יכולנו לקנות אוכל "מיוחד" בחגים. כדי לכבס את בגדנו היינו משתמשים בקרש מיוחד, מתקן מעץ ובעזרתו, אמי הייתה מכבסת לנו את הבגדים ביד, זו הייתה עבודה קשה מאוד, לא היו אז מכונות כביסה.

כיוון שהיינו משפחה גדולה חלק מאחיי נשלחו לגור בקיבוץ והיו באים לבקר בחופשות. בחופשות לא היו פעילויות מיוחדות והם היו מבקרים דודים שגרו באזור.

לאחר תקופה קצרה באוהל עברנו לגור בצריף והתנאים קצת השתפרו. היה גז וחשמל אך עדיין השירותים והמקלחת היו בחוץ וכיבסנו את בגדנו באותה שיטה, ביד.

כשגרנו בצריף הלכתי כבר לבית הספר והתחלתי ללמוד בכיתה א'. בבית הספר למדתי כלכלת בית, חשבון, עברית מלאכה. את ארוחת הצהריים היינו מבשלים בבית הספר וגם אוכלים אותה יחד. חלק מהמורים היו קשוחים וחלקם לא, לבית הספר הייתי הולכת ברגל, בהתחלה לבד אבל אחר כך עם אחי.

בצריף, המצב הכלכלי השתפר, אבי עבד במפעל, ואמי הייתה עקרת בית. בתיכון נשלחתי ללמוד בפנימייה ושם גם התגוררתי.

בגיל 18 סיימתי תיכון והתחלתי ללמוד הוראה בסמינר. במהלך לימודיי בסמינר הכרתי את סבא בני, והתחתנו. מכיוון שסבא היה איש קבע, החתונה נערכה בבסיס צבאי. לחתונה קניתי שמלת כלה מיוחדת והשתתפו בחתונה כ-300 מוזמנים, המוזמנים היו בני משפחה, חברים ושכנים.

לאחר החתונה אני וסבא עברנו לגור בקריית מלאכי בבית בנוי והתנאים היו מעולים. גרנו שם 3 שנים. לשמחתי הוריי עברו לגור במבנה קבוע והקפדתי לבקר אותם.

לאחר כשנה ילדתי את בני הבכור אורן. בשל תפקידו של סבא בצבא, עברנו להתגורר בבאר שבע. המרחק מהמשפחה היה לי קשה במיוחד כיוון שלא היה טלפון. בבאר שבע ילדתי את שלושת בנותיי: גלית, דורית – אמא של ליה, ועינב.

במשך כל חיי עבדתי כמורה, מחנכת בבית הספר שבבאר שבע. לימדתי גם כיתות חינוך מיוחד. לאחר 17 שנה בבאר שבע אני וסבא בנינו בית פרטי בלהבים ובבית זה אנחנו מתגוררים עד היום.

כיום, יצאתי לפנסיה אבל אני עדיין ממשיכה לעבוד בהתנדבות במערכת החינוך. ובשעות הפנאי אני אוהבת לקרוא, לטייל, לבשל ולבלות עם הנכדים.

הזוית האישית

ליה: נהניתי לשבת עם סבתי ולשמוע ממקור ראשון על עברה וסיפור עלייתה, מאחלת לה עוד שנים רבות של בריאות טובה והנאה.

מילון

גוליפגאן
עיר הולדתה של סבתי באירן, הנמצאת בפרובינציית אספהאן שבאירן. (פרס)

ציטוטים

”יצאתי לפנסיה אבל אני עדיין ממשיכה לעבוד בהתנדבות במערכת החינוך“