מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתה של סבתא גבינש מאתיופיה

לילך ורוני עם אמא של לילך, בקשר הרב דורי
סבתא גבינש
סבתא מספרת לי על החיים בכפר באתיופיה ועל העלייה לארץ

סבתא מספרת ללילך נכדתה ולרוני החברה:

"היינו 11 אחיות ואח אחד. חצי מהם נפטרו ונשארנו 6 אחים.

ההורים שלי: לאבא שלי קראו טספיה אלמו ולאימא שלי קראו בזטו וורקה. שמות האחים שלי' לפי סדר הולדתם: לאחותי הבכורה קראו יהודר ואחריה: תרוו, אסמאר'ץ, קומלצ'או (הבן היחיד), אאוסנת, תקקל, סלינואה, אזהונת, אבט'ץ, יזבניש, גבינש (אני) ואחרונה מארי.

באתיופיה לא למדנו לכתוב ולקרוא' כי באתיופיה לא היה בית ספר כמו בישראל. אנחנו כל הזמן עבדנו והיינו תמיד ביחד עם החברים.

החיים בכפר

לבתים בכפר קראו טוּקוּל. הם היו עשויים מבוץ קשה וזרדים והיתה שם כל הזמן לחות. היה שם בפנים צמר גפן.

בקיץ בתוך הבית היה נעים כי היה די קר שם בתוך הבית וכשהיה חם בחוץ, אז הלכנו לשחות בנהר ולהתקלח שם ולשתות אם מישהו היה צמא. בחורף בתוך הבית לא היה קר בגלל שהביאו עצים כדי להדליק אש, כדי שיהיה חם ונעים בבית. בסתיו היתה בתוך הבית רוח חזקה כי לא היו חלונות ודלתות.

סיפור היכרותם של סבא וסבתא

ההורים שלנו הפגישו בינינו וברגע שנפגשנו היינו שמחים. סבא היה בן 18 ואני הייתי בת 15 אז. הוא הציע לי נישואין כי באתיופיה מותר להתחתן בגיל צעיר ובגיל 22 אני ילדתי את בני הבכור יצחק, אבא של לילך ואחריו נולדו: אורן, ליטל, עלמנש ויום.

עבודות האדמה באתיופיה

הנשים הכינו את הבגדים מהעור של החיות והגברים צדו את החיות בשביל האוכל והבגדים. בעזרת הזרעים שהגברים שתלו, הנשים הכינו אוכל מהזרעים האלו.

המים של הנהר היה בשבילם הכל, התקלחנו בהם ושתינו אותם וכד'.

הגברים והנשים גזמו את העצים בשביל הבערת האש, כדי שיהיה חם בבית ובשביל לצלות את הבשר.

לפעמים הזרעים נבטו, כשהיה הרבה גשם, אך לפעמים הזרעים עפו בגלל הרוח ולפעמים השמש היתה מאוד חזקה והצמחים התייבשו וכשהיה שלג הזרעים והעצים והצמחים היו מכוסים לגמרי בשלג והם בכלל לא צמחו.

העלייה לארץ ישראל דרך סודן

אבא שלי ו- 5 מאחיי נפטרו באתיופיה. 6 אחיות שנותרו, עלו לישראל ואימא שלי רצתה לעלות לארץ ביחד איתנו. החברים שלי גם הם רצו לעלות לישראל. עלינו עם החברים ועם משפחתי, יחד עם בעלי וילדיי, ביחד עם הדודים והאחים שלנו, בשנת 1992. כולנו הלכנו ברגל עד גבול סודן ואז עלינו במבצע שלמה לארץ ישראל.

הדרך שלנו מהכפר עד גבול סודן, היתה קשה מאוד. בדרך היו נחשים, עקרבים והיה מאוד חם. ישנו על שטיח שהכנו בכפר. היה קשה והיו איתנו ילדים קטנים. הילדים היו על הגב שלנו וכאבו לנו מאוד הרגליים. אנחנו הלכנו את כל גבול סודן ואז המטוס בא והיו המון אנשים והצטופפנו והיה מאוד חם.

ההרגשה לעזוב את הארץ

אני קצת מתגעגעת לאתיופיה, בגלל שזה היה המקום בו גדלתי, זה היה מקום שמח והיו לי המון חברות ולא רציתי לעזוב את הארץ שלי. אבל בישראל זה המקום שלנו ופה נעים וגם הדודים שלי פה, הילדים שלי פה וכיף לי פה.

החגים באתיופיה

באתיופיה לא היו חגים כמו פורים, חנוכה, ט"ו בשבט, אבל חגגנו חגים כמו פסח וראש השנה, תענית אסתר, סוכות, יום כיפור, צום גדליה, שבועות.

וכמובן חג הסיגד (שגם חוגגים אותו בישראל). החגים האהובים עליי היו חג שבועות, ויום ירושלים.

חג הסיגד באתיופיה

היינו לובשים בבגדים לבנים מסורתיים עולים על ההר הכי גבוה בכפר. היה קצת קשה לטפס על הר וכשסיימנו התעייפנו. הקייסים עלו ראשונים, ונראו כמו כוהנים, לבושים בלבן עם האורית (ספר התנ"ך של הקהילה האתיופית), הם קראו את התפילה והנשים שלחו ידיים אל האדמה.

הכנו את הדבו (לחם אתיופי מסורתי), ואנג'רה (זה כמו לחוח של תימנים). כשראינו חסידה על ההר, נזכרנו בירושלים ובארץ ישראל.

האהבה שלנו לישראל והקליטה בארץ

אנחנו רצינו לעלות לישראל, בגלל שבישראל אנחנו מרגישים שייכים וגם בגלל שישראל היא ארץ הקודש. אתיופיה היא ארץ של חצי נוצרים וחצי יהודים ולא היה שם משהו קטן על ישראל.

כשהגענו לישראל, הביאו אותנו למרכז הקליטה, שהיו בו המון עדות (רוסים, גרמנים, תימנים…) ולמדנו במרכז קליטה, עד שהביאו אותנו לבית החדש שבגדרה.  שם היו גם כל הדודים שלי והאחיות שלי גרו קרוב אליי. הבן הבכור שלי התחתן בשנת 2007 ושנה לאחר מכן, לילך נולדה ונולדו לי בתקופה הזו המון נכדים.

הילדים שלי

בהתחלה, הבן הבכור יצחק, אבא של לילך, עזר לי הרבה בסידור הבית בניקיונות, עזר לאחים שלו, ואז נולד אורן. אורן היה מסדר את החדר שלו הוא היה עוזר ליצחק, אח שלו הגדול והיו עוזרים לי עם האוכל והעצים. ואז נולדה ליטל. ליטל היתה מבשלת איתי הרבה אוכל והיתה מכינה בגדים יפים לכולם וגם היא היתה מסדרת את החדר שלה והיתה מקשיבה, ואחרי זה נולדה עלמנש שהיתה מקשיבה ולפעמים היתה רבה עם ליטל, אבל הן הסתדרו יפה ביניהן. ואז נולד יום, יום לא עשה עבודות, בגלל שהוא היה תינוק עדיין וכולנו אהבו אותו ועזרנו לו. אני אוהבת אותם בגלל שהם מלמדים אותי דברים וגם עוזרים לי ועשו אותי שמחה.

הזוית האישית

סבתא: "מה שגורם לי להרגיש אימא מאושרת זה שהילדים שלי מעריכים אותי ושתמיד כיף לי איתם, בפעם הראשונה שילדתי זה היה מרגש".

מילון

טוקול
בית בוץ מסורתי הנפוץ באתיופיה

ציטוטים

”מה שגורם לי להרגיש אימא מאושרת זה שהילדים שלי מעריכים אותי ושתמיד כיף לי איתם“