מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתה של אגנס לישראל

זהו סיפור ניצחונה של אגנס לאחר ששרדה את השואה .

אני ילידת הונגריה ושרדתי את השואה. בסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 נכבשת הונגריה ע"י הרוסים ובשנת 1948 משתלטים הקומוניסטים ההונגרים על השלטון ומחזיקים במדינה ב"יד ברזל". מאחר וחלק ניכר מהקומוניסטים שבשלטון היו יהודים, המשיכה מתחת לפני השטח לבעבע אנטישמיות של ההמון ההונגרי כנגד היהודים. בתאריך 23/10/1956 פורץ מרד נגד השלטון הקומוניסטי, כאשר את המרד מנהיגים מס' אנשים משכילים, אך מרבית המורדים היה אספסוף של אנשי שוליים, פושעים וכל "הזבל" של העם ההונגרי, כמו כן מצטרפים למרד אנשי ק.ג.ב. הונגריים.

הקומוניסטים בשלטון "ביקשו" את עזרת הצבא הרוסי שחנה בכל מיני מקומות באירופה הכבושה וגם בהונגריה היו כוחות צבאיים, הרוסים "ששו" לעזור בדיכוי המרד. פרצו קרבות רחוב קשים שבמהלכם הסתתרנו במרתף שמתחת לבית.

במרתף היו בני משפחה, חברים יהודים וקרובי משפחה ושהינו בו שבוע ימים. אני זוכרת שאחרי מס' ימים עליתי למעלה ע"מ להביא קצת אוכל שהיה בקופסאות שימורים וצנצנות של ריבה. עליתי על כסא כדי להגיע לארון ואז הדירה שלידי חטפה פגז של טנק, אני עפתי מההדף עד הקצה השני של החדר.

אחרי כשבוע דוכא המרד והעזנו לצאת החוצה. כולם ניסו לחזור לשגרת החיים הרגילה, אך אז פרצה אנטישמיות קיצונית כנגד היהודים והאשימו אותנו בכל מה שקורה. אני זוכרת שהייתי בדרך לבית הספר כשקרובת משפחה עצרה אותי ואמרה לי לחזור מייד הביתה כי אנחנו בורחים עכשיו.

מאחר והיינו מאוד עניים ואחרי המלחמה לא היה לנו כלום,הגעתי אליה הביתה ושם אמר אביה שהם בורחים מהונגריה למדינה אחרת. כששאלתי מה לקחת? הם אמרו לי להתלבש היטב כי לא ניתן לקחת איתנו תיקים גדולים והם מחוסר ברירה מותירים מאחוריהם דירה מלאה בדברים. אני זוכרת ששאלתי האם אני יכולה לקחת בגדים מהם והם נתנו לי לקחת מה שרציתי. בחרתי באפודה, מעיל ובעוד מס' דברים.

בתאריך ה- 3/12 עזבנו את בודפשט ע"ג משאית ונסענו לקרבת הגבול עם אוסטריה. אני זוכרת שהייתי לבושה במספר שכבות של בגדים והחזקתי צרור קטן ובו נעליים להחלפה וזהו, לא היה לי שום דבר נוסף.

הזיכרון החזק ביותר שלי מהנסיעה מלווה אותי גם היום, כשעברנו באחת מהעיירות בדרך שנקראה "דייר", היה שם מפעל שבו ייצרו קרונות רכבת משא וראיתי כתובת ע"ג קיר שנרשמה לאורך מאות מטרים ובה היה כתוב "יהודי לא תספיק להגיע לאושוויץ כי נהרוג אותך עוד לפני זה".

אם בדרך עוד הצטערתי שאני עוזבת את חבריי ונוסעת למקום זר ומפחיד, אז אחרי הכתובת הזו הבנתי שמקומי לא כאן.

הקבוצה שברחה  כללה אותי, שהייתי בת 18, את אחי אנדור (בנדי), שהיה בן 25, דודי אימרה, אשתו ובנם מיקי. אימא שלי ואחי פטר החליטו להישאר בבודפשט. הגענו בלילה לעיירה באזור הגבול ושם המתין לנו מורה דרך שהיה אמור להבריח אותנו את הגבול לאוסטריה, כמובן תמורת הרבה כסף ותכשיטים. יצאנו לדרך בלילה סוער וחשוך מאוד עם גשמים כבדים ורוחות עזות. בגלל מזג האוויר הגרוע איבדנו את המדריך, הקבוצה התפרקה וכולנו הלכנו לאיבוד מבלי לדעת לאן אנחנו הולכים. הלכנו כל הלילה ובסוף הסתבר לנו שחזרנו לאותה העיירה שממנה יצאנו ושם פתאום "התגלה" המדריך, אך הוא סרב לקחת אותנו פעם נוספת, בטענה שהוא ביצע את מה שהבטיח תמורת התשלום שהוא קיבל.

התייאשנו והחלטנו לחזור לבודפשט ולחפש דרכי מילוט אחרות. כשהגענו לאזור תחנת הרכבת נתקלנו ב-2 איכרים שהובילו ערימות קש גדולות ע"ג פלטפורמה בעזרת טרקטור והם הסכימו תמורת כסף רב להעביר אותנו עד למרחק קטן מהגבול, כך שנוכל לחצות אותו. אחרי ששילמנו להם והתכוננו להעלות על הטרקטור הם הודיעו לנו פתאום שרק אם ניתן להם את כל התכשיטים שיש לנו הם יאפשרו לנו לנסוע. מחוסר ברירה מסרנו להם תכשיטים שונים, כולל טבעת הנישואין של דודתי.

הסתתרנו מתחת לערימות הקש והתחלנו לנסוע. בדרך עצרו את הטרקטור חיילים רוסים שחיפשו פליטים ודקרו את ערימות הקש עם כידוני הרובים, אך לא מצאו אותנו. אני זוכרת שמיקי היה חולה והשתעל כל הזמן ואמא שלו שמה את ידה על פיו בכוח כדי שלא ישמיע קול כשהחיילים הרוסים עצרו את העגלה.

אחרי שהאיכרים הורידו אותנו בקרבת הגבול, חצינו אותו באור יום והגענו לעיירת גבול אוסטרית בשם "הלבטורן", שם יצרנו קשר עם אנשי הצלב האדום ש"קלטו" פליטים נמלטים מהמרד ההונגרי. אנשי הצלב האדום דאגו להעלות אותנו על אוטובוס לוינה. מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה שלי מחוץ להונגריה כאדם חופשי, החלטנו אחי ואני להסתובב קצת בעיר וינה ולטייל בה לפני שנפנה לנציגים ישראליים.

תעודת מעבר אוסטרית לפליטים נרדפים

מאחר ולא היה לנו כסף והקרובים שאיתם הגענו מהונגריה "נעלמו", ישנו על ספסלים בכל מיני גינות ציבוריות או ברחובות. אני זוכרת, שלילה אחד ישנו על ספסל בבית הכנסת ולילה אחר במועדון נוער. בשאר הלילות ישנו בכל מיני גנים ציבוריים, עד שנוצר קשר עם השגרירות הישראלית. בשגרירות הישראלית הוציאו לנו תעודת מעבר שזהו מעין דרכון זמני כדי שתהיה לנו איזושהי זהות שנוכל בעזרתה לעזוב את אוסטריה. קיבלנו חדר במלון והצלחנו לאתר את הקרובים שלנו במלון סמוך, ושם הוברר לנו שהם מתכוונים לנסוע לארצות הברית. נעלבנו שהם לא הזמינו אותנו לנסוע איתם והחלטנו לנסוע לארץ ישראל.

תעודת המעבר שאגי קיבלה משגרירות ישראל

עזבנו את אוסטריה וחצינו את הגבול לאיטליה, כשאנו פונים לעיר וונציה ממנה הייתה אמורה להפליג אנייה לישראל. כשהגענו התברר לנו שפספסנו את האנייה שהפליגה לארץ ונאלצנו להמתין כ-5 ימים בוונציה לאנייה הבאה. עלינו על האנייה בשם "מספיה" (אני חושבת שהיא הייתה תחת דגל יווני) והפלגנו לארץ, כשבדרך אנו חוצים את תעלת קורינטוס. הגעתי לנמל חיפה בתאריך ה- 19/12/1956 ונקלטתי כעולה חדשה.

חותמת של הקונסוליה האיטלקית בוינה 

בתהליך הקליטה "החליט" איזשהו פקיד שיעדי יהיה קיבוץ העוגן. זה נבע כנראה מאחר ובשגרירות ישראל בוינה היינו צריכים למלא טפסים רבים ובאחד מהם נשאלתי האם יש לי קרובים בארץ, עניתי שיש לי דודה רחוקה שאין עימה שום קשר והיא חיה בקיבוץ העוגן וכנראה שזה הספיק לפקיד הזה להחליט שזהו יעדי.

פרטי הרישום כעולה והפניה לקיבוץ העוגן

את קיבוץ העוגן עזבתי אחרי כשבוע (וכמובן שכל "סל הקליטה" שקיבלתי, מיטה ו- 2 שמיכות ועוד הקצבה החודשית שקיבלתי מהסוכנות נשארה שם) והגעתי לאולפן בקיבוץ עמיעד. הייתי באולפן כחודשיים וחצי כשבמהלכם למדתי קצת עברית, אך בעיקר אני זוכרת את העבודה הפיסית הקשה בשדות הקיבוץ ואת היחס המנוכר של בני הקיבוץ לזרים.

היה לי קשר מכתבים עם אמי, והבנתי ממנה שהיא ואחי הנוסף היו אמורים להגיע מהונגריה, החלטתי לעזוב את האולפן וללכת לחפש עבודה כדי שיהיה מי שיפרנס אותם. מאחר ולמדתי בהונגריה מקצוע טכני שנקרא טכנאית תקשורת חיפשתי עבודה בדואר ישראל בחיפה בתור טכנאית, ואכן קיבלו אותי לעבודה.

מאחר ולא ידעתי עדיין לדבר עברית ולא ידעתי לבקש מקום מועדף/עיר בו אני מעוניינת לגור ולעבוד, הם ראו בניירותיי שיש לי קרובה בקיבוץ העוגן ולכן שלחו אותי (בטוב ליבם) לעיר חדרה הסמוכה לקיבוץ (כדי שאהיה קרובה פיסית לאנשים שאני מכירה בארץ) ע"מ לסייע בבניית מרכזת הטלפונים האוטומטית הראשונה בחדרה. עברתי לעיר חדרה ומאז אני מתגוררת כאן.

אני חייבת להוסיף שבאותה התקופה הייתי הטכנאית הראשונה בארץ שטיפלה במרכזת טלפונים ולימים המנהלת הראשונה של מרכזת טלפונים ולעתיד המנהלת הראשונה של 16 מרכזיות טלפונים ציבוריות.

המצגת שלי

הזוית האישית

ליאורה רועי: אגנס עברה את השואה בגיל 10 ויתר מפעם אחת ראתה את המוות בעיניה, אך הרבה נחישות, כוח רצון ועקשנות הובילו אותה להישאר בחיים ולהיות בהונגריה לאחר המלחמה. המצב בהונגריה היה קשה, שאגנס הבינה כי עליה לעלות לארץ ישראל. למרות הקשיים ועזיבת אמה עלתה בגיל 18, פתחה בחיים חדשים ובשל אישיותה הנחושה הצליחה להקים משפחה וזכתה לנכדים. זהו סיפור ניצחון של אישה שגם המזל שיחק לה יותר מפעם אחת, הוכחה נוספת שהעם היהודי ימשיך לגדל דורי דורות גם אם רבים ירצו להשמידנו.

מילון

יד הברזל
יד קשה ונוקשה

ציטוטים

”מי שמאמין לא מפחד“